"כשרבי לוי-יצחק ביקש ממני להדליק לו עששית" ● בלעדי
א.ש. רחלזון
גם היום, ממרומי גילה – לאורך ימים ושנים טובות מתוך בריאות ושמחה – לא תוכלו להוציא מהגב' צביה ברוומן מכפר חב"ד, משהו שמתקרב לנרגנות, עצב או דכדוך.
האופטימיות שלה, הייתה נטועה בה בכל תחנות חייה. והיו לה, לגב' ברוומן, הרבה תחנות, הרבה מאורעות שאדם מהישוב היה יוצא מהם מוכה וחבול, מבכה על מר גורלו.
ושלא תטעו: לגב' ברוומן היו סיבות 'טובות' להיות נרגנת, מדוכדכת, עצובה והרבה מעבר לכך, אבל היא הצליחה לשרוד את כל התלאות בעזרת-ה', והשבוע בביתה בכפר-חב"ד היא מצביעה על הקיר שבביתה ומחייכת: "הנה, הנכדים, שלוחים בכל העולם. דווקא במקומות ה'מפחידים' שמהם ברחנו מרוסיה, הנכדים שלנו פועלים ומצליחים באין מפריע.
"לכם", אומרת גב' ברוומן, "זה אולי נשמע טבעי ומתבקש, אבל אנחנו שעברנו את התלאות הגדולות שם, יודעים להעריך, חווים את הנס הגדול, את המהפך שרק שלוחי הרבי יכולים לפעול ולהצליח, להחיות את ה'עצמות היבשות', ולטעת בהם את האמונה בביאת משיח צדקנו".
כשהיא מתארת את התלאות הגדולות שעברה היא ומשפחתה, ובעצם כלל חסידי חב"ד, במדינה "ההיא" - היא יודעת על מה היא מדברת: הגב' ברוומן תחי' היא בתו של החסיד הרב יעקב יוסף רסקין ע"ה, אחיה של ה'מומע שרה' (קצנלבויגן) המפורסמת שסייעה לאנ"ש חסידי חב"ד לעזוב את אדמת רוסיה, באמצעות דרכונים מזויפים, כאשר היא מסרבת לצאת את גבולות רוסיה למרות בקשת גדולי החסידים אליה, שכן אנשי הבולשת ידעו על מעשיה וביקשו לעצור אותה. לבסוף, את הדרכון האחרון שבו הייתה אמורה היא לברוח מרוסיה – נתנה לרבנית חנה, אם הרבי.
ואמנם לאחר שהלשינו עליה נתפסה ה'מומע שרה' עונתה ונסתלקה במאסר.
היא עצמה, הגב' ברוומן, נפגעה תוך כדי בריחה מכדור שפגע בגבה. הסובבים אותה היו בטוחים כי מצבה אנוש, וכי היא לא תצליח לעבור יחד איתם את הגבול, "אבל בחסדי ה', החלמתי במהירות מהפציעה הזו", היא אומרת, לא מסגירה את האימה שעברה עליה באותן שעות קשות.
והיא מרחיבה על אותה 'תקרית' שכמעט ועלתה לה בחייה: "גם במוסקבה היה בעלי החסיד ר' דוד ברוומן ע"ה תחת עינם הפקוחה של המשטרה החשאית וכך נדדנו ממקום למקום עד שהגענו לצ'כוסלובקיה".
אנשי "הבריחה" – שסייעו לחסידים לחצות את הגבול – שיכנו אותם בבניין מסוים וכעבור כמה שעות הגיעו חיילים צ'כיים וביקשו מהם להתפנות.
ר' דוד הסביר לחיילים כי שבת היום והם אינם יכולים לעזוב את המקום. אחד החיילים היה קצר-רוח כיוון את נשקו לר' דוד והתכוון לירות בו.
מספרת גב' ברוומן: "מיד שראיתי את רצינות כוונותיו של החייל, נעמדתי מול בעלי כשאני עם הגב לאותו חייל. החייל ירה והכדור פגע בגבי...
והיא כמובן לא שוכחת להזכיר את דודה הגדול - גם לו מקום של כבוד בקיר ביתה – החסיד ר' יצחק רסקין הי"ד שתוקפו וגבורתו חרוטים בהיסטוריית הזהב של ליובאוויטש.
