מערכת COL
|
יום ז' אב ה׳תשע״ב
26.07.2012
כך חשפתי את גנב הסלולרי שלי ● הרצל פינת ליובאוויטש
לפני כשבועיים, הרצל קוסאשוילי מצא את עצמו בלב טראומה קשה שטילטלה את חייו השלווים. מכשיר הפלאפון שלו נגנב ממנו לאור היום, בעודו קונה פחית קרה ביום קיץ חם וחריג ● כיצד הוא חשף את הגנב? ● מגזין שישי לטור המלא. ויש תמונות
הגנב בפעולה. בעיגול: הרצל מניח את הסלולרי על הדלפק
הרצל קוסאשוילי
עד לאחרונה, באמת ובתמים האמנתי שהגוף האנושי שלנו מורכב כולו מרמ"ח איברים בדיוק נפלא ומעורר התפעלות. לפני כשבועיים, באופן מזעזע וקומי כאחד, גיליתי את האיבר הנוסף והחשוב ביותר המשויך לאדם האנושי לאחר הלב והמוח, והוא... מכשיר הטלפון הנייד שלנו. מעתה אימרו: רפואה שלימה ברמ"ט אבריו. ומעשה שהיה כך היה:
ביום שלישי, לפני קצת יותר משבועיים, יום שהוכפל בו 'כי טוב' (אלא מה), עת עצרתי לקנות פחית שתייה מוגזת (דיאטטית כמובן), שתצנן אותי מעט בחום הלוהט שקפץ עלינו ברוגזו, מצאתי את עצמי בפגישת עבודה בסמוך לחנות 'האופה מבגדד' ביישוב אזור הסמוך, שנמצא על כביש 44 בין כפר-חב"ד ליפו.
עד כאן הכול הגיוני ואפילו מניח את הדעת. מה שלא מניח את הדעת החל כמה רגעים לאחר מכן, כשהנחתי על דלפק החנות את מכשיר הפלאפון שלי המכונה בלע"ז 'סמארטפון' מסוג 'בלאקברי' (שנחשב אגב לפאסה גמור בקרב יודעי הח-ן בתחום הסלולארי), בעודי משוחח עם הקופאית שמולי. הקופאית נקבה בסכום הפחית הצוננת, ואני שלפתי את תמורתה ויצאתי משם כשאני מוגז כולי משמחה קרירה ומרעננת.
דא עקא, כבר כשהגעתי לרכב שחנה במרחק פסיעות קצר מהמאפיה, הרגשתי שאני נטול משהו חיוני ומרכזי מאוד. לאחר שמיששתי את כיסיי בדאגה, גיליתי לחרדתי שמכשיר הטלפון איננו איתי, ואנה אני בא?!
חרף הפחית שהייתה כבר פעורה לרווחה ואגלי הזיעה שניקוו בזוויות עיני, מצאתי את עצמי תוך שניות, רץ בתנועות נמרצות חזרה למאפיה, כשאני מנסה לשווא לאתר את מכשירי האהוב והאבוד. הקופאיות הצעירות שזיהו את מצוקתי, שאלו לפשר התנהגותי המוזרה, כשאני מתהלך במרץ ברחבי החנות הלוך ושוב, בניסיון לשחזר את צעדיי במקום, ואת המיקום האופציונאלי שבו הנחתי את המכשיר היקר.
שלב ראשון: הרגע בו טעיתי והנחתי את הסלולרי על הדלפק
לבנתיים, ביקשתי מעוברי האורח שפקדו את המקום לחייג למכשיר שלי, אולם, המכשיר כבר היה מנותק והופניתי פעם אחר פעם ישירות לתא הקולי שבמשיבון. "מוזר ביותר", חשבתי לעצמי. "זה הרי קרה לפני דקה וחצי לכל היותר". גם כאן, טרם עיכלתי את התמונה המלאה.
בייאוש מר, לאחר כרבע שעה נוספת של חיפושים שעלו בתוהו, חזרתי לכפר-חב"ד, ללא המכשיר האהוב שהפך להיות במרוצת הזמן חלק מגופי. זו היתה אחת הנסיעות המוזרות בחיי, ואתם מוזמנים לצחוק עליי חופשי. השקט בנסיעה ללא צלצולי ההתראה של המיילים וההודעות המיידיות בתוכנת 'הוואטסאפ' האהובה ששינתה את חיינו מהקצה אל הקצה, היה פשוט מצמרר, ואני לא מגזים. גם כאן חשבתי לעצמי: "מוזר מאוד להיות בלי פלאפון, זו ממש נכות!"
