מערכת COL
|
יום ח' אב ה׳תשע״ב
27.07.2012
מה הוא בוכה שם? ● בלוג שבועי
"כילד, אין לך דבר מעציב יותר מאשר לראות אדם מבוגר בוכה, ובכל תשעה באב היה זה ר' נוח, שמיד עם סיום תפילת ערבית, עוד לפני שהספיק לפתוח בנעימת "איכה ישבה בדד"... כבר היה קול בכיו המתייפח מציף את חלל בית הכנסת ● המחזה כולו היה תמוה בעיני, זה לא קצת מוגזם הבכי הזה? האם אלפיים השנים שחלפו מאז לא יפה כוחם להקהות את תחושת הצער והאבל?" ● הרב מנחם מענדל גערליצקי בבלוג השבועי ששיגר למקורביו למאמר המלא
צילום: יוסי פרסיה
הרב מנחם מענדל גערליצקי
קצת לא נעים להודות בכך אבל בחוויית הילדות שלי, תשעה באב, שאמור להיות היום העצוב ביותר בשנה, זכור לי דווקא כיום די משמח. ראשית, תשעה באב סימל תמיד את בא החופש (כנהוג במוסדות החינוך החרדיים) ואין לך דבר משמח מכך. ומעבר לכך כל האווירה המשונה מסביב, הספסלים ההפוכים בבית הכנסת החשוך, הביצה הטבולה באפר בסעודה המפסקת, התחרות מי יצליח לצום יותר, כל אלו הפכו את היום הזה למסקרן ושמח עד למאוד.
דבר אחד העיב על השמחה. כילד, אין לך דבר מעציב יותר מאשר לראות אדם מבוגר בוכה, ובכל תשעה באב היה זה ר' נוח, הקשיש החביב שמשך עשרות שנים כיהן כ'בעל קורא' בבית הכנסת, ואשר אגדה עיקשת טענה שמזה שנים ראייתו אינה מאפשרת לו לקרוא את האותיות מהכתב, והוא קורא בדיוק מדהים את כל פרשיות השבוע וחמש המגילות בעל פה מתוך זכרונו המופלא, מייד עם סיום תפילת ערבית, כשרק התיישב על הרצפה למרגלות ארון הקודש ומגילת הקל המיושנת בידו, עוד לפני שהספיק לפתוח בנעימת "איכה ישבה בדד"... כבר היה קול בכיו המתייפח מציף את חלל בית הכנסת.
המחזה כולו היה תמוה בעיני, זה לא קצת מוגזם הבכי הזה? האם ר' נוח הקשיש באמת מבכה את חורבן בית המקדש? האם אלפיים השנים שחלפו מאז לא יפה כוחם להקהות את תחושת הצער והאבל?
רק כשבגרתי, הבנתי את המובן מאליו, ר' נוח לא בכה על חורבן הבית, ר' נוח בכה על מה שהכאיב לו ורבץ על ליבו, הוא בכה על שנותיו החולפות, על השיניים הנושרות, על אשתו החולה, על הנכדים המתנכרים, על הבדידות ועל קושי הזקנה.
תאמרו, מה לכל אלו ולתשעה באב, האם אין זה מגוחך וקטנוני לנצל ולתרגם את יום האבל ההיסטורי הלאומי כפורקן לצער הקטן והאישי?
זו בדיוק הנקודה. רגש הצער והעצב הוא רגש אנושי ולצערנו מחויב המציאות, אך יחד עם זה חלילה לנו להשלים ולהיכנע לו, שהרי אין כמו העצבות להשפיל ולהשבית את האדם ולהוציאו ממעגל החיים החי והתוסס. בדיוק לשם כך נועד תשעה באב, יום המוקדש כולו לאבלות ולעצב. ליום זה מתנקזים רגשות הצער והאבל על החורבן ההיסטורי יחד עם הצער והאבלות על כלל הצרות והחורבנות במשך כל הדורות, כולל גם רגשות הצער הפרטיים על כל המכאיב ומציק לנו במישור האישי.
