מערכת COL
|
יום כ"ח תמוז ה׳תשע״ב
18.07.2012
מאיר אלפסי צף על אי מלאכותי, ועשה 'מבצעים' ● תיעוד מרהיב
שבועיים ימים צף מאיר אלפסי על אי מלאכותי באגם הגבוה ביותר בעולם ● חמוש במצלמה ובמאגרים בלתי נדלים של תושייה יהודית הוא התחקה אחר גורלו של אוצר אבוד, התמכר למנעמי החיים על אי הירח, גילה את הקשר העלום בין הצ'ולנט לבין האינקה, פגש אינדיאנים בעלי דם שחור וביקר אצל היהודים האחרונים של ממלכת האנדים ● ברוכים הבאים לבוליביה ● באדיבות השבועון 'בקהילה' לסיפור המלא
(צילומים: מאיר אלפסי, ותיירים)
כתב וצילם:
מאיר אלפסי
גבוה, גבוה, עוד יותר גבוה. האוויר נעשה דליל, החמצן מתמעט, הנשימה מתקצרת. המאמץ הגופני הפשוט ביותר גורם לי להתנשם ולהתנשף כאילו סיימתי ריצת מרתון. הדימוי הזה אינו מקרי: לטפס על מדרונות הרי האנדים זה באמת כמו להשתתף בריצת מרתון אלא שבמקום ריצה למרחק זוהי ריצה לגובה.
האוטובוס המקרטע מאט קצת לקראת עיקול חד בדרך ואני מבחין בשלט מתקלף הניצב לצד הדרך. מזל טוב, מבשר לי השלט. זה עתה חציתי את קו הגובה של שלושת אלפים מטרים. את שיא הגובה הישראלי (הר חרמון – 2,800 מ') כבר חציתי אבל מבחינתו של רכס האנדים בקושי התחלתי לגרד את מדרונות ההר.
פרק ראשון:
אל עמוד השדרה
כמו שורה של חיילים מסורבלים וזעופי פנים החבושים בקסדות לבנות, הרי האנדים עושים את דרכם לאורך מרכזה של יבשת דרום אמריקה בטור עורפי מצפון לדרום. "עמוד השדרה של דרום אמריקה", כך מכנים אותם ספרי התיירות. דבר אחד בטוח. עד שנגיע לפסגתו של "עמוד השדרה" הזה, עמוד השדרה שלי יזדקק לטיפול רציני. לזכותו של נהג האוטובוס ייאמר שהוא רק הבטיח לנו נסיעה ליעד המבוקש. הוא לא הבטיח שהנסיעה תהיה נוחה או שתעבור בלי טלטול עצמות הגון.
היעד ביום הזה הוא אגם טיטיקקה, גוף מים שבנוסף להיותו אחד מהגבוהים בעולם מצויים בו איים צפים - פלא תיירותי המושך מבקרים מכל העולם.
הרי האנדים חוצים בדרכם כמעט את כל מדינות דרום אמריקה אבל בשום מדינה אין נוכחותם מורגשת כמו בבוליביה. מדינה זו, המאכלסת עשרה מיליון תושבים, שוכנת בלב היבשת, מנותקת מכל גישה לים, וההרים הגבוהים תופסים מעל רבע משטחה.
היעדרו של נמל ימי מהווה בעיה גדולה לכלכלת בוליביה, הנזקקת לבקש טובות משכנותיה, אבל כנגד הנמל החסר זכתה בוליביה לפיצוי נדיב בדמות מגוון עצום של תבניות נוף ועושר בלתי מצוי של בעלי חיים וצמחייה.
העלייה ממישורי הג'ונגל המהבילים עד לפסגות המושלגות מעבירה אותך תוך שעתיים דרך חצי תריסר תבניות נוף שונות. צמחיית הג'ונגל הסבוכה בה מהדהדות צרחות קופים ותוכים מפנה את מקומה ליער ממוזג בעל מראה כמעט אירופאי (חזותם האינדיאנית של המקומיים ואיכות הכבישים מפיגות את האשליה הזאת חיש מהר...).
בהמשך אנחנו מגיעים לאזורי סלע חשופים שבהם הירק היחיד הנגלה לעין הם צמחים קשוחים הנאחזים בנקיקים מוגנים, והמקומיים מתעטפים במחלצות ססגוניות עשויות צמר לאמה כהגנה מפני הצינה.