מילא המכשיר שעולה כאלף ומשהו שקלים, אבל מה עם 1,263 אנשי הקשר שהיו מאוחסנים בתוכו, כמו גם עשרות קבצים ומאות תמונות שצילמתי בארץ ובחו"ל בשנה האחרונה? ככל שהתבוננתי בזה, כך השבר היה גדול מנשוא.
כשהגעתי בחזרה למשרד בכפר, הצלחתי להתארגן על מכשיר זהה חדש חלופי, אבל אז התברר לי שאני חייב לקפוץ למרכז השירות של פלאפון במערב ראשון לציון, בכדי להנפיק ולצרוב כרטיס SIM חדש על מספר הנייד שלי. מכאן ואילך, נחשפתי לטראומה שממנה לא התאוששתי עד היום.
אחסוך מכם את תיאור ההמתנה מורטת העצבים במרכז השירות שהיה נראה יותר כשדה קרב לאחר מערכה צבאית עקובה מדם. מה שחשוב באמת הוא, שכאשר הפעלתי את מכשיר הפלאפון ביציאתי ממרכז השירות, הפלאפון צלצל והתריע על 23 הודעות SMS ועוד 18 שיחות שלא נענו. להזכירכם, כל זה קורה תוך שעה וקצת מאז היעלמות המכשיר הקודם.
אסון נוסף שהתרגש עליי עם הפעלת המכשיר, בא בצורת הזיכרונות שהלכו לאיבוד. זה לא סוד. מעבר לכך שחיינו הצרים מקופלים במכשיר הנייד שברשותנו, אנחנו הרי לא זוכרים את המספרים הרבים שמרכיבים את היום יום שלנו. ואל תגידו לי שלא! לכל אחד יש במכשיר שלו אנשי קשר מוזרים שמיהרנו לשמור אותם ככאלה, כמו "איציק-אינסטלטור זול", או "אבי הפחח - חבר של מנדי" וכאלה.
בכלל, בעידן האפליקציות והמסוקים בחניה מי זוכר משהו? ובנינו, בשביל מה לזכור אם המכשיר זוכר לך אותם? כך גם אני, מלבד מספר הטלפון של אשתי ושל עוד מספר מצומצם של אנשים וחברים קרובים, לא הצלחתי לפענח ולשחזר את המספרים שהופיעו על צג המכשיר כשיחות שלא נענו בזה אחר זה.
שלב שני: בוחן את זירת המכשיר...
במהלך הנסיעה, בעודי מחובר לאוזניית בלוטוס שהזיעה יחד איתי בכאב, אמנם קיבלתי שיחות כמקודם, רק שלבושתי, נאלצתי לשאול שוב ושוב "מי זה"? "עם מי אני מדבר בבקשה"?
האנשים ההמומים שמעבר לקו, חשבו במקרה הטוב שאני חומד לצון, ובמקרה הרע נפגעו קשות מהיעדר הזיהוי. "מה מי זה? אתה עושה צחוק?" ירו לעברי.
באחת מהשיחות הייתה זו אימי שהתקשרה אליי מהמכשיר הנייד שלה. צעד נדיר לכשעצמו, שכן לרוב היא מחייגת אליי מהקו הביתי, כיאה לאנשים בגילה.
כששאלתי אותה "מי זה?" היא ענתה לי בקול הכי נעלב שקיים עלי אדמות: "מה מי זה? אתה כבר לא מכיר את אמא שלך?"
ניסיתי להסביר את עצמי כשאני סמוק עד לתנוכי אוזניי - "אההה... אמא, הפלאפון שלי נגנב, אל תשאלי איזה יום עבר עליי..."
"אז איך אתה מדבר איתי עכשיו? מצאת את הגנב?" "עזבי אמא, אני אספר לך מאוחר יותר..."
למזלי הגדול, נחמה פורתא כן היתה בסיפור הטראגי-קומי הזה. לפני מספר שבועות רכשתי לאשתי "במקרה" מכשיר מדגם זהה למכשיר שלי. רק שבמרכז השירות העבירו "בטעות" את כל אנשי הקשר מהמכשיר שלי למכשיר שלה. אז, חשבתי שמדובר במטרד לא קטן בעבורה. בשביל מה לה את כל הרשימה המייגעת הזאת? או כפי שהיא שואלת אותי: "תגיד, אתה באמת מדבר עם כולם?"