הרב רסקין ניהל ביד רמה את ענייני היהדות בעירו – לנינגרד, למרות עינה הפקוחה של הבולשת הרוסית הכול יכולה, תוך כדי סיכון ממשי ומוחשי לתפיסתו והגלייתו – במקרה הטוב – לסיביר הרחוקה.
בביתו של ר' יצחק, נהגו פרחי החסידים לומר בבדיחות הדעת, כי בתוך ביתו נמצאים בחדא-מחתא כ-400-500 שנים של מעצרים והגליות שכן כל מי שברח מהמשטרה החשאית, מצא אצל ר' יצחק מיטה חמה ואוזן קשבת, כי על כולם ריחפה סכנת תפיסה והגליה לסיביר. לפעמים – עשרות חסידים 'כבדים' לנו בביתו, אבל הוא לא שת לבו לאנשי הבולשת החשאית.
די אם נזכיר את העובדה כי החסיד הנודע ר' חוניע מרוזוב, מידידיו, הסתתר אצלו כמעט שבע שנים רצופות!
"בסופו של דבר", אומר גב' ברוומן, "הצליחה הבולשת הרוסית לשים את ידה על דודי ר' יצחק וחברו ר' חוניע. משפחתו לא ידעה היכן הוא, וכעבור שלושה חודשים נודע להם כי הוא נשפט, ונגזרו עליו 10 שנים בעבודת פרך בסיביר".
כעבור שנים רבות מאז נאסר, גלתה ביתו הגב' שרה כי אביה נשפט כמה ימים לאחר שנעצר, ונידון לגזר דין מוות. עוד באותו היום הוציאו אותם רשעים להורג. הי"ד.
נבחר ללא תעמולה
בכל מהלך השיחה עם הגב' ברוומן בתחנותיה השונות, היא מזכירה בערגה – שתבדל היא לחיים טובים – את בעלה הרה"ח ר' דוד ברוומן שהסתלק לפני 53 שנים לאחר מחלה קשה ה"י.
"53 שנים חלפו מאז ועד היום מדברים עליו", היא מחייכת, "מעלים על נס את חסידותו ופעולותיו ברוסיה ובביסוס כפר חב"ד".
היא מספרת כי בשנת תשט"ו נבחר ר' דוד ליו"ר וועד כפר חב"ד. "הוא אפילו לא הגיש מועמדות", מחייכת גב' ברוומן כשהיא נזכרת באותם ימים, "מישהו צירף את שמו וכך, ללא 'תעמולת בחירות' – נבחר ברוב קולות".
ר' דוד החל לעסוק בביסוס ובניית הכפר כשר' דוד שי' חן מסייע בידו כמזכיר. "הוא ראה לנגד עיניו את הוראותיו הק' של הרבי, ועל פיהם פעל ללא פשרות", אומרת גב' ברוומן, ומוסיפה:
"באותם ימים לא היה פשוט להשיג תקציבים, שכן רק ה'מקורבים למלכות', קרי מפא"י, היו מקבלים מ'עוגת' התקציב. אבל בעבודה קשה, בטוויית קשרים ובנחישות, הוא הצליח להצעיד את הכפר קדימה, ולפתח אותו".
שנתיים לאחר שנבחר לנהל את ענייני הכפר החליט ר' דוד שזו ההזדמנות לנסוע לרבי ולצבור כוחות נוספים להמשך הדרך. "למרות זמנו הדחוק", מספר ר' דוד שי' חן, מזכיר הוועד באותם ימים, "ניכרו בר' דוד אותות הנסיעה לרבי, ההכנות הרוחניות שעשה, ההתרגשות".
ואכן, ר' דוד נסע לרבי וביחידויות להן זכה שמע הוראות ברורות בקשר לבניית וביסוס כפר חב"ד, לפרטי פרטים.
הגב' ברוומן נזכרת באותם ימים, בחיוך: "הוא כתב לי מכתב מ-770 בו הוא מודיע לי כי הוא איננו יודע מתי ישוב ארצה שכן, הוא נתון בידי הרבי, ומה שיאמר לו יעשה"...