פרק שני:
חיפש אוצר, מצא צפרדע
לבוליביה הגעתי אחרי שסיימתי את ביקורי בפרו הסמוכה. לאחר שגאלתי כמה ניצוצות יהודיים אבודים בין חורבותיה העתיקים של מ'צו פיצ'ו, העיר האבודה של שבט האינקה, הוברר לי כי שום מסע בעקבות האינקה לא יהיה שלם בלי ביקור באגם טיטיקקה, השוכן כמה מאות קילומטרים ממנה בקו אווירי. בני האינקה ייחסו חשיבות מופלגת לאגם הנידח השוכן במרומי ההרים וטענו כי מכאן החלה מלכותם בשחר ימי ההיסטוריה.
בימי קדם היו יחידי סגולה שעשו את כל הדרך עד למרומי ההר והללו חשו את עצמם ברי מזל על כי זכו להזין את עיניהם במראה המופלא שלו.
למיטב ידיעתי אין לי קשר משפחתי לבני האינקה אבל אחרי שהעפלתי לאגם באוטובוס נטול ריפוד שדהר בסיבובי העקלתון החדים כאלו היה מכונית ספורט המשתתפת במרוץ, לא יכולתי שלא להצדיע לעקשנותם ולדבקותם במטרה.
בשלב מסוים האוטובוס נעצר וכל נוסעיו מתבקשים להיכנס למבנה רעוע למראה הניצב בפאתי הדרך. מסתבר שכאן, בנקודה עלומה זו, מסתיימת הריבונות של פרו ומתחיל שטחה של בוליביה. בסביבה אי אפשר לראות נפש חיה אבל שכני לנסיעה מבטיח לי נאמנה כי בין בוליביה לפרו התנהלו בשעתו קרבות אדירים והוקזו ליטרים רבים של דם כדי שהגבול יעבור דווקא כאן ולא שם.
שוטר בוליביאני במדים מגוהצים מסמן לי לגשת הצידה. כמי שבקי ורגיל למעברי גבול ולשיגיונותיהם אני נכנס לכוננות ספיגה. מה עורר את חשדו – הכמות הבלתי סבירה בעליל של קופסאות שימורים שאני סוחב איתי ממקום למקום? קופסת המצות שמשמשת אותי כמזון חירום בשעה שכלים כל הקיצין? הספרים המודפסים בשפה בלתי מובנת ומעוררת חשד? הדרכון הישראלי המסמן אותי כסוכן מוסד בפוטנציאל?
לא, הפעם אלו דווקא התפילין. הקופסאות השחורות אינן מוכרות לו, והוא דורש ממני בתוקף להסביר לו את תכליתן. למען האמת אני יכול להבין לליבו. בהנחה שבני עשרת השבטים לא התגלגלו לדרום אמריקה (הנחה שיש כאלה החולקים אליה), מסתבר שזו הפעם הראשונה שזוג תפילין עושה את דרכו דרך מעבר ההרים הזה.
אני מגייס את שאריות הספרדית הרצוצה שלי, מטבל אותן במנה נדיבה של אידיש, עברית, מרוקאית, נהמות חסרות שפה ופנטומימה, ומעביר לו קורס מזורז בהלכות תפילין.
האיש עוקב אחריי בעיניים קרועות לרווחה. אינני בטוח אם מה שמרשים אותו זה ההסבר איך באמצעות התפילין אני משעבד את כל חושיי וכוחותיי לעבודתו יתברך שמו או היכולת הווירטואוזית שלי לדלג משפה לשפה. כך או כך, נראה כי ההסברים שלי מיישבים את דעתו. הוא נסוג מדרישתו כי אפתח את הקופסאות השחורות ואראה לו מה מסתתר בתוכן אך עדיין יש לו בקשה אחת אחרונה: "תראה לי איך אתה מפעיל אותם".
אני 'מפעיל' עבורו את התפילין. מראה קל של אכזבה חולף על פניו. אולי הוא ציפה לראות אור רוחני מציף אותי ואולי חשב כי קדושת התפילין תשפיע גם עליו. מכל מקום, אישור הכניסה המיוחל ניתן לי. עכשיו יש לי את הפריבילגיה להמשיך לשבור את עצמותיי בדרך המובילה לאגם טיטיקקה.