כך, בתקווה גדולה שהזיכרונות עדיין קיימים, התקשרתי אליה והתעניינתי בנעשה בתיקיית אנשי הקשר במכשירה שלה. שמחתי לא ידעה גבול. כמעט בכיתי מאושר, ברצינות. התברר לי שאשתי אכן השאירה את רשימת אנשי הקשר שלי, בתקווה שיום אחד היא תמצא זמן לבצע מיפוי וניקוי של המכשיר...
לאחר יממה וחצי, חזר ליבי שוב לפעום, כשבמכשירי החדש והחלופי מצויים כבעבר כל אנשי הקשר שלי. וואו, איזו הקלה.
אולם בכך מסתבר, לא תמה ההרפתקאה. לאחר מספר ימים, באה התפנית מכיוון בלתי צפוי לחלוטין. אחד מהאישים שעובד בסביבתי ומתגורר ביישוב בו נעלם המכשיר-אזור. הציע לחזור חזרה למאפיה ולבקש מבעלי המקום את סרטי מצלמות הביטחון הרבים שפזורים בחנות.
שלב שלישי: שולח יד לעבר הסלולרי
שמחתי לגלות שהקב"ט במקום הוא בחור גדול מידות כמוני, ממוצא גיאורגי ולודאי לשעבר, שהביט בכרטיס הביקור שהושטתי לו, וחייך לעברי חיוך שכל כולו צפירת הרגעה. "אל תדאג, אנחנו נראה מי זה ונתפוס אותו, אבל זה ייקח כמה ימים. תשאיר לי את הטלפון שלך ואני אצור איתך קשר".
לאחר שלושה ימים של מפלס מתח גבוה, הגיעו התמונות המפלילות. אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל מדובר בגנב מקצועי שביצע פשע לאור יום ולעיני מספר עדשות שקלטו אותו. בעצם, לא מדובר בחדשה מרעישה במיוחד. בעידן בו מפענחים מקרי רצח באמצעות מצלמות רחוב, הגנב הסורר היה צריך לקחת זאת בחשבון שהוא מצולם מכל צד ופינה. רק שלצערי, כשהתבוננתי בתמונות הוא נראה שם די מחויך.
עם פרסום התמונות והעברתם לכל דורש, ההצעות המפתות לא אחרו לזרום: "אחי, בוא נחכה לו שם. ידוע שגנבים חוזרים למקום הפשע". "הרצל, אני במקומך הייתי מגיש תלונה למשטרה ופותח נגדו תיק". היו כאלה גם ש'הבינו לליבו' - "בטח אין לו מה לאכול..." ניסוי להרגיע את זעמי. "איזה אין לו מה לאכול? תעשו לי טובה, תראו איך הוא מחייך בתמונות", גערתי במסנגרים.
אתם בטח רוצים לדעת את הסוף. מעבר לזה שנתקפתי חרדה איומה וכמעט הסתכסכתי עם חצי עולם, לצערי, גם לאחר שהפצתי את התמונות ברחבי הרשת, לא מצאתי אותו. אולם, בסופו של דבר כן שמחתי על כך שאותו גנב סורר נחשף, ושבפעם הבאה הוא כבר יזוהה במקומות בהם ינסה לבצע את זממו בעתיד.
את הלקח שלי אני למדתי. מאז הפלאפון תמיד נשאר איתי ביד, גם אם זה תחת איומי אקדח. ושנית, אחת לכמה ימים אני מבצע גיבוי יסודי של כל החומרים במכשיר. איך שאני מכיר את עצמי, לא נראה לי שאוכל לעמוד בטראומה נוספת מהסוג הזה.
זהירות, מתכון גבינה לפניך!
את זה שהשבוע האחרון הוא שבוע הדגים, הגבינות והאילתורים הבנו. ובכל זאת, למרות שתשעה ימים (לא כולל שבת), אנחנו מזירים את עצמנו מלאכול בשר, זה עדיין לא אומר שמכל דף או עיתון פרסומי שנדחפים לתיבות הדואר שלנו, אנחנו אמורים לשזוף שלושים מתכונית לפסטות מוקרמות עם פטריות בריאקציות כימיות שלא היו מביישות את הכור בבושאהר.
