מערכת COL
|
יום י"ד אב ה׳תשע״ב
02.08.2012
מה לא ידעתם על קריאת שמע? ● 'תורה אור' מבואר לפרשה
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורה אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד, ואהבת כו' ● המאמר גם בפורמט PDF למאמר המלא
מאת הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך
כל מי שזוכה ללמוד חסידות, ובפרט מי שעוסק בתורתו של אדמוה"ז, בספר התניא קדישא, ב "ליקוטי תורה" ו "תורה אור" וכו' יודע: פסגת ה"עבודה" שבתפילה היא קריאת שמע. כל המופיע בתפילה קודם לכן, פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וכו' הרי זה הכל הכנה לקריאת שמע. כפי שמתבאר באין ספור מאמרים באופן זה או אחר.
ענינה של קריאת שמע הוא להביא את האדם לביטול מוחלט כלפי ה' עד שלא יחפוץ בשום דבר זולת ה' מצד הביטול, ומייד אח"כ להבעיר בליבו אש אהבת ה' שלא יחפוץ בשום דבר זולת ה' מצד אהבתו לה'.
לכן מובן כי כל חסיד שואף תמיד כי תפילתו תהיה זכה ומאירה, ללא פניות וללא בליטות, מתוך ביטול ומתוך הרצון היחיד שתהיה לה' נחת מתפילתו.
כיון ש "ואהבת" הוא גם לשון ציווי (וגם לשון עתיד). מובן שחסיד חפץ גם לאהוב את ה', שכן מי שציווה על תפילין ושבת, ציווה גם על "ואהבת", זוהי מצווה לאהוב את ה' וקיימת החובה להגיע לכך כמו החיוב לגבי כל מצווה אחרת. ומכיוון שאדמוה"ז במאמריו הרבים סלל לנו את הדרך בהסבירו לנו כיצד ניתן להגיע לאהבת ה' באמצעות התבוננות בגדולת ה' וכו', הרי שמתסכל לפעמים לחוש שאף שאנו משתדלים ככל יכולתנו להתבונן ולכוון וכו' בקריאת שמע שחרית וערבית כפי אשר הורנו רבנו, הרי שעדיין אין מתעוררת אהבת ה' בליבנו..
מה חסר? במאמרו של אדמוה"ז שלפנינו.
החיים, הטוב וההיפך
על מנת להגיע אל שורש הבעיה יש לחפור לעומק יותר, ובהקדים השאלות הבאות:
א. למה מוזכר בקריאת שמע שני פעמים שם הוי'? והלא ניתן היה להיכתב: "שמע ישראל ה' אלוקינו אחד"?
ב. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו אומרים "שמע ישראל" ומייד לאחר מכן "ואהבת". מאוחר יותר תקנו אנשי כנסת הגדולה להוסיף את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בין "שמע" ל "ואהבת" – מדוע?
ע"מ לענות לשאלות אלו יש להקדים תחילה: נאמר (דברים ל, ט"ו-י"ט): "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע ... ובחרת בחיים". בחירה בחיים פירושה בחירה בעבודת ה', על האדם לבחור להיות עובד ה', כי מצד טבע הגוף והנפש הבהמית אין זו ברירת המחדל. אבל כאן יש להבין את בחירת הפסוק במילים "ובחרת בחיים" ה "חיים" הם נשמה בגוף כאן בעולם הזה. המשמעות לכאורה של "ובחרת בחיים" היא בחירה באהבת החיים. אהבת החיים קשורה יותר עם העולם הזה ותענוגיו. דבר שעומד לכאורה בסתירה לכוונה המקורית של הפסוק.
(ניתן היה למשל להיכתב "ובחרת בה'" או "ובחרת בחיי תורה ומצוות")?