לאחר שחזר ר' דוד ארצה, ניהל כמה וכמה אסיפות כדי 'להוריד' את הוראות הרבי לפסים מעשיים. "חשבתי", אומרת גב' ברוומן, "שלאחר שלא היה בבית זמן ניכר, הוא לבטח 'ישלים את הפערים' ויהיה קצת בבית – אבל זה לא קרה.
הוא היה עסוק יום ולילה לקיים את דברי הרבי אליו, וכאמור, באותם זמנים התנהלות העניינים הייתה קשה ומפרכת, והדברים ניכרו על פניו".
גב' ברוומן מבקשת לחזור כמה עשרות שנים קודם לכן לתקופה שקדמה לחתונתם ברוסיה.
ר' דוד ניהל מפעל לטכסטיל והצליח להעסיק כמה עשרות חסידים במפעל שניהל כשהוא נותן להם גם אישורים לא לעבוד בשבת.
"לאחר שהשתדכנו", היא מספרת, "מישהו הלשין עליו והוא הוכרח לברוח. יום אחד, הגיע החתן לביתנו והודיע לי כי השלטונות מחפשים אותו כדי לעצור אותו. 'אני מצידי מוכן לבטל את השידוך', אמר לי החתן, כי הוא איננו יודע אם ייתפס, ומה יהיה גזר דינו, וכמה זמן איאלץ להמתין לו אם ישוב מסיביר, אם בכלל"...
"אבל בפועל", היא אומרת, "נישאנו בחודש טבת שנת תש"ו בבית הוריו בבמלחובקה. זו הייתה חתונה חסידית על כל המשתמע מכך", היא נזכרת, "הייתה שמחה גדולה שהגיעה גם לרחוב"...
לאחר תלאות רבות הגיעו בני משפחת ברוומן לפריז כאשר הם מלווים את הרבנית חנה, אם הרבי.
על-פי הוראת הרבי הריי"צ וחתנו הרבי, התעסק ר' דוד באותם ימים בהדפסת ספרי חב"ד. הרבי, שניהל את הוצאת הספרים קה"ת הדריך את ר' דוד והורה לו להדפיס את הספרים בגרמניה שם ההדפסה הייתה זולה יחסית.
"בעלי עשה את העבודה בהתנדבות מלאה למרות שהדפסת הספרים לא הותירה לו זמן לפרנסת בני ביתו. היו לנו כבר 3 בנות, ופרנסה – אין".
ביום כ"ב בסיוון תשי"א כותב לו בקשר ל'שכר טרחה' המגיע לו: "בטח זוכר מה שכתבתי אליו בעוד היותו באשכנז, שיסדר את החשבון, בכדי לברר מה שמגיע לו בקשר עם ענין ההדפסה, שכפי המסופר לי הנה השקיע בזה הן ממון והן טרחה וכו' וכו'.
ובמילא מסופקני ג"כ אם לקח לו שכר טרחה, ובטח יסדר את כל החשבונות כדבעי למהוי, ויודיע המעשה כמו שהי' מבלי להעלים את ההוצאות שהיו בפועל, כן בטח לקח עמדו ע"ח הנ"ל ספרים ממה שהו"ל על ידו, אשר תהי' בזה תועלת נוספת, שעי"ז יהיו הספרים באה"ק ת"ו".
מאיגרות נוספות אליו עולה כי מלבד הדפסת הספרים הטיל עליו הרבי מידי פעם לעשות תיקונים שנבעו מטעויות של ה'בחור הזעצער'.
ובמכתב נוסף אליו, עם בואו לארץ ישראל: "שמחתי לקרוא במכ' אשר נסתדר בדירת חותנו הרה"ח וכו' שי'. ויה"ר אשר השי"ת ינחנו בדרך הנכונה וימציא לו ההסתדרות המתאימה לפניו בגו"ר, וימצא פרנסתו באופן שיוכל לקבוע עתים לתורה בנגלה ודא"ח בשופי.
וזכות הגדול שבא בחלקו להאיר את העולם כולו ע"י הדפסת ספרי נשיאינו נשיאי חב"ד, יעמוד לו ולכל ב"ב שי' לחיים ולשלום בגו"ר, חיים מלאים כל טוב ואור של נר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה, ואקוה שיוכל לבשרני בשו"ט בזה וכן מבריאות הנכונה של כב"ב שי".
