מהו נדר? > 'תורה אור' מבואר לפרשה ● הרב אבינועם אהרוני
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך:
פרשת השבוע היא פרשת הנדרים. בפרשה זו נצטוו בני ישראל על החובה לשמור את הנדר ולקיימו וכן על אופני נדר שונים. מהו נדר?
נדר הוא התחייבות שאדם מתחייב בפני ה'. ישנם כמה סוגים בנדרים, אחד מהם הוא "נדרי איסור". זהו נדר בו הופך הנודר דבר המותר לו לדבר שהוא אסור עליו. נדר הוא דבר חמור. חובה מן התורה על הנודר לקיים נדרו. במקרים מסוימים (בעיקר לצורך מצווה) ניתן להתיר נדרים על ידי רב או בית דין. גם אב יכול להתיר נדרי ביתו בתנאים מסויימים. פרטי הנדרים והתרתם הם רבים וסבוכים ולכן אם קרה שאדם נדר נדר עליו להתייעץ עם רב מורה הוראה כיצד עליו לנהוג. אבל ככלל, טוב להימנע מנדרים, ואפילו בנדרי מצווה עדיף לומר "בלי נדר", וכבר נאמר בגמרא (חולין ב.): "כל הרגיל בנדרים אין רוח חכמים נוחה הימנו".
אחד הגדרים ב"נדרי איסור" הוא, שצריך לקשר את הנדר ("להתפיס" אותו) ב "דבר הנידור", כלומר דבר שאף הוא יכול להיאסר על ידי אדם באמצעות נדר. לדוגמא: אם אומר הנודר "הרי עלי בשר זה כעולה ושלמים" הרי שכיון שקרבן עולה הוא קרבן שנאסר על האדם בשעה שהאדם מתחייב בו באופן של נדר באמרו "הרי עלי קרבן ועולה", לכן גם הבשר שהוא נודר לגביו עכשיו נאסר עליו. אבל אם "התפיס" את הנדר בדבר שאסור עליו מן התורה, כגון: " הרי עלי בשר זה כבשר נבלה", אין הנדר תופס, כי אין זה "בדבר הנידור", שכן איסור נבלה הוא מן התורה ולא איסור שהאדם אסר על עצמו.
אבל כאן יש לברר: מדוע בכלל יש "להתפיס" את הנדר בדבר אחר? מדוע לא מספיק לומר "הרי דבר זה אסור עלי לחלוטין"? ובכלל, מדוע על האדם לידור – הרי הוא פשוט יכול להחליט הדבר בנפשו, ללא נדר? וגם – מדוע היה ציווי זה ל "ראשי המטות" ולא כמו רוב המצוות – לכלל העם?
על נדרים, על ענווה, והעיקר – על הסתכלות נכונה לגבי מקומו של האדם בעולם, במאמרו של אדמוה"ז שלפנינו.
ענוה מביאה לידי יראת חטא
במסכת אבות (פ"ג י"ג) נאמר: " נדרים סייג לפרישות", וכן ש "פרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענווה וענוה מביאה לידי יראת חטא". וצריך להבין - מדוע יראת חטא באה אחר ענווה וקדושה ? והרי נאמר (תהילים קי"א י') "ראשית חכמה יראת ה'" כלומר שיראת ה' היא הראשית!
מבאר אדמוה"ז שישנם שני אופנים ביראת ה': האופן הבסיסי בו אדם ירא מלמרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה ולעבור על רצונו, ובאמת אופן זה הוא "ראשית חכמה" – ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, כי איך יוכל לעבוד את ה' אם אינו ירא למרוד בו? אבל קיים גם אופן נעלה הרבה יותר של יראה אליו ניתן להגיע רק לאחר הסדר של נדרים ופרישות:
בנוסח הברכות נאמר "אשר קידשנו במצוותיו" כלומר שקדושה ומצוות באים כאחד. מצוות הם הדברים שה' ציוונו לעשותם, כאשר אנו עושים את אשר צווינו הרי שעל ידי זה אנו מתחברים אל הרצון העליון, הרצון העליון הוא הקדושה. ומהו הרצון העליון?