משמע אם כן, כי משמעות המילה "חיים" אינה רק המציאות של החיים כאן בעולם הזה, כדלקמן:
בסיפור מעשה בראשית, ביום השני לבריאת העולם מסופר על ההפרדה שבין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע (בראשית א'): "ויהי מבדיל כו' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן". פסוק זה שונה מפסוקים אחרים המתארים את עשיית ה' בששת ימי בראשית בכך שיש בו כפילות מסויימת שנאמר "ויהי מבדיל" ו "ויבדל". את הסיבה לכך ניתן להמשיל מגופו של האדם ("מבשרי אחזה אלוקה"):
חיות כל הגוף כולל המוח שבראש מגיע מהלב. חיות זו מתחלקת לשניים:
א. חיות גשמית ע"י שהדם יוצא מן הלב ומגיע לאיברים.
ב. חיות רוחנית שמהמידות שבלב עולות אל המח רצונות לחשוב ולהרהר איזו מחשבה.
את הכוח ללב שיוכל להשפיע חיות, מקבל הלב מהאוכל שאוכל האדם. האוכל מתברר בקיבה ובכבד, המובחר שבו עולה אל הלב ופסולת נדחקת החוצה. כיצד קורה בירור זה שדווקא המובחר מגיע אל הלב? זה נעשה על ידי ההפסק (בלשון החסידות: "פרסא המפסקת") בין הקיבה ללב שהוא ה "חצר כבד".
כך הוא גם ברוחניות: ישנם שני סוגים של תענוגות (כנגד שני ההבדלות שבפסוק) – רוחניים וגשמיים. השורש של שניהם הוא ה' ית' (כפי שנאמר "ואתה מחייה את כולם"), אבל התענוג הרוחני נקרא "מים עליונים" והוא תענוג עליון להתענג על ה'. ואילו התענוג הגשמי הוא רק הפסולת של החיות הרוחנית והוא תענוגי עולם הזה הנמשכים לעולם על ידי "פרסא המפסקת" ה "רקיע" שלגביו נאמר "המים אשר מעל לרקיע" ו "המים אשר מתחת לרקיע".
קודם לכן הוזכר כי לכאורה הבחירה בחיים פירושה בחירה בחיי תענוגים. אבל לאור המתבאר לעיל יש לומר כי "ובחרת בחיים" פירושו בחירה בחיי התענוג העליון "המים אשר מעל לרקיע" ולא תענוגי עולם הזה שהם פסולת ממש והם בחירה במוות ולא בחיים.
איך מגיעים לכך?
ע"י קריאת שמע שבתפילת שחרית ובתפילת ערבית. כיצד?
הכוונה שבקריאת שמע
ההתבוננות ב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בעת התפילה מתחלקת לכמה חלקים בהתאם לפסוק עצמו:
שמע - המילה "שמע" מורכבת משניים "שם" ו "ע". האות "ע" המופיע בקריאת שמע כתובה כשהיא גדולה יותר משאר האותיות (המונח הדקדוקי לכך הוא "ע רבתי"). והיא רומזת על שבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות) כפי שהם כלולים מעשר הספירות (חכמה, בינה ודעת ושבע המידות) 7*10=70. ("ע" בגימטריה 70).
המילה "שם" (שב "שמע") רומזת על שמו של ה' שהוא האור הנמשך לעולם ומהווה את העולם יש מאין על כל פרטיו ובאופן תמידי. בכל יום מתהווה העולם על ידי המידה המתאימה לאותו היום. ביום ראשון – חסד, בשני – גבורה, בשלישי – תפארת וכו'.
בשבת, כאשר מאירה מידת המלכות עובר העולם למצב אחר לגמרי, מצב של התכללות עם ה', שכן ספירת המלכות איננה כשאר המידות. כל המידות הם מעין "נטיה" (או בלשון החסידות - לבוש פנימי לנפש). כלומר נטיה של האדם לעשות חסד או להתנהג בגבורה וכו' אין זה דבר עצמי באדם אלא שעכשיו הוא מתנהג באופן זה או שבדרך כלל הוא נוטה להתנהג כך.