כריכת רגש האבלות הכללי והאישי ליום אחד מיוחד, מזכירה לנו כי בסופו של דבר כלל הצרות והחורבן אותם אנו חווים כעם או כיחידים, מקורם כולם באווירת ה'גלות' הגשמית והרוחנית בה אנו שרויים מאז חורבן בית המקדש, וכשזה ישוב וייבנה נזכה לגאולה לא רק לאומית וכללית, אלא גם לגאולה אישית וספציפית כל אחד ואחד בכל הדרוש לו.
ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה - אמן!
קצת לא נעים להודות בכך אבל בחוויית הילדות שלי, תשעה באב, שאמור להיות היום העצוב ביותר בשנה, זכור לי דווקא כיום די משמח. ראשית, תשעה באב סימל תמיד את בא החופש (כנהוג במוסדות החינוך החרדיים) ואין לך דבר משמח מכך. ומעבר לכך כל האווירה המשונה מסביב, הספסלים ההפוכים בבית הכנסת החשוך, הביצה הטבולה באפר בסעודה המפסקת, התחרות מי יצליח לצום יותר, כל אלו הפכו את היום הזה למסקרן ושמח עד למאוד.
דבר אחד העיב על השמחה. כילד, אין לך דבר מעציב יותר מאשר לראות אדם מבוגר בוכה, ובכל תשעה באב היה זה ר' נוח, הקשיש החביב שמשך עשרות שנים כיהן כ'בעל קורא' בבית הכנסת, ואשר אגדה עיקשת טענה שמזה שנים ראייתו אינה מאפשרת לו לקרוא את האותיות מהכתב, והוא קורא בדיוק מדהים את כל פרשיות השבוע וחמש המגילות בעל פה מתוך זכרונו המופלא, מייד עם סיום תפילת ערבית, כשרק התיישב על הרצפה למרגלות ארון הקודש ומגילת הקל המיושנת בידו, עוד לפני שהספיק לפתוח בנעימת "איכה ישבה בדד"... כבר היה קול בכיו המתייפח מציף את חלל בית הכנסת.
המחזה כולו היה תמוה בעיני, זה לא קצת מוגזם הבכי הזה? האם ר' נוח הקשיש באמת מבכה את חורבן בית המקדש? האם אלפיים השנים שחלפו מאז לא יפה כוחם להקהות את תחושת הצער והאבל?
רק כשבגרתי, הבנתי את המובן מאליו, ר' נוח לא בכה על חורבן הבית, ר' נוח בכה על מה שהכאיב לו ורבץ על ליבו, הוא בכה על שנותיו החולפות, על השיניים הנושרות, על אשתו החולה, על הנכדים המתנכרים, על הבדידות ועל קושי הזקנה.
תאמרו, מה לכל אלו ולתשעה באב, האם אין זה מגוחך וקטנוני לנצל ולתרגם את יום האבל ההיסטורי הלאומי כפורקן לצער הקטן והאישי?
זו בדיוק הנקודה. רגש הצער והעצב הוא רגש אנושי ולצערנו מחויב המציאות, אך יחד עם זה חלילה לנו להשלים ולהיכנע לו, שהרי אין כמו העצבות להשפיל ולהשבית את האדם ולהוציאו ממעגל החיים החי והתוסס. בדיוק לשם כך נועד תשעה באב, יום המוקדש כולו לאבלות ולעצב. ליום זה מתנקזים רגשות הצער והאבל על החורבן ההיסטורי יחד עם הצער והאבלות על כלל הצרות והחורבנות במשך כל הדורות, כולל גם רגשות הצער הפרטיים על כל המכאיב ומציק לנו במישור האישי.
כריכת רגש האבלות הכללי והאישי ליום אחד מיוחד, מזכירה לנו כי בסופו של דבר כלל הצרות והחורבן אותם אנו חווים כעם או כיחידים, מקורם כולם באווירת ה'גלות' הגשמית והרוחנית בה אנו שרויים מאז חורבן בית המקדש, וכשזה ישוב וייבנה נזכה לגאולה לא רק לאומית וכללית, אלא גם לגאולה אישית וספציפית כל אחד ואחד בכל הדרוש לו.
ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה - אמן!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