גם זה מוזכר בנוסח הברכה: "ברוך אתה... מלך העולם". הקב"ה הוא מלך העולם, אבל הוא גם היה מלך עוד לפני שהיה עולם ("אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא") וימשיך למלוך גם לאחר שיכלו ימות המשיח וחיי העולם הבא. למעשה, מלכותו של הקב"ה, או לייתר דיוק מה שעלה ברצונו למלוך על העולמות, היא היא החיות של העולמות ("מלכותך מלכות כל עולמים"). ואין הבדל כלפי ה' בין קודם בריאת העולמות ולאחר מכן, כי לא שייך בו שום שינוי והוא עכשיו כמו קודם שנברא העולם. ההבדל הוא רק כלפי העולמות שקודם לא היו ועכשיו נמצאים ומתהווים מהרצון האלוקי הפשוט. במילים אחרות: הרצון העליון הוא מה שעלה ברצונו של ה' למלוך על העולם לעיני הנבראים גם כן.
נמצא, שעל ידי קיום המצוות מתחברים לרצון העליון, והרצון הזה - הקדושה, יורדת ומתלבשת באדם ומזככת את האדם. וכאן ישאל השואל: כיצד ייתכן שדווקא על ידי מצוות גשמיות מתחברים לאלוקות? היינו אולי מצפים כי החיבור יהיה על ידי פעולות רוחניות שהם לכאורה קרובות יותר לאלוקות?
לא על הלחם לבדו יחיה האדם
התשובה לכך נמצאת במשל קיום הגוף מאכילת הלחם. לכאורה – האדם נעלה יותר מהלחם, מדוע אם כן זקוק האדם ללחם שהוא נחות ממנו? הסיבה לכך היא כי עם היות שהלחם נחות יותר מהאדם, מכל מקום שרשו הרוחני נעלה יותר, כי לגבי האדם נאמר (תהילים קלט,ה') "אחור וקדם צרתני" שהאדם הוא "אחור" כלומר אחרון מבחינת שרש רוחני, כי כל הנבראים שרשם גבוה יותר מהאדם, אפילו יתוש קדם לאדם במעשה בראשית מפאת מעלת שורשו הרוחני. ולכן מצד שורשו הנעלה של הלחם הרי יש ביכולתו להחיות את האדם ולקשר את נפשו עם גופו.
כך גם התורה ומצוות שלגביהם נאמר (משלי ט,ה') "לכו לחמו בלחמי", הגם שהמצוות הם גשמיות וגם התורה עוסקת בעניינים גשמיים, הרי מצד שרשם של הדברים הגשמיים שהוא נעלה מאד, וכן שרשה של התורה הוא ברצון העליון ולכן יש ביכולת התורה ומצוות לקשר את האדם עם הקדושה והרצון העליון.
אבל התנאי לזה הוא הפרישות, כלומר להפריד את הרע שבנפש מהטוב על ידי תשובה, על ידי שיקדש עצמו גם בדברים המותרים, על ידי שיעסוק במצוות בפועל ממש וכן שגם בשעה שהוא לומד תורה יאמר את דברי התורה בפיו ממש ולא יסתפק רק בלחשוב על לימודו. כי כח המעשה נלקח מהמאכל שהוא אוכל, ולכן כאשר משתמש בכח המעשה הרי שבאותה שעה מקבל האדם הארה משורש המאכלים שאכל והדבר מסייע לו להתעלות ולהתחבר לרצון העליון. ולכן גם נאמר (אבות ד, י"ז) "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" כי דווקא בעולם הזה כאשר מתחברים למעשה בפועל הרי בו בעת מתחברים לשורשו הנעלה של עולם המעשה ועל ידי כך זוכים להדבק בקדושה וברצון העליון. מה שאין כן בעולם הבא אין זוכים לכך אלא רק להארה ממנו ית' (זיו השכינה).
המשמעות המעשית של הדבקות ברצון העליון באה לידי ביטוי בעבודת ה', כי גם בנפש האדם יש "רצון" ויש "רצון עליון". הרצון הוא שמעורר את האהבה הטבעית המסותרת שבנפשו לגלותה מההעלם אל הגילוי על ידי התבוננות בגדולת ה'. אבל הרצון העליון בנפש שהוא אהבת ה' רבה, עזה ועצומה - "בכל מאודך", לא מגיעה מהתבוננות. אהבה זו מגיע לאדם לפעמים דווקא דרך לימוד התורה וקיום המצוות. כי כיוון שהם הרצון העליון ברוך הוא לכן יש בכוחם להמשיך ולפרנס את האדם בגילוי רוחני כה נעלה עד שזה בא לידי ביטוי בתשוקה גדולה לה'.