ספירת המלכות אינה "נטיה", שכן אין לאדם "נטיה" להיות מלך, אבל יש מי שיש בו רצון פנימי וחזק למלוך. הרצון אינו עוד לבוש לנפש, הרצון הוא עצם הנפש כשהיא במרוצה (רצון מלשון "ריצה") אחר העניין. ולכן בשבת, שאז מאירה ספירת המלכות, הרי שהכוונה בזה היא שכל שאר ההארות שבמשך השבוע עולים ומתכללים בה' ית' (כמו שמחשבתו של האדם חוזרת אל נפשו כאשר הוא מפסיק להרהר בה) והעולם בעצם מתחבר אל מלכותו של ה', אל רצונו למלוך – אליו בעצמו.
ישראל – מוסבר בחסידות כי "נשמות ישראל עלו במחשבה". כלומר שנשמתו של יהודי נבראה ע"י מחשבתו של הקב"ה בלבד, ולכן היא הדבר הרוחני ביותר הקיים בעולם, שכן כפי שבאדם הרי מחשבתו היא הדבר הרוחני ביותר שבו, כך כביכול הוא גם כלפי ה'.
התובנה הזו חשובה לקראת ההתבוננות שבמילים הבאות אח"כ בק"ש:
הוי' אלוקינו – כלומר שכשאומרים שנשמתו של היהודי נבראה ע"י מחשבה בלבד, הרי זה אומר ש "הוי' אלוקינו". או במילים אחרות - הוי' שהוא חיי החיים והוא אחד, יחיד ומיוחד הוא הוא בעצמו אלוקינו, הוא הוא המהווה את נשמותינו. וזאת בניגוד ל:
הוי' אחד – שרומז על האחדות של ה' בעולם (הא' רומזת על ה' שהוא אחד, הח' רומזת על שבעה רקיעים וארץ, והד' רומזת על ארבע הכיוונים שבעולם – שה' הוא אחד בשבע רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם). אחדותו של ה' בעולם הוא על ידי דיבור ומעשה "ויאמר אלוקים" ו "ויעש אלוקים", שכל הנבראים, כולל גם הנבראים העליונים והמלאכים נבראו על ידי אמירה או דיבור. אבל כאמור, נשמות ישראל נבראו ע"י המחשבה. וכפי שבאדם אין ערך בין מחשבה לדיבור וכל שכן מעשה, כך אין ערך בין נשמתו של היהודי ש "עלתה במחשבה" של הקב"ה לבין שאר הבריאה שנבראה בדיבור ובמעשה.
אלו הם שני התבוננויות שונות בשם הוי' ובכך ישנה תשובה לשאלה הראשונה דלעיל: מדוע מופיע שם הוי' בפסוק ב' פעמים? והתשובה כנ"ל: מפני שמהוי' הראשון אנו למדים להתבונן בכך שהוא המהווה את נשמותינו ע"י המחשבה. ואילו מההוי' השני אנו מתבוננים לא רק בכך שהוא אחד, יחיד ומיוחד בתוך גדרי העולם, אלא מכך שנשמתנו מגיע ממקום גבוה הרבה יותר מאשר כל העולם כולו!
כאשר מתבונן האדם בכל זה בקריאת שמע, מייד הוא מגיע למה שנאמר אח"כ: "ואהבת את ה' אלוקיך" – לתענוג העליון – המים העליונים!
אז מה חסר?
אמנם, בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו אז מזוככים יותר, היו אומרים קריאת שמע ומייד לאחר מכן "ואהבת". כי באמת הרגישו בנפשם אהבת ה' לאחר ההתבוננות הנ"ל. אבל משנחרב המקדש, תכפו הצרות ורבו הגלויות, אין מספיקה רק ההתבוננות הנ"ל, אלא זקוקים גם ל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שזהו קבלת עול מלכות שמים. כלומר לא מספיק רק להתבונן בכך שה' אלוקינו וכו', אלא צריך להפנים גם המשמעות המעשית הנובעת מהתובנה הזו. המשמעות בכך ש "שם כבוד מלכותו" שוכן ב "עולם ועד" – במציאות של מקום וזמן, חייבת לבוא לידי ביטוי בקבלת עול תורה ומצוות בפועל ממש!