כמות השמנת והחלב שמשווקת בציבור החרדי בימים הללו מיצתה את עצמה ועברה כבר מזמן את סף הגועל.
באמת. בסך הכל מדובר בתשעה ימים. אפילו לקרניבור כמוני זה לא כזה טראומטי. בבקשה, תחסכו מאיתנו את המתכונים המיותרים האלה. תודה.
עד לאחרונה, באמת ובתמים האמנתי שהגוף האנושי שלנו מורכב כולו מרמ"ח איברים בדיוק נפלא ומעורר התפעלות. לפני כשבועיים, באופן מזעזע וקומי כאחד, גיליתי את האיבר הנוסף והחשוב ביותר המשויך לאדם האנושי לאחר הלב והמוח, והוא... מכשיר הטלפון הנייד שלנו. מעתה אימרו: רפואה שלימה ברמ"ט אבריו. ומעשה שהיה כך היה:
ביום שלישי, לפני קצת יותר משבועיים, יום שהוכפל בו 'כי טוב' (אלא מה), עת עצרתי לקנות פחית שתייה מוגזת (דיאטטית כמובן), שתצנן אותי מעט בחום הלוהט שקפץ עלינו ברוגזו, מצאתי את עצמי בפגישת עבודה בסמוך לחנות 'האופה מבגדד' ביישוב אזור הסמוך, שנמצא על כביש 44 בין כפר-חב"ד ליפו.
עד כאן הכול הגיוני ואפילו מניח את הדעת. מה שלא מניח את הדעת החל כמה רגעים לאחר מכן, כשהנחתי על דלפק החנות את מכשיר הפלאפון שלי המכונה בלע"ז 'סמארטפון' מסוג 'בלאקברי' (שנחשב אגב לפאסה גמור בקרב יודעי הח-ן בתחום הסלולארי), בעודי משוחח עם הקופאית שמולי. הקופאית נקבה בסכום הפחית הצוננת, ואני שלפתי את תמורתה ויצאתי משם כשאני מוגז כולי משמחה קרירה ומרעננת.
דא עקא, כבר כשהגעתי לרכב שחנה במרחק פסיעות קצר מהמאפיה, הרגשתי שאני נטול משהו חיוני ומרכזי מאוד. לאחר שמיששתי את כיסיי בדאגה, גיליתי לחרדתי שמכשיר הטלפון איננו איתי, ואנה אני בא?!
חרף הפחית שהייתה כבר פעורה לרווחה ואגלי הזיעה שניקוו בזוויות עיני, מצאתי את עצמי תוך שניות, רץ בתנועות נמרצות חזרה למאפיה, כשאני מנסה לשווא לאתר את מכשירי האהוב והאבוד. הקופאיות הצעירות שזיהו את מצוקתי, שאלו לפשר התנהגותי המוזרה, כשאני מתהלך במרץ ברחבי החנות הלוך ושוב, בניסיון לשחזר את צעדיי במקום, ואת המיקום האופציונאלי שבו הנחתי את המכשיר היקר.
שלב ראשון: הרגע בו טעיתי והנחתי את הסלולרי על הדלפק
לבנתיים, ביקשתי מעוברי האורח שפקדו את המקום לחייג למכשיר שלי, אולם, המכשיר כבר היה מנותק והופניתי פעם אחר פעם ישירות לתא הקולי שבמשיבון. "מוזר ביותר", חשבתי לעצמי. "זה הרי קרה לפני דקה וחצי לכל היותר". גם כאן, טרם עיכלתי את התמונה המלאה.
בייאוש מר, לאחר כרבע שעה נוספת של חיפושים שעלו בתוהו, חזרתי לכפר-חב"ד, ללא המכשיר האהוב שהפך להיות במרוצת הזמן חלק מגופי. זו היתה אחת הנסיעות המוזרות בחיי, ואתם מוזמנים לצחוק עליי חופשי. השקט בנסיעה ללא צלצולי ההתראה של המיילים וההודעות המיידיות בתוכנת 'הוואטסאפ' האהובה ששינתה את חיינו מהקצה אל הקצה, היה פשוט מצמרר, ואני לא מגזים. גם כאן חשבתי לעצמי: "מוזר מאוד להיות בלי פלאפון, זו ממש נכות!"
מילא המכשיר שעולה כאלף ומשהו שקלים, אבל מה עם 1,263 אנשי הקשר שהיו מאוחסנים בתוכו, כמו גם עשרות קבצים ומאות תמונות שצילמתי בארץ ובחו"ל בשנה האחרונה? ככל שהתבוננתי בזה, כך השבר היה גדול מנשוא.
