מערכת COL
|
יום ו' אב ה׳תשע״ב
25.07.2012
מה בין דמעות אמיתיות לדמעות מתוכננות? ● מאמר דעה
"וזאת למודעי; אי אפשר לחנך את הדור, ובמיוחד את הדור הצעיר עם קלישאות לא אמיתיות. להמוני בית ישראל יש מן 'אנטנה' הקולטת וסורקת האם מדובר בצער עמוק או צער מעושה. יהא מה שיהא; תלמידים אמיתיים של הצדיק לא מסוגלים בעת ובעונה אחת גם לומר תהילים וגם להכין כבר את המילי דהספידא. זה צורם, אלה שני מישורים שאינם מצטלבים" ● הרב דוד מאיר דרוקמן במאמר אקטואלי למאמר המלא
צילום: מנדי הכטמן
הרב דוד מאיר דרוקמן
סיפר אחד מזקני ירושלים שליט"א אודות האי מגיד מישרים שהיה בטבעו רגשן בעל בכי גדול, ולו בשל 'כישוריו' אלה - זימנוהו בכל עת מצוא כשנפטר מישהו לבא ולהספיד. ומעשה שהיה והתקיימה לוויה ע"י בית הטהרה של 'שערי צדק' (אז) ברחוב יפו, המלווים ממתינים לצאת הלוויה, אך זו התעכבה עקב העובדה כי עדיין מקונן איין. בהשגחה פרטית נקרה באקראי האי ספדנא במקום, ועל אתר העתירו על ליבו 'לתת כבוד' ולשאת קינה ונהי. האחרון, כדרכו בקודש , פרץ בבכיות כהרגלו, והנה תוך כדי מילי דהספידא ביקרא דהמנוח-ה, הוא מקשה חרישית באוזניהם של הניצבים לידו: "דאס איז ער, צי זי?", תרגום: "האם זהו הוא או היא?", כלומר; האם מדובר בנפטר או בנפטרת....
ללמדנו, שיש דמעות ויש דמעות. יש דמעות המבטאות צער עמוק, ויש דמעות שעניינן, כאותו 'יקה' יבש רגשות שלפתע פתאום נראה מתייפח באמצע התפילה דראש השנה, ועד שהתברר ה'פלא' לאחר הבחינו כי במחזור שאחז נכתב בפסקנות: "כאן צריך לבכות ג' מינוט'ן"...
כולנו מייחלים כי תשעה באב הקרוב יהפך ליום מועד בגלוי, ברם, אם ח"ו ורח"ל תתמהמה ביאת גואל צדק, טוב שנשים נוכח עינינו את דבריו הנוקבים של היעב"ץ: "אלמלא לא היה אלא עוון זה בידנו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותנו, והיא בעיני הסיבה קרובה, היותר גלויה עצומה וחזקה, לכל השמדות הגדולות הנוראות אשר מצאונו בגלות...".
היעב"ץ לא מלין על כי לא מתאבלים, אלא שלא מתאבלים כראוי, ועל כך תלונתו. ועל דרך זה, שמענו כמה וכמה פעמים את מרי ליבו הטהור של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שהתאונן על כי אמנם צועקים כלפי שמיא בקשר לאריכות והתמשכות הגלות - "עד מתי", אבל לא צועקים באמת, זה לא יוצא עדיין מהנקודה הפנימית שבלב. זועקים בקול, מבקשים, אבל כל זה הוא 'עפ"י הציווי' גרידא, ואולי כדי לא להיות חריג.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כפי שסיפרה לי אשה זקנה מבנות משפחתי, שעבדה במטבח פועלים במוסקבה תחת השלטון הסובייטי-קומוניסטי, וכשהגיעה הבשורה המשמחת שהרודן סטאלין התפגר – הזילו הכל דמעות על אבדן 'שמש העמים' שאוי וויי כבתה. לקרובת משפחתי זו, יהודיה כשרה, בא כמובן דווקא לחייך ולשמוח, ברם, אוי לה ואבוי לה לו היית נתפסת ב'קלקלתה'. מה היא איפוא עשתה? היא נטלה מהמטבח גלידי בצל, הצמידה אותם לעפעפיה וכך גרמה, שלא תהא שונה מכולם, שגם מעיניה יגרו דמעות....