ובכך תשובה לשאלה השנייה במאמר: מפני מה קבעו אנשי כנסת הגדולה להוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בין "שמע" ל "ואהבת"? והתשובה: כי בדורות שלאחר החורבן שוב אין אפשרות להתעורר באהבת ה' ללא קבלת עול מלכות שמים הנרמזת בפסוק זה.
על פי כל הנ"ל מובן מפני מה אנו אומרים קריאת שמע פעמיים ביום ולא מגיעים לידי אהבת ה' ומה יש לעשות:
א. אכן יש להתבונן בכל הנ"ל, שכן קריאת שמע ללא כוונה היא (כמו כל תפילה שאין עימה כוונה) כ "גוף בלי נשמה". אבל:
ב. יש להעמיק את הקבלת עול בפועל ממש, בתורה ובמצוות. לבטל את רצונו בפני רצון ה'. לעשות היפך רצון הגוף ונפש הבהמית. יש לכוף את הייצר ב "סור מרע" ולהוסיף ב "ועשה טוב" יותר מכדי רגילותו בדרך כלל ובכל העניינים.
אם כאשר מתבוננים בכל הנ"ל אין זה מביא לידי אהבת ה', הרי שחסר בעניין של קבלת עול כפשוטו...
וזהו מה שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". בתחילת המאמר ביאר אדמוה"ז כי תענוגי עולם הזה הם בבחינת "מוות". מוסיף אדמוה"ז ומבאר שבאמת הם אינם רק מוות אלא שהם מר ממוות, מפני שהפסולת עצמה היא רק פסולת, אבל כשעושים מהפסולת עיקר הרי זה רע יותר מהפסולת עצמו. ולאידך קיום התורה ומצוות בעולם הזה אינם רק "חיים" אלא שהם למעלה אף מהחיים. שכן "חיים" הם "רק" עונג רוחני, ואילו על ידי תורה ומצוות דבקים בה' בעצמו מקור החיים.
להורדת הטור בפורמט PDF - לחצו כאן
דבר העורך
כל מי שזוכה ללמוד חסידות, ובפרט מי שעוסק בתורתו של אדמוה"ז, בספר התניא קדישא, ב "ליקוטי תורה" ו "תורה אור" וכו' יודע: פסגת ה"עבודה" שבתפילה היא קריאת שמע. כל המופיע בתפילה קודם לכן, פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וכו' הרי זה הכל הכנה לקריאת שמע. כפי שמתבאר באין ספור מאמרים באופן זה או אחר.
ענינה של קריאת שמע הוא להביא את האדם לביטול מוחלט כלפי ה' עד שלא יחפוץ בשום דבר זולת ה' מצד הביטול, ומייד אח"כ להבעיר בליבו אש אהבת ה' שלא יחפוץ בשום דבר זולת ה' מצד אהבתו לה'.
לכן מובן כי כל חסיד שואף תמיד כי תפילתו תהיה זכה ומאירה, ללא פניות וללא בליטות, מתוך ביטול ומתוך הרצון היחיד שתהיה לה' נחת מתפילתו.
כיון ש "ואהבת" הוא גם לשון ציווי (וגם לשון עתיד). מובן שחסיד חפץ גם לאהוב את ה', שכן מי שציווה על תפילין ושבת, ציווה גם על "ואהבת", זוהי מצווה לאהוב את ה' וקיימת החובה להגיע לכך כמו החיוב לגבי כל מצווה אחרת. ומכיוון שאדמוה"ז במאמריו הרבים סלל לנו את הדרך בהסבירו לנו כיצד ניתן להגיע לאהבת ה' באמצעות התבוננות בגדולת ה' וכו', הרי שמתסכל לפעמים לחוש שאף שאנו משתדלים ככל יכולתנו להתבונן ולכוון וכו' בקריאת שמע שחרית וערבית כפי אשר הורנו רבנו, הרי שעדיין אין מתעוררת אהבת ה' בליבנו..