וזהו עניין הברכה "ברוך אתה ה' אלוקינו וכו'" – להמשיך שה' יהיה אלוקינו, כלומר שהרצון העליון יתלבש בנו. וכיצד? על ידי "אשר קידשנו במצוותיו" כלומר על ידי לימוד התורה ומעשה המצוות. וזהו "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם" (במדבר ט"ו, מ') שע"י המצות יהיה שורה בכם קדושה העליונה ממש.
יראה מתוך ענווה
כאשר אדם זוכה להמשכת הקדושה, הדבר מביאו לידי ענווה. כי אז הוא מכיר בכך שהוא זקוק לקיום המצוות בגשמיות דווקא ולאוכל הגשמי בשביל להגיע לרצון העליון.
אז הוא מכיר בכך כל העניינים השמיים בהם הוא משתמש נעלים ממנו בשרשם. כשהוא זוכר זאת הרי הוא מתמלא בענווה, וענווה זו מביאתו לידי יראת חטא באופן נעלה יותר – לא החשש שמא הוא יחטא ויפסיד דבר מה, אלא שמא על ידי החטא יגרם חיסרון (חטא הוא גם מלשון חיסרון) בשורש העולמות. כי כמו שבקדושה על ידי מעשה מצוות ממשיך רצון העליון, כך כביכול על ידי החטא גורם לחיסרון בזה.
זוהי גם הכוונה בכך שמשה דיבר לראשי "המטות" מלשון "מטה" מלשון להטות ולהפוך את כל העניינים הבלתי רצויים בנפש כלפי חסד ואהבת ה' על ידי קיום התורה והמצוות בפועל ממש.
נדרים סייג לפרישות
למרות שאמרנו לעיל כי על ידי תורה ומצוות מגיעים לשורש המצוות והדברים הגשמיים בהם הוא נעזר, ועל ידי הפרישות וקיום המצוות מגיעים עד לבחינת הרצון העליון. מכל מקום יש בזה תנאי נוסף, והוא "איש כי ידור נדר וגו' עד שידור בדבר הנדור". כי על מנת שיוכל להגיע לפרישות – לקדש עצמו במותר לו, הרי כפי שהוזכר לעיל הוא צריך לזכור תמיד שהדבר שממנו הוא פורש הרי הוא גבוה ממנו בשרשו ורק שבשבירת הכלים נפל למטה להיות תחתיו בעולם הזה הגשמי, אבל באמת בשורשו הרי הוא נעלה וגבוה ממנו מאד. והאדם הוא זה שזקוק לגשמיות כדי לחיות ואין הגשמיות זקוקה לאדם. ואי לזאת אינו ראוי להורידו כ"כ בגשמיות להיות נהנה ממנו למלאות תאוות גופו ולהיות בזוללי בשר וסובאי יין אלא רק על מנת להרחיב דעתו לה'.
אבל, פעמים שאדם מתקשה לעמוד בכך ובמקום להרגיש בליבו את הביטול הנ"ל ולפרוש מהתאווה, הרי הוא נמשך לגשמיות עצמה ומתאווה לגשמיות ולא לשורש הרוחני ולקדושה. ולכן, פעמים שאין עצה אלא לידור נדר לאסור עליו את הדבר הזה, שאז, מפני חומרת הנדר הוא נזהר יותר. אבל כאן מתעוררת בעיה: אם הוא נודר מן הדבר, כיצד יוכל להמשיך את שרשו הרוחני הנעלה בכל זאת?
לכך אמרו חז"ל – "עד שידור בדבר הנידור". כי כאשר הוא מתפיס את הנדר בקדושתו של נדר אחר אזי הוא ממשיך את קדושתו של הנדר האחר, "כעולה ושלמים", את מעלתם הרוחנית של עולה ושלמים. כלומר שבאותו הנדר קיים דבר והיפוכו – מצד אחד הוא נמנע מהדבר שמכשיל אותו, ומאידך, כיון שהוא מתפיס בפיו את הנדר בנדר אחר, הרי הוא בכל זאת ממשיך מהקדושה העליונה כאן למטה. ולכן לא די בדרגת הפרישות בהחלטה נפשית, אלא יש לקשר זאת עם נדר על מנת לא להפסיד את המעלה הרוחנית שבדבר שממנו נודרים.
אמנם בימינו, שנתמעטו הלבבות וגם נדרים כבר לא פועלים כפי שהיה בדורות הקודמים. ולכן ראוי לומר על כל דבר "בלי נדר" ולהשתדל מאד בעניין הפרישות גם בלא נדר.
המאמר בפורמט PDF - לחצו להורדה
מאפשרים לכם לקבל