כשהגעתי בחזרה למשרד בכפר, הצלחתי להתארגן על מכשיר זהה חדש חלופי, אבל אז התברר לי שאני חייב לקפוץ למרכז השירות של פלאפון במערב ראשון לציון, בכדי להנפיק ולצרוב כרטיס SIM חדש על מספר הנייד שלי. מכאן ואילך, נחשפתי לטראומה שממנה לא התאוששתי עד היום.
אחסוך מכם את תיאור ההמתנה מורטת העצבים במרכז השירות שהיה נראה יותר כשדה קרב לאחר מערכה צבאית עקובה מדם. מה שחשוב באמת הוא, שכאשר הפעלתי את מכשיר הפלאפון ביציאתי ממרכז השירות, הפלאפון צלצל והתריע על 23 הודעות SMS ועוד 18 שיחות שלא נענו. להזכירכם, כל זה קורה תוך שעה וקצת מאז היעלמות המכשיר הקודם.
אסון נוסף שהתרגש עליי עם הפעלת המכשיר, בא בצורת הזיכרונות שהלכו לאיבוד. זה לא סוד. מעבר לכך שחיינו הצרים מקופלים במכשיר הנייד שברשותנו, אנחנו הרי לא זוכרים את המספרים הרבים שמרכיבים את היום יום שלנו. ואל תגידו לי שלא! לכל אחד יש במכשיר שלו אנשי קשר מוזרים שמיהרנו לשמור אותם ככאלה, כמו "איציק-אינסטלטור זול", או "אבי הפחח - חבר של מנדי" וכאלה.
בכלל, בעידן האפליקציות והמסוקים בחניה מי זוכר משהו? ובנינו, בשביל מה לזכור אם המכשיר זוכר לך אותם? כך גם אני, מלבד מספר הטלפון של אשתי ושל עוד מספר מצומצם של אנשים וחברים קרובים, לא הצלחתי לפענח ולשחזר את המספרים שהופיעו על צג המכשיר כשיחות שלא נענו בזה אחר זה.
שלב שני: בוחן את זירת המכשיר...
במהלך הנסיעה, בעודי מחובר לאוזניית בלוטוס שהזיעה יחד איתי בכאב, אמנם קיבלתי שיחות כמקודם, רק שלבושתי, נאלצתי לשאול שוב ושוב "מי זה"? "עם מי אני מדבר בבקשה"?
האנשים ההמומים שמעבר לקו, חשבו במקרה הטוב שאני חומד לצון, ובמקרה הרע נפגעו קשות מהיעדר הזיהוי. "מה מי זה? אתה עושה צחוק?" ירו לעברי.
באחת מהשיחות הייתה זו אימי שהתקשרה אליי מהמכשיר הנייד שלה. צעד נדיר לכשעצמו, שכן לרוב היא מחייגת אליי מהקו הביתי, כיאה לאנשים בגילה.
כששאלתי אותה "מי זה?" היא ענתה לי בקול הכי נעלב שקיים עלי אדמות: "מה מי זה? אתה כבר לא מכיר את אמא שלך?"
ניסיתי להסביר את עצמי כשאני סמוק עד לתנוכי אוזניי - "אההה... אמא, הפלאפון שלי נגנב, אל תשאלי איזה יום עבר עליי..."
"אז איך אתה מדבר איתי עכשיו? מצאת את הגנב?" "עזבי אמא, אני אספר לך מאוחר יותר..."
למזלי הגדול, נחמה פורתא כן היתה בסיפור הטראגי-קומי הזה. לפני מספר שבועות רכשתי לאשתי "במקרה" מכשיר מדגם זהה למכשיר שלי. רק שבמרכז השירות העבירו "בטעות" את כל אנשי הקשר מהמכשיר שלי למכשיר שלה. אז, חשבתי שמדובר במטרד לא קטן בעבורה. בשביל מה לה את כל הרשימה המייגעת הזאת? או כפי שהיא שואלת אותי: "תגיד, אתה באמת מדבר עם כולם?"