מה חסר? במאמרו של אדמוה"ז שלפנינו.
החיים, הטוב וההיפך
על מנת להגיע אל שורש הבעיה יש לחפור לעומק יותר, ובהקדים השאלות הבאות:
א. למה מוזכר בקריאת שמע שני פעמים שם הוי'? והלא ניתן היה להיכתב: "שמע ישראל ה' אלוקינו אחד"?
ב. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו אומרים "שמע ישראל" ומייד לאחר מכן "ואהבת". מאוחר יותר תקנו אנשי כנסת הגדולה להוסיף את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בין "שמע" ל "ואהבת" – מדוע?
ע"מ לענות לשאלות אלו יש להקדים תחילה: נאמר (דברים ל, ט"ו-י"ט): "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע ... ובחרת בחיים". בחירה בחיים פירושה בחירה בעבודת ה', על האדם לבחור להיות עובד ה', כי מצד טבע הגוף והנפש הבהמית אין זו ברירת המחדל. אבל כאן יש להבין את בחירת הפסוק במילים "ובחרת בחיים" ה "חיים" הם נשמה בגוף כאן בעולם הזה. המשמעות לכאורה של "ובחרת בחיים" היא בחירה באהבת החיים. אהבת החיים קשורה יותר עם העולם הזה ותענוגיו. דבר שעומד לכאורה בסתירה לכוונה המקורית של הפסוק.
(ניתן היה למשל להיכתב "ובחרת בה'" או "ובחרת בחיי תורה ומצוות")?
משמע אם כן, כי משמעות המילה "חיים" אינה רק המציאות של החיים כאן בעולם הזה, כדלקמן:
בסיפור מעשה בראשית, ביום השני לבריאת העולם מסופר על ההפרדה שבין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע (בראשית א'): "ויהי מבדיל כו' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן". פסוק זה שונה מפסוקים אחרים המתארים את עשיית ה' בששת ימי בראשית בכך שיש בו כפילות מסויימת שנאמר "ויהי מבדיל" ו "ויבדל". את הסיבה לכך ניתן להמשיל מגופו של האדם ("מבשרי אחזה אלוקה"):
חיות כל הגוף כולל המוח שבראש מגיע מהלב. חיות זו מתחלקת לשניים:
א. חיות גשמית ע"י שהדם יוצא מן הלב ומגיע לאיברים.
ב. חיות רוחנית שמהמידות שבלב עולות אל המח רצונות לחשוב ולהרהר איזו מחשבה.
את הכוח ללב שיוכל להשפיע חיות, מקבל הלב מהאוכל שאוכל האדם. האוכל מתברר בקיבה ובכבד, המובחר שבו עולה אל הלב ופסולת נדחקת החוצה. כיצד קורה בירור זה שדווקא המובחר מגיע אל הלב? זה נעשה על ידי ההפסק (בלשון החסידות: "פרסא המפסקת") בין הקיבה ללב שהוא ה "חצר כבד".
כך הוא גם ברוחניות: ישנם שני סוגים של תענוגות (כנגד שני ההבדלות שבפסוק) – רוחניים וגשמיים. השורש של שניהם הוא ה' ית' (כפי שנאמר "ואתה מחייה את כולם"), אבל התענוג הרוחני נקרא "מים עליונים" והוא תענוג עליון להתענג על ה'. ואילו התענוג הגשמי הוא רק הפסולת של החיות הרוחנית והוא תענוגי עולם הזה הנמשכים לעולם על ידי "פרסא המפסקת" ה "רקיע" שלגביו נאמר "המים אשר מעל לרקיע" ו "המים אשר מתחת לרקיע".
קודם לכן הוזכר כי לכאורה הבחירה בחיים פירושה בחירה בחיי תענוגים. אבל לאור המתבאר לעיל יש לומר כי "ובחרת בחיים" פירושו בחירה בחיי התענוג העליון "המים אשר מעל לרקיע" ולא תענוגי עולם הזה שהם פסולת ממש והם בחירה במוות ולא בחיים.