פרק שלישי:
האיים הצפים
צעיף דק של ערפל מכסה את מימיו האפורים בגון פלדה של אגם טיטיקקה. אנחנו נמצאים בגובה של קרוב לארבעת אלפים מטרים ועדיין פסגות הרים מושלגות ניבטות לעברנו מכל עבר לגובה של אלפיים מטרים נוספים.
המים, כידוע, זורמים ממקומות גבוהים למקומות נמוכים, אז איך הגיעה כמות פנטסטית כזאת של מים למרומי ההר? בעיני המקומיים זו אחת התעלומות שמקנות לאגם את ההילה המיוחדת שלו. מדענים, לעומת זאת, מצביעים על הקרחונים המכסים את ההרים הסמוכים ומציינים כי 27 נהרות מגירים את מימיהם לתוכו.
אורכו של אגם טיטיקקה הוא 180 ק"מ ועומקו הממוצע מגיע ל-120 מטרים. בשונה מרוב האגמים בעולם, לטיטיקקה אין ניקוז חיצוני. הווה אומר, כל המים שנכנסים לתוכו נשארים בפנים. אז איך זה שהאגם לא עולה על גדותיו? התשובה לכך נעוצה בקצב האידוי המהיר הגורם למים להתנדף כמעט באותו הקצב שבו הם נכנסים לאגם. קצב האידוי מהיר כל כך שבשנים האחרונות מתחיל מפלס המים באגם טיטיקקה לאבד גובה, דבר המעורר דאגה בקרב הרשויות.
חוץ מהיותו מקור הכנסה רווחי מתיירות יש לבוליביה תועלת נוספת מהאגם: הוא נותן לה תירוץ להחזיק חיל ים.
כמו שוויץ, בוליביה היא מדינה שאין לה מוצא חיצוני לים, עובדה שכבר הובילה לכמה התנגשויות צבאיות עם השכנה צ'ילה בניסיון כושל להשתלט על שטח חוף כלשהו. מכיוון שהניסיונות להגיע לים בכוח הזרוע עלו עד כה בתוהו, נאלצים תושבי בוליביה להתנחם באגם טיטיקקה.
כאן, בתוככי האמבטיה הגדולה הזאת, יכול חיל הים של בוליביה להשיט את ספינותיו בגאווה ולהפגין כלפי העולם את עוצמתו הכבירה. בסיס חיל הים של בוליביה שעל פניו חלפנו בדרכנו לאגם מעוטר בדגלים ובשלטים שלא היו מביישים את הארמדה הספרדית בימי תפארתה. ללמדך שלא כמות האוניות קובעת את עוצמתו של חיל הים אלא רוח הקרב המפעמת בקרב קברניטיו.
פרק רביעי:
מניח תפילין סדרתי
עשרות איים מפוזרים בתוככי האגם, חלקם הגדול מיושבים. התופעה הייחודית המושכת את תשומת ליבם של תיירים וגורמת להם להעפיל עד מרומי האגם היא, כאמור, האיים הצפים.
אלו הם איים מלאכותיים עשויים מעשב מקומי דמוי-קש המכונה 'טוטורה'. בני שבט האורה המתגוררים באיים הללו קלעו מחצלות אדירות העשויות מעשבי הטוטורה והפכו אותן למשטחים צפים הראויים למגורים.
התושבים מתגוררים בבקתות קש הבנויות על האיים. בנוסף ניתן למצוא עליהם את כל יתר המבנים הנחוצים לאורח החיים הפשוט שתושבי האזור מנהלים: בתי ספר, חנויות ואפילו מרפאות – הכול צף על פני המים.
השאלה מה גרם לתושבים לבחור בצורת המגורים המוזרה הזאת היא תעלומה. יש אומרים שמדובר בצעד הגנה מפני אויבים שהסתובבו ביבשה. בכל פעם שהאויבים התקרבו, ארזו התושבים את חפציהם, ברחו לאיים הצפים והפליגו למעמקי האגם. בשלב מסוים הגיעו בני האורה למסקנה שנוח יותר להישאר על האיים בכל ימות השנה.
במבט מרחוק האיים נראים רעועים ובלתי יציבים, אבל המדריכים המובילים אותנו לשם בסירות קש קטנות מבטיחים שאין לנו מה לדאוג. בחשש קל אני מרשה לעצמי להשתכנע מדבריהם. יושבי האי נועצים בי מבט משועשע בעודי עושה את צעדיי הראשונים על המשטח הבלתי יציב. אני מתנחם בכך שאם אפול למים אוכל לפחות להיאחז בקש.