בתחילת שנת תשי"ט חלה – ל"ע – ר' דוד, מחלתו הסתבכה והתפשטה ומצבו היה קשה מנשוא. חותנו, הרב יעקב-יוסף רסקין כתב לבנו החסיד ר' דוד שיכנס לקודש פנימה ויבקש ברכה לרפואה שלמה.
ר' דוד עשה כמצוות אביו, וביחידות בירך הרבי "בשורות טובות". ר' דוד החל להפציר לקבל ברכה מפורשת לרפואה שלמה. הרים הרבי את ידיו כלפי מעלה ואמר: "התחת ה' אנוכי?"...
בשנת החמישים לחייו הכריעה אותו המחלה והוא נתבקש לישיבה של מעלה.
פנים צהובות
במהלך כל הריאיון עם הגב' ברוומן קשה היה לזהות ממבע את מה שהתרחש בלבה פנימה. אבל רגע אחד, אישי ופרטי, היא נוצרת בתוך תוכה, רגע שלא ישכח ממנה לעולם, כדבריה.
"הגעתי לחצר הרבי יחד עם הנכד שלי מנחם מענדל אלרואי, לכבוד הבר מצווה שלו. עברנו בחלוקת הדולרים, והצגתי אותו לפני הרבי. 'מנחם מענדל?', אמר הרבי בחיוך רחב כמתפעל, ושוב – 'מנחם מענדל?'.
"מעולם לא ראיתי עוד את פניו המאירים של הרבי כפי שהיו בעת חלוקת הדולרים באותה שעה. פנים מיוחדות, צהובות".
לראשונה מאז תחילה הראיון, היא לא מצליחה לכלוא את רגשותיה ודוק של שמחה ניבט מעיניה. "הרגע הזה", היא אומרת, "הרגע המיוחד הזה לא יישכח ממני. הוא מלווה אותי כל הזמן, הוא נותן לי כח".
***
משפחת רסקין סייעו כידוע לרבי לוי יצחק והרבנית חנה, הוריו של הרבי, בהיותם באלמא-אטא. הדברים ידועים ומפורסמים, אבל כאן נביא דברים פחות ידועים, כפי שסיפרה לנו הגב' ברוומן.
"בתקופה שלפני הסתלקותו, נעזר רבי לוי-יצחק במקל הליכה כאשר היה יוצא מחוץ לביתו. מסוף חודש תמוז תש"ד מצבו החמיר ואחיי ר' מענדל ור' דוד סייעו לו להניח תפילין".
בדרך כלל, היא מספרת, אביה ואחיה הם אלו ששימשו את אביו של הרבי. "פעם אחת", היא נזכרת, "הרבנית חנה לא הייתה בבית ורבי לוי-יצחק רצה שידליקו את העששית כדי להתפלל. ר' לוי'ק ביקש ממני להעלות את האור, וזו הייתה הפעם היחידה שזכיתי לשמש אותו.
"לא כן הדבר היה עם הרבנית חנה, זכיתי לשמש את הרבנית כמעט מידי יום, ואף ליוויתי אותה בנסיעותיה ברכבת". כשאנחנו מבקשים לשמוע על הרבנית חנה באותה תקופה, היא משיבה כי הדברים מתפרסמים לאחרונה מתוך זיכרונותיה של הרבנית חנה עצמה. גב' ברוומן אומרת כי היא קוראת את הזיכרונות ונזכרת באותם ימים רחוקים.
מצבו של רבי לוי-יצחק היה בכי רע. "מידי יום היה עליו להתייצב בתחנת המשטרה או בית הדואר שאם לא כן לא היה רשאי לקבל את מנת הלחם היומית. ההליכה הרגלית היתה קשה עליו מאד, והדבר הסב לו צער גדול".
"לפני שעזבנו למוסקבה", היא מספרת, "העניק רבי לוי-יצחק לאבי 2 שופרות של הצמח צדק אחד לבן ואחד שחור. כשהגענו למוסקבה שלח אבי את השופרות לרבי, ל-770. הרבי הודה על כך לאבא, וכאשר נכנס ליחידות העניק לו הרבי בתמורה מפית של אדמו"ר הריי"צ נ"ע.
הסיפור המלא - השבוע בגיליון 'משפחה חסידית'
מאפשרים לכם לקבל