איך מגיעים לכך?
ע"י קריאת שמע שבתפילת שחרית ובתפילת ערבית. כיצד?
הכוונה שבקריאת שמע
ההתבוננות ב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בעת התפילה מתחלקת לכמה חלקים בהתאם לפסוק עצמו:
שמע - המילה "שמע" מורכבת משניים "שם" ו "ע". האות "ע" המופיע בקריאת שמע כתובה כשהיא גדולה יותר משאר האותיות (המונח הדקדוקי לכך הוא "ע רבתי"). והיא רומזת על שבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות) כפי שהם כלולים מעשר הספירות (חכמה, בינה ודעת ושבע המידות) 7*10=70. ("ע" בגימטריה 70).
המילה "שם" (שב "שמע") רומזת על שמו של ה' שהוא האור הנמשך לעולם ומהווה את העולם יש מאין על כל פרטיו ובאופן תמידי. בכל יום מתהווה העולם על ידי המידה המתאימה לאותו היום. ביום ראשון – חסד, בשני – גבורה, בשלישי – תפארת וכו'.
בשבת, כאשר מאירה מידת המלכות עובר העולם למצב אחר לגמרי, מצב של התכללות עם ה', שכן ספירת המלכות איננה כשאר המידות. כל המידות הם מעין "נטיה" (או בלשון החסידות - לבוש פנימי לנפש). כלומר נטיה של האדם לעשות חסד או להתנהג בגבורה וכו' אין זה דבר עצמי באדם אלא שעכשיו הוא מתנהג באופן זה או שבדרך כלל הוא נוטה להתנהג כך.
ספירת המלכות אינה "נטיה", שכן אין לאדם "נטיה" להיות מלך, אבל יש מי שיש בו רצון פנימי וחזק למלוך. הרצון אינו עוד לבוש לנפש, הרצון הוא עצם הנפש כשהיא במרוצה (רצון מלשון "ריצה") אחר העניין. ולכן בשבת, שאז מאירה ספירת המלכות, הרי שהכוונה בזה היא שכל שאר ההארות שבמשך השבוע עולים ומתכללים בה' ית' (כמו שמחשבתו של האדם חוזרת אל נפשו כאשר הוא מפסיק להרהר בה) והעולם בעצם מתחבר אל מלכותו של ה', אל רצונו למלוך – אליו בעצמו.
ישראל – מוסבר בחסידות כי "נשמות ישראל עלו במחשבה". כלומר שנשמתו של יהודי נבראה ע"י מחשבתו של הקב"ה בלבד, ולכן היא הדבר הרוחני ביותר הקיים בעולם, שכן כפי שבאדם הרי מחשבתו היא הדבר הרוחני ביותר שבו, כך כביכול הוא גם כלפי ה'.
התובנה הזו חשובה לקראת ההתבוננות שבמילים הבאות אח"כ בק"ש:
הוי' אלוקינו – כלומר שכשאומרים שנשמתו של היהודי נבראה ע"י מחשבה בלבד, הרי זה אומר ש "הוי' אלוקינו". או במילים אחרות - הוי' שהוא חיי החיים והוא אחד, יחיד ומיוחד הוא הוא בעצמו אלוקינו, הוא הוא המהווה את נשמותינו. וזאת בניגוד ל:
הוי' אחד – שרומז על האחדות של ה' בעולם (הא' רומזת על ה' שהוא אחד, הח' רומזת על שבעה רקיעים וארץ, והד' רומזת על ארבע הכיוונים שבעולם – שה' הוא אחד בשבע רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם). אחדותו של ה' בעולם הוא על ידי דיבור ומעשה "ויאמר אלוקים" ו "ויעש אלוקים", שכל הנבראים, כולל גם הנבראים העליונים והמלאכים נבראו על ידי אמירה או דיבור. אבל כאמור, נשמות ישראל נבראו ע"י המחשבה. וכפי שבאדם אין ערך בין מחשבה לדיבור וכל שכן מעשה, כך אין ערך בין נשמתו של היהודי ש "עלתה במחשבה" של הקב"ה לבין שאר הבריאה שנבראה בדיבור ובמעשה.