תושבי האיים הצפים טוענים שיש להם דם שחור, השונה מדמם של בני תמותה רגילים. בדיקות רפואיות הוכיחו שיש משהו בטענה הזאת. הרכב דמם של בני האורה הוא כזה המאפשר להם לחיות ללא קושי ברמות חמצן נמוכות שהיו גורמות לאנשים רגילים לפתח קוצר נשימה כרוני. המבנה הפיזיולוגי המיוחד שלהם גם מאפשר להם להתמודד בצורה טובה יותר עם האקלים הקר השורר בגבהים שבהם הם חיים.
תוך כדי הפלגה בין האיים הצפים עולה בדעתי שכאן המקום להניח לאיזה יהודי תפילין. מבט ראשון על חבריי להפלגה לא מביא תוצאות מעודדות אבל אני תופס אומץ ומחליט בכל זאת לנסות. אני נעמד על מקומי, מרים את קולי בשפה העברית ומזמין כל יהודי המפליג איתנו לגשת אליי. למרבה ההפתעה שני אנשים מתרוממים ממושבם וניגשים אליי. מבט בפרצופו של אחד מהם סוחט ממני קריאת הפתעה: "מידד?"
"אני הוא ולא אחר", מאשר התרמילאי הישראלי את זהותו בחיוך רחב.
אנחנו מתבדחים על כך שמידד הפך כבר ל'מניח תפילין סדרתי': הספקתי להניח לו תפילין בברזיל ובארגנטינה וכעת בפעם השלישית בין גליו השלווים של אגם טיטיקקה. "פעם שלישית חזקה", אני אומר לו. "מעכשיו אתה צריך להניח תפילין באופן יומיומי".
בעוד התיירים מנצלים את הזמן כדי להנציח את האיים הצפים בעדשות מצלמותיהם אני שקוע בעבודה מסוג אחר. אני מסביר לצמד היהודים שעמי כי נפלה בחלקם זכות נדירה מאין כמוה. "ספק רב אם מאז בריאת העולם מישהו הניח תפילין או קיים מצוות במקום הזה", אני אומר להם. "בספרים הקדושים מבואר שבכל מקום בעולם מפוזרים ניצוצות של קדושה שבאים על תיקונם השלם כאשר יהודי מקיים מצווה באותו מקום. מי יודע אם לא התגלגלתם לנקודה הגיאוגרפית הנידחת הזאת רק כדי לתקן איזה ניצוץ אבוד שתקוע בקרקעית אגם טיטיקקה מאז בריאת העולם".
פרק חמישי:
מנעמי החיים הפשוטים
בקצה האחר של אגם טיטיקקה מצויים איים קונבנציונליים עשויים סלע ואדמה. יושבי האיים מתייחסים אחר מלכי האינקה ששלטו על פני אזור עצום באמריקה הדרומית לפני בוא הכובשים הספרדים.
'אי הירח' הוא אחד האיים הללו. בקצה אחד שלו מצויים מקדשי עבודה זרה עתיקים מתקופת האינקה שהפכו זה מכבר לעיי חורבות. תושבי האי כיום מתלבטים בין עבר לעתיד, בין שמירת מנהגים עתיקים לבין קידמה טכנולוגית. באי אין כבישים, אין תנועת מכוניות, והפעלת מכונות מכל סוג שהוא אסורה. האנשים חיים כאן כמו אבות אבותיהם הקדומים, ניזונים מצמחי מייז שהם מגדלים מעצמם ונעים ממקום למקום על בהמות רכיבה.
אחד הוויכוחים הגדולים המסעירים את המקומיים בתקופה האחרונה הוא 'מלחמת החשמל'. מקצת מתושבי האי מבקשים להתחבר לרשת החשמל בעוד אחרים מתנגדים לכך נמרצות בנימוק שהדבר יהרוס את אורח החיים המסורתי.
על אי הירח הזדמנה לי חוויה מוזרה מהסוג שניתן להיתקל בה רק במקומות כאלה. בעודנו מסתובבים בין בתי הכפר הפשוטים נתקלנו בילד בן שנתיים המסתובב עזוב לנפשו בין הסמטאות. הילד התחבר משום מה לחזותנו החסידית וסירב בתוקף לעזוב אותנו. לכל מקום שהלכנו הוא בא אחרינו. בשלב כלשהו ביקשנו להשיב אותו לביתו ואז התבררה לנו עובדה מפתיעה: האימא שלו נעלמה ואיש אינו יודע לאן. מה עושים? האם ניתן להפקיר ילד כזה לגורלו?