חלילה, שום בר ישראל לא נזקק לאמצעים כאלה כדי להצטער באבל חורבן בית אלוקינו ביום המר והנמהר תשעה באב, ברם השאלה שצריכה להציק לנו היא; האם מתכוונים אנו באמת? האם אכן בכל תום הלב והכינות מצפים אנו לביאת המשיח וכפי שהרמב"ם פוסק כי אפילו מי שמאמין בו אבל אינו מחכה לביאתו – הוא נקרא 'כופר' !?
וכך מצינו באחת מאיגרותיו של כ"ק בעל 'דברי אמונה' האדמו"ר מ'תולדות אהרן' שהרה"ק ר' שמעלקא בנו של הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב בקטנותו עמד ע"י אביו הקדוש לפני העמוד בראש השנה. בעת תפילת הלחש נכנס תחת טליתו של אביו, ושמע שהוא אומר; "הייליקער באשעפער (=הבורא הקדוש), עד מתי תענה אותנו בגלות המר הזה. הלא כבר אין אנו יכולים לסבול עוד". וכך היה מתחטא לפני המקום ב"ה בשפת האידיש.
ובקשר לזה כתב רבנו יהודה הלוי; "...ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה, עד אשר יחוננו את אבנה ואת עפרה".
ועוד, אפרופו דמעות , וד"ל....
באותו יום שבו "נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש", יום פטירתו של רבי יהודה הנשיא רבנו הקדוש מסדר המשנה – גזרו חכמים תענית, ובקשו רחמים, ואמרו; "כל מי שיאמר נפטר רבי – יידקר!". מה פשר הכרזה תמוהה זו? אלא, יש לומר, וברוח ימים אלה, מסתמא כבר הכינו אז מאמרים רגשניים בעיתונות החרדית במסגרת מה שמכונה בעגה העיתונאית 'תיק חבצלת'. מחד – בקשו 'לקרוע שמים' בתפילות, ומאידך היו כאלה שהכינו את ההספדים. לישנא אחרינא; הם כבר מיהרו לקבוע, מי בגלוי מי בסתר ליבו, כי "מת רבי". עם תחושות כאלה אי אפשר לומר תהילים לרפואתו של החולה, עכ"פ לא עם כל עומק הלב... ולפיכך אכן הכריזו שמי שיאמר "מת רבי" – "יידקר!". וכל זאת; כדי שיגידו תהלים 'עם כל הלב'!
וזאת למודעי; אי אפשר לחנך את הדור, ובמיוחד את הדור הצעיר עם קלישאות לא אמיתיות. להמוני בית ישראל יש מן 'אנטנה' הקולטת וסורקת האם מדובר בצער עמוק או צער מעושה. יהא מה שיהא; תלמידים אמיתיים של הצדיק לא מסוגלים בעת ובעונה אחת גם לומר תהילים וגם להכין כבר את המילי דהספידא. זה צורם, אלה שני מישורים שאינם מצטלבים.
לא בכדי, כבר כמעט וכהו החושים גם למקרא מודעות ענק המתחלפות כמעט דבר יום ביומו. כוונתי לאלה מסוג ה'סדינים' - ה'ליילאכער'ס' הירושלים-המאה שערים'-יים, עם אותיות קידוש לבנה של 'געוואלד' ו'שומו שמיים', 'הפגנה – לא חשוב על מה'. כי זוהי, אם תמצי לומר; הדיוגנזה של הדור, הן בעתות יובל, והן באירועי אבל ל"ע - הסינטטיות. תופעת הבכיות והזעקות לא אומר המזויפות חלילה, אלא, ואני קובע בזהירות מה - המתוכננות.
ועתה עם פחות סארקזם ניתנה ראש ונשובה לסיפור פטירת רבנו הקדוש, שבקשר להסתלקותו הכריזו כאמור שמי שיאמר שמת רבי – "יידקר". ובאמת, כל כך, ועד כדי כך ("יידקר") למה? מבאר החיד"א, כי לאמתו של דבר, גם לאחר פטירתו – רבי לא מת. הוא ממשיך לפעול ולהשפיע ממקומו הוא בעלמא דקשוט. יתירה מזו, בקשר לרבי מצינו מסופר בספר חסידים (לרבנו יהודה החסיד) כי אחר פטירתו היה מופיע בביתו בליל שבת כשהוא מלובש בבגדי שבת, ומוציא ידי חובת בקידוש את בני ביתו. ומבואר, כי דווקא מקורביו של רבנו הקדוש זכו לכך, מה שלא מצינו אצל צדיקים אחרים, זאת גופא עקב העובדה כי אצל רבנו הקדוש לא הסכימו הסובבים כי פטירתו היא פטירה רגילה. זה שלא 'שיתפו פעולה' עם הסתלקותו זכו לתופעת "יעקב אבינו לא מת". ואדרבה, כפי שאומר הזוהר הקדוש, ההשפעה של צדיקים לאחר פטירתם היא יותר וביתר שאת אפילו מאשר בחייהם!