כך, בתקווה גדולה שהזיכרונות עדיין קיימים, התקשרתי אליה והתעניינתי בנעשה בתיקיית אנשי הקשר במכשירה שלה. שמחתי לא ידעה גבול. כמעט בכיתי מאושר, ברצינות. התברר לי שאשתי אכן השאירה את רשימת אנשי הקשר שלי, בתקווה שיום אחד היא תמצא זמן לבצע מיפוי וניקוי של המכשיר...
לאחר יממה וחצי, חזר ליבי שוב לפעום, כשבמכשירי החדש והחלופי מצויים כבעבר כל אנשי הקשר שלי. וואו, איזו הקלה.
אולם בכך מסתבר, לא תמה ההרפתקאה. לאחר מספר ימים, באה התפנית מכיוון בלתי צפוי לחלוטין. אחד מהאישים שעובד בסביבתי ומתגורר ביישוב בו נעלם המכשיר-אזור. הציע לחזור חזרה למאפיה ולבקש מבעלי המקום את סרטי מצלמות הביטחון הרבים שפזורים בחנות.
שלב שלישי: שולח יד לעבר הסלולרי
שמחתי לגלות שהקב"ט במקום הוא בחור גדול מידות כמוני, ממוצא גיאורגי ולודאי לשעבר, שהביט בכרטיס הביקור שהושטתי לו, וחייך לעברי חיוך שכל כולו צפירת הרגעה. "אל תדאג, אנחנו נראה מי זה ונתפוס אותו, אבל זה ייקח כמה ימים. תשאיר לי את הטלפון שלך ואני אצור איתך קשר".
לאחר שלושה ימים של מפלס מתח גבוה, הגיעו התמונות המפלילות. אין לי דרך אחרת לומר זאת, אבל מדובר בגנב מקצועי שביצע פשע לאור יום ולעיני מספר עדשות שקלטו אותו. בעצם, לא מדובר בחדשה מרעישה במיוחד. בעידן בו מפענחים מקרי רצח באמצעות מצלמות רחוב, הגנב הסורר היה צריך לקחת זאת בחשבון שהוא מצולם מכל צד ופינה. רק שלצערי, כשהתבוננתי בתמונות הוא נראה שם די מחויך.
עם פרסום התמונות והעברתם לכל דורש, ההצעות המפתות לא אחרו לזרום: "אחי, בוא נחכה לו שם. ידוע שגנבים חוזרים למקום הפשע". "הרצל, אני במקומך הייתי מגיש תלונה למשטרה ופותח נגדו תיק". היו כאלה גם ש'הבינו לליבו' - "בטח אין לו מה לאכול..." ניסוי להרגיע את זעמי. "איזה אין לו מה לאכול? תעשו לי טובה, תראו איך הוא מחייך בתמונות", גערתי במסנגרים.
אתם בטח רוצים לדעת את הסוף. מעבר לזה שנתקפתי חרדה איומה וכמעט הסתכסכתי עם חצי עולם, לצערי, גם לאחר שהפצתי את התמונות ברחבי הרשת, לא מצאתי אותו. אולם, בסופו של דבר כן שמחתי על כך שאותו גנב סורר נחשף, ושבפעם הבאה הוא כבר יזוהה במקומות בהם ינסה לבצע את זממו בעתיד.
את הלקח שלי אני למדתי. מאז הפלאפון תמיד נשאר איתי ביד, גם אם זה תחת איומי אקדח. ושנית, אחת לכמה ימים אני מבצע גיבוי יסודי של כל החומרים במכשיר. איך שאני מכיר את עצמי, לא נראה לי שאוכל לעמוד בטראומה נוספת מהסוג הזה.
זהירות, מתכון גבינה לפניך!
את זה שהשבוע האחרון הוא שבוע הדגים, הגבינות והאילתורים הבנו. ובכל זאת, למרות שתשעה ימים (לא כולל שבת), אנחנו מזירים את עצמנו מלאכול בשר, זה עדיין לא אומר שמכל דף או עיתון פרסומי שנדחפים לתיבות הדואר שלנו, אנחנו אמורים לשזוף שלושים מתכונית לפסטות מוקרמות עם פטריות בריאקציות כימיות שלא היו מביישות את הכור בבושאהר.
כמות השמנת והחלב שמשווקת בציבור החרדי בימים הללו מיצתה את עצמה ועברה כבר מזמן את סף הגועל.
באמת. בסך הכל מדובר בתשעה ימים. אפילו לקרניבור כמוני זה לא כזה טראומטי. בבקשה, תחסכו מאיתנו את המתכונים המיותרים האלה. תודה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