יהודים הם רחמנים בני רחמנים. אחד הדברים שקשה להסתגל אליו הוא ההתייחסות האדישה לגורלו של הזולת שבה נתקלנו שוב ושוב במסעותינו בעולם. עבור מי שגדל בחממה יהודית מוגנת נראה טבעי ומובן מאליו שילד המסתובב בחוצות הוא הזדמנות לקיים מצוות גמילות חסדים והשבת אבידה בהידור רב. אבל מה שנראה מובן מאליו ברחובות בני ברק וירושלים אינו מובן כלל ועיקר בין האיים הצפים של אגם הירח.
אני נזכר בפירוש המפורסם על דברי הגמרא "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". עם ישראל הוא "אדם" – גוף אחד משותף שכל איבר שבו חש במכאובו של איבר אחר. אומות העולם, לעומת זאת, אינם "אדם" כי אם "בני אדם". כל אחד לעצמו, כל אחד וגורלו הפרטי שאינו מעניין איש מלבדו.
תכל'ס, מה עושים עם הילד? מקץ התלבטות החלטנו 'לאמץ' אותו, באופן בלתי פורמלי, כמובן. שבועיים ימים שהינו על אי הירח, פרק זמן קסום שבו נדמה היה כי הזמן עמד מלכת, וכל אותו הזמן שהה בסביבתנו הילד. דאגנו לו, האכלנו והשקינו אותו. בשעות היום הוא הסתובב חופשי בין הסמטאות ובערב בשובנו מסיורים באזור תמיד מצאנו אותו ממתין בסבלנות על מדרגות הפונדק הפשוט בו התארחנו.
למרות שהחיים באגם טיטיקקה שונים מכל מה שהורגלנו אליו ומנותקים ממנעמי הטכנולוגיה, נוכחנו לראות כי קל להתמכר אליהם. אין קליטה סלולרית בין האיים הצפים, אבל גם אין שיחות טלפון דחופות שחייבים לענות עליהן בכל רגע נתון. אין מכוניות ואוטוסטרדות אבל גם אין מקום שחייבים להגיע אליהם בבהילות.
קצב החיים נינוח ואיטי וחסר לחלוטין את הלחץ והדחיפות המאפיינים את החברה המודרנית. המזון באיים הצפים פשוט בתכלית. צמחים הגדלים במקום ודגים הנשלים ממעמקי האגם. רמת החיים נמוכה להפליא אך כמוה גם העלויות. כמה עשרות דולרים כיסו ברווח את שהותנו במשך שבועיים על האי.
אז נכון, תושבי האיים מוצגים כפרימיטיביים ואורח חייהם הפשוט מהווה אטרקציה לתיירים החולפים באזור וממהרים ליעד הבא, אבל אחרי שבועיים של חיים במקום מתגנבת ללב המחשבה שאולי דווקא הם השפויים בעוד בני החברה המערבית – עבדי הקריירה, הלחץ ("טיים איז מאני!"), הכסף, הטכנולוגיה, התקשורת ויתר מדווי החיים הרעים – הם-הם המשוגעים.
פרק שישי:
צ'ולנט בטעם אינקה
במהלך שיטוטינו בסביבות אגם טיטיקקה אנחנו מתוודעים לעוד כמה עובדות פיקנטיות הקשורות למקום.
אנחנו שומעים, למשל, את סיפורו של ז'אן קוסטו, חלוץ הצלילה הצרפתי, שהשתכנע כי בקרקעית אגם טיטיקקה מצויים אוצרות האינקה האגדיים שהוסתרו מפני הכובש הספרדי. קוסטו בזבז חודשים ארוכים כשהוא חורש את קרקעית האגם לאורכה ולרוחבה לבוש בחליפת צלילה מיוחדת שפיתח. את זהב האינקה הוא לא מצא אבל זן בלתי מוכר של צפרדע ענקית החיה בקרקעית האגם הוא מצא גם מצא.
ועוד פרט בעל משמעות רבה לחובבי המטבח היהודי. מתברר כי בני האינקה היו הראשונים שזיהו את הפוטנציאל הקולינרי של תפוח האדמה. הכובשים הספרדים הביטו בתימהון שעה שהאינדיאנים חפרו באדמה והוציאו מתוכה את הפקעות שנאכלו על ידם בתאבון רב.