הדברים נכתבים כמובן בדמע על רקע השבר הגדול שהושבר כלל ישראל ובמיוחד עולם התורה בהסתלקותו של הגאון האמיתי נזר השקידה, ההתמדה והיגיעה בתורתנו הק', רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל. נצחו אראלים את המצוקים והתווספו לנאד דמעות החורבן דימי בין המצרים עוד דמעות רותחות היוצאות מלב קרוע. שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו.
בזכות מי יבנה המקדש, ומה בין חיצוניות לפנימיות בצער האבלות?
לאדמו"ר הזקן בעל התניא היה חסיד בעל מדרגה, רבי שמואל מונק'ס היה שמו. חסיד זה היה עוטף את רוממותו וחסידותו במסווה ותחפושת של 'בדחנות' (על-דרך הרה"צ רבי הערשאלע אוסטרופאלער שהיה משמח בבדחנותו את רבו הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז).
היה זה בתשעה באב בזמן אמירת 'איכה' בבית מדרשו של בעל התניא, ונכח שם גם חברו הרה"ק רבי שלמה מקרלין. רבי שמואל מונק'ס 'הלץ' דנן היה זורק אז קוצים עגלגלים (מה שהיה נקרא אז 'בעראלאך', והיום 'בובקעס'), כפי שכידוע היה נהוג. למרבה הצער, פגע קוץ אחד בשוגג ונאחז בזקנו של רבי שלמה מקרלין. הקפיד הצדיק הקדוש ואמר; "בגלל אברכים כאלו נחרב בית המקדש".
למחרת, לאחר הקינות הלכו שני הצדיקים מחוץ לעיר, ולפתע שמעו קול יללה גדולה. תרו הצדיקים אחרי מקור הקול, והנה הם רואים לתדהמתם מחזה מבהיל; אותו ר' שמואל מונק'ס יושב בתוך גומא מלאה ביתושים עוקצניים ומקונן על חורבן הבית בבכיות נוראיות!
פנה רבי שלמה מקרלין לאדמו"ר הזקן ואמר: "בזכות אברכים כאלה יבנה בית המקדש"....
יש בכיות ויש בכיות. יש בכיות אמיתיות שבבחינת "במסתרים תבכה נפשי".
ובשיפולי גלימתם של האי מצוקי ארץ נענה ונפטיר אבתריה: אנא רחום, מנחם ציון ובונה ירושלים, ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים.
סיפר אחד מזקני ירושלים שליט"א אודות האי מגיד מישרים שהיה בטבעו רגשן בעל בכי גדול, ולו בשל 'כישוריו' אלה - זימנוהו בכל עת מצוא כשנפטר מישהו לבא ולהספיד. ומעשה שהיה והתקיימה לוויה ע"י בית הטהרה של 'שערי צדק' (אז) ברחוב יפו, המלווים ממתינים לצאת הלוויה, אך זו התעכבה עקב העובדה כי עדיין מקונן איין. בהשגחה פרטית נקרה באקראי האי ספדנא במקום, ועל אתר העתירו על ליבו 'לתת כבוד' ולשאת קינה ונהי. האחרון, כדרכו בקודש , פרץ בבכיות כהרגלו, והנה תוך כדי מילי דהספידא ביקרא דהמנוח-ה, הוא מקשה חרישית באוזניהם של הניצבים לידו: "דאס איז ער, צי זי?", תרגום: "האם זהו הוא או היא?", כלומר; האם מדובר בנפטר או בנפטרת....
ללמדנו, שיש דמעות ויש דמעות. יש דמעות המבטאות צער עמוק, ויש דמעות שעניינן, כאותו 'יקה' יבש רגשות שלפתע פתאום נראה מתייפח באמצע התפילה דראש השנה, ועד שהתברר ה'פלא' לאחר הבחינו כי במחזור שאחז נכתב בפסקנות: "כאן צריך לבכות ג' מינוט'ן"...
כולנו מייחלים כי תשעה באב הקרוב יהפך ליום מועד בגלוי, ברם, אם ח"ו ורח"ל תתמהמה ביאת גואל צדק, טוב שנשים נוכח עינינו את דבריו הנוקבים של היעב"ץ: "אלמלא לא היה אלא עוון זה בידנו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותנו, והיא בעיני הסיבה קרובה, היותר גלויה עצומה וחזקה, לכל השמדות הגדולות הנוראות אשר מצאונו בגלות...".