אלו הם שני התבוננויות שונות בשם הוי' ובכך ישנה תשובה לשאלה הראשונה דלעיל: מדוע מופיע שם הוי' בפסוק ב' פעמים? והתשובה כנ"ל: מפני שמהוי' הראשון אנו למדים להתבונן בכך שהוא המהווה את נשמותינו ע"י המחשבה. ואילו מההוי' השני אנו מתבוננים לא רק בכך שהוא אחד, יחיד ומיוחד בתוך גדרי העולם, אלא מכך שנשמתנו מגיע ממקום גבוה הרבה יותר מאשר כל העולם כולו!
כאשר מתבונן האדם בכל זה בקריאת שמע, מייד הוא מגיע למה שנאמר אח"כ: "ואהבת את ה' אלוקיך" – לתענוג העליון – המים העליונים!
אז מה חסר?
אמנם, בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו אז מזוככים יותר, היו אומרים קריאת שמע ומייד לאחר מכן "ואהבת". כי באמת הרגישו בנפשם אהבת ה' לאחר ההתבוננות הנ"ל. אבל משנחרב המקדש, תכפו הצרות ורבו הגלויות, אין מספיקה רק ההתבוננות הנ"ל, אלא זקוקים גם ל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שזהו קבלת עול מלכות שמים. כלומר לא מספיק רק להתבונן בכך שה' אלוקינו וכו', אלא צריך להפנים גם המשמעות המעשית הנובעת מהתובנה הזו. המשמעות בכך ש "שם כבוד מלכותו" שוכן ב "עולם ועד" – במציאות של מקום וזמן, חייבת לבוא לידי ביטוי בקבלת עול תורה ומצוות בפועל ממש!
ובכך תשובה לשאלה השנייה במאמר: מפני מה קבעו אנשי כנסת הגדולה להוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בין "שמע" ל "ואהבת"? והתשובה: כי בדורות שלאחר החורבן שוב אין אפשרות להתעורר באהבת ה' ללא קבלת עול מלכות שמים הנרמזת בפסוק זה.
על פי כל הנ"ל מובן מפני מה אנו אומרים קריאת שמע פעמיים ביום ולא מגיעים לידי אהבת ה' ומה יש לעשות:
א. אכן יש להתבונן בכל הנ"ל, שכן קריאת שמע ללא כוונה היא (כמו כל תפילה שאין עימה כוונה) כ "גוף בלי נשמה". אבל:
ב. יש להעמיק את הקבלת עול בפועל ממש, בתורה ובמצוות. לבטל את רצונו בפני רצון ה'. לעשות היפך רצון הגוף ונפש הבהמית. יש לכוף את הייצר ב "סור מרע" ולהוסיף ב "ועשה טוב" יותר מכדי רגילותו בדרך כלל ובכל העניינים.
אם כאשר מתבוננים בכל הנ"ל אין זה מביא לידי אהבת ה', הרי שחסר בעניין של קבלת עול כפשוטו...
וזהו מה שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". בתחילת המאמר ביאר אדמוה"ז כי תענוגי עולם הזה הם בבחינת "מוות". מוסיף אדמוה"ז ומבאר שבאמת הם אינם רק מוות אלא שהם מר ממוות, מפני שהפסולת עצמה היא רק פסולת, אבל כשעושים מהפסולת עיקר הרי זה רע יותר מהפסולת עצמו. ולאידך קיום התורה ומצוות בעולם הזה אינם רק "חיים" אלא שהם למעלה אף מהחיים. שכן "חיים" הם "רק" עונג רוחני, ואילו על ידי תורה ומצוות דבקים בה' בעצמו מקור החיים.
להורדת הטור בפורמט PDF - לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