היעב"ץ לא מלין על כי לא מתאבלים, אלא שלא מתאבלים כראוי, ועל כך תלונתו. ועל דרך זה, שמענו כמה וכמה פעמים את מרי ליבו הטהור של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שהתאונן על כי אמנם צועקים כלפי שמיא בקשר לאריכות והתמשכות הגלות - "עד מתי", אבל לא צועקים באמת, זה לא יוצא עדיין מהנקודה הפנימית שבלב. זועקים בקול, מבקשים, אבל כל זה הוא 'עפ"י הציווי' גרידא, ואולי כדי לא להיות חריג.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כפי שסיפרה לי אשה זקנה מבנות משפחתי, שעבדה במטבח פועלים במוסקבה תחת השלטון הסובייטי-קומוניסטי, וכשהגיעה הבשורה המשמחת שהרודן סטאלין התפגר – הזילו הכל דמעות על אבדן 'שמש העמים' שאוי וויי כבתה. לקרובת משפחתי זו, יהודיה כשרה, בא כמובן דווקא לחייך ולשמוח, ברם, אוי לה ואבוי לה לו היית נתפסת ב'קלקלתה'. מה היא איפוא עשתה? היא נטלה מהמטבח גלידי בצל, הצמידה אותם לעפעפיה וכך גרמה, שלא תהא שונה מכולם, שגם מעיניה יגרו דמעות....
חלילה, שום בר ישראל לא נזקק לאמצעים כאלה כדי להצטער באבל חורבן בית אלוקינו ביום המר והנמהר תשעה באב, ברם השאלה שצריכה להציק לנו היא; האם מתכוונים אנו באמת? האם אכן בכל תום הלב והכינות מצפים אנו לביאת המשיח וכפי שהרמב"ם פוסק כי אפילו מי שמאמין בו אבל אינו מחכה לביאתו – הוא נקרא 'כופר' !?
וכך מצינו באחת מאיגרותיו של כ"ק בעל 'דברי אמונה' האדמו"ר מ'תולדות אהרן' שהרה"ק ר' שמעלקא בנו של הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב בקטנותו עמד ע"י אביו הקדוש לפני העמוד בראש השנה. בעת תפילת הלחש נכנס תחת טליתו של אביו, ושמע שהוא אומר; "הייליקער באשעפער (=הבורא הקדוש), עד מתי תענה אותנו בגלות המר הזה. הלא כבר אין אנו יכולים לסבול עוד". וכך היה מתחטא לפני המקום ב"ה בשפת האידיש.
ובקשר לזה כתב רבנו יהודה הלוי; "...ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה, עד אשר יחוננו את אבנה ואת עפרה".
ועוד, אפרופו דמעות , וד"ל....
באותו יום שבו "נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש", יום פטירתו של רבי יהודה הנשיא רבנו הקדוש מסדר המשנה – גזרו חכמים תענית, ובקשו רחמים, ואמרו; "כל מי שיאמר נפטר רבי – יידקר!". מה פשר הכרזה תמוהה זו? אלא, יש לומר, וברוח ימים אלה, מסתמא כבר הכינו אז מאמרים רגשניים בעיתונות החרדית במסגרת מה שמכונה בעגה העיתונאית 'תיק חבצלת'. מחד – בקשו 'לקרוע שמים' בתפילות, ומאידך היו כאלה שהכינו את ההספדים. לישנא אחרינא; הם כבר מיהרו לקבוע, מי בגלוי מי בסתר ליבו, כי "מת רבי". עם תחושות כאלה אי אפשר לומר תהילים לרפואתו של החולה, עכ"פ לא עם כל עומק הלב... ולפיכך אכן הכריזו שמי שיאמר "מת רבי" – "יידקר!". וכל זאת; כדי שיגידו תהלים 'עם כל הלב'!
וזאת למודעי; אי אפשר לחנך את הדור, ובמיוחד את הדור הצעיר עם קלישאות לא אמיתיות. להמוני בית ישראל יש מן 'אנטנה' הקולטת וסורקת האם מדובר בצער עמוק או צער מעושה. יהא מה שיהא; תלמידים אמיתיים של הצדיק לא מסוגלים בעת ובעונה אחת גם לומר תהילים וגם להכין כבר את המילי דהספידא. זה צורם, אלה שני מישורים שאינם מצטלבים.
לא בכדי, כבר כמעט וכהו החושים גם למקרא מודעות ענק המתחלפות כמעט דבר יום ביומו. כוונתי לאלה מסוג ה'סדינים' - ה'ליילאכער'ס' הירושלים-המאה שערים'-יים, עם אותיות קידוש לבנה של 'געוואלד' ו'שומו שמיים', 'הפגנה – לא חשוב על מה'. כי זוהי, אם תמצי לומר; הדיוגנזה של הדור, הן בעתות יובל, והן באירועי אבל ל"ע - הסינטטיות. תופעת הבכיות והזעקות לא אומר המזויפות חלילה, אלא, ואני קובע בזהירות מה - המתוכננות.
ועתה עם פחות סארקזם ניתנה ראש ונשובה לסיפור פטירת רבנו הקדוש, שבקשר להסתלקותו הכריזו כאמור שמי שיאמר שמת רבי – "יידקר". ובאמת, כל כך, ועד כדי כך ("יידקר") למה? מבאר החיד"א, כי לאמתו של דבר, גם לאחר פטירתו – רבי לא מת. הוא ממשיך לפעול ולהשפיע ממקומו הוא בעלמא דקשוט. יתירה מזו, בקשר לרבי מצינו מסופר בספר חסידים (לרבנו יהודה החסיד) כי אחר פטירתו היה מופיע בביתו בליל שבת כשהוא מלובש בבגדי שבת, ומוציא ידי חובת בקידוש את בני ביתו. ומבואר, כי דווקא מקורביו של רבנו הקדוש זכו לכך, מה שלא מצינו אצל צדיקים אחרים, זאת גופא עקב העובדה כי אצל רבנו הקדוש לא הסכימו הסובבים כי פטירתו היא פטירה רגילה. זה שלא 'שיתפו פעולה' עם הסתלקותו זכו לתופעת "יעקב אבינו לא מת". ואדרבה, כפי שאומר הזוהר הקדוש, ההשפעה של צדיקים לאחר פטירתם היא יותר וביתר שאת אפילו מאשר בחייהם!
הדברים נכתבים כמובן בדמע על רקע השבר הגדול שהושבר כלל ישראל ובמיוחד עולם התורה בהסתלקותו של הגאון האמיתי נזר השקידה, ההתמדה והיגיעה בתורתנו הק', רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל. נצחו אראלים את המצוקים והתווספו לנאד דמעות החורבן דימי בין המצרים עוד דמעות רותחות היוצאות מלב קרוע. שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו.
בזכות מי יבנה המקדש, ומה בין חיצוניות לפנימיות בצער האבלות?
לאדמו"ר הזקן בעל התניא היה חסיד בעל מדרגה, רבי שמואל מונק'ס היה שמו. חסיד זה היה עוטף את רוממותו וחסידותו במסווה ותחפושת של 'בדחנות' (על-דרך הרה"צ רבי הערשאלע אוסטרופאלער שהיה משמח בבדחנותו את רבו הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז).
היה זה בתשעה באב בזמן אמירת 'איכה' בבית מדרשו של בעל התניא, ונכח שם גם חברו הרה"ק רבי שלמה מקרלין. רבי שמואל מונק'ס 'הלץ' דנן היה זורק אז קוצים עגלגלים (מה שהיה נקרא אז 'בעראלאך', והיום 'בובקעס'), כפי שכידוע היה נהוג. למרבה הצער, פגע קוץ אחד בשוגג ונאחז בזקנו של רבי שלמה מקרלין. הקפיד הצדיק הקדוש ואמר; "בגלל אברכים כאלו נחרב בית המקדש".
למחרת, לאחר הקינות הלכו שני הצדיקים מחוץ לעיר, ולפתע שמעו קול יללה גדולה. תרו הצדיקים אחרי מקור הקול, והנה הם רואים לתדהמתם מחזה מבהיל; אותו ר' שמואל מונק'ס יושב בתוך גומא מלאה ביתושים עוקצניים ומקונן על חורבן הבית בבכיות נוראיות!
פנה רבי שלמה מקרלין לאדמו"ר הזקן ואמר: "בזכות אברכים כאלה יבנה בית המקדש"....
יש בכיות ויש בכיות. יש בכיות אמיתיות שבבחינת "במסתרים תבכה נפשי".
ובשיפולי גלימתם של האי מצוקי ארץ נענה ונפטיר אבתריה: אנא רחום, מנחם ציון ובונה ירושלים, ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