תאמינו או לא, אבל הקומזיץ הראשון בהיסטוריה התקיים ככל הנראה במורדות הרי האנדים. מגלי הארצות הספרדים גלגלו את תפוח האדמה הלוהט למגלי הארצות הבריטים ומשם הוא התפשט במהירות הבזק בכל רחבי אירופה. בשבת הקרובה, כשתאכלו קערת צ'ולנט, אל תשכחו להודות גם לבני האינקה באיים הצפים שלהם במרומי אגם טיטיקקה, שאלמלי תושייתם הקולינרית היינו היום הרבה יותר רעבים.
ואם מעניין אתכם לדעת מה קרה בסוף עם הילד – ובכן, שבועיים לאחר שצץ אצלנו במפתיע הופיעה לפתע אימו וביקשה אותו בנימוס בחזרה. היכן הייתה כל הזמן הזה? אין לנו מושג. אבל היא הודתה לנו עמוקות על שירותי ה'בייבי סיטר' בחינם שהענקנו לבנה.
אנחנו מאמינים שקיימנו בכך את דברי הכתוב "שלח לחמך על פני המים" (פסוק שלא קשה לקיימו כשאתה חי על אי צף). אם בעוד כמה שנים תפגשו במרומי אגם טיטיקקה גוי אוהב ישראל ששמורה אצלו פינה חמה בלב ליהודים חסידיים – תבינו איפה הכול התחיל.
פרק שביעי:
היהודים הנעלמים
הרבה סיפורים וחוויות שבענו סביב אגם טיטיקקה אבל איפה היהודים הממשיים שחיים במדינה הזאת? אותם הרבה יותר קשה למצוא, בין היתר בגלל שהם מהווים זן נדיר בהחלט המצוי בסכנת הכחדה חמורה ביותר.
מאגם טיטיקקה שמנו פעמינו לבירת בוליביה, לה פאז. זו אחת מערי הבירה הגבוהות ביותר בעולם. התושבים כאן נושמים אוויר פסגות בכל ימות השנה. כתוצאה מתקלות בלתי צפויות מצאנו את עצמנו עושים את הדרך הארוכה והמשובשת ללה-פאז שעות ספורות לפני ששבת פורסת כנפיה על הג'ונגלים של הרי האנדים. להישאר תקועים בלב השומקום במהלך יום השבת ללא כל היערכות מוקדמת זו לא חוויה מרנינה במיוחד.
הצגנו אפוא בפני נהג מונית שטר ירקרק בערך של מאה דולרים והבטחנו כי אם יביאנו לבירה במהירות שיא, יזכו עיניו לשזוף את דיוקנו של בנג'מין פרנקלין פעם נוספת.
הפיתוי הכספי פעל את פעולתו ואת הדרך ללה-פאז עשינו במהירות שוברת שיאים שהביאה אותנו למחוז חפצנו לא רק מבעוד מועד אלא גם זכים וטהורים כתינוק שזה עתה נולד, שכן הנסיעה המבעיתה עוררה בנו הרהורי תשובה לרוב וגרמה לנו לפשפש במעשינו ולהתוודות על כל עוונותינו.
צחים וברים מצאנו את עצמנו שעתיים לפני השבת בסמוך לבית הכנסת האחד והיחיד המשרת את 180 היהודים החיים בבירת בוליביה. מדובר בחבורה מגוונת אך קטנה המורכבת כמעט כולה מיהודים מבוגרים, רבים מהם ניצולי שואה שברחו מאירופה ונתקעו כאן בממלכת האנדים.
בניגוד לפרו הסמוכה, בקהילה היהודית של לה-פאז אין אווירה של אופטימיות ורעננות. הדור הצעיר מצביע ברגליים ומחפש את עתידו בשדות ירוקים יותר. הקהילה היהודית אמנם מתפקדת, אבל הכול בקנה מידה מיקרוסקופי. המצב הכלכלי במדינה אינו מזהיר.
המשטר הנוכחי מעמיד קשיים בפני יוזמות פרטית והקשרים ההדוקים בין נשיא בוליביה לבין הוגו צ'אבז בוונצואלה וידידו הטוב אחמדינג'אד האיראני אינם תורמים לשלוות הנפש כאן. "בעוד עשרים-שלושים שנה ספק אם תמצא כאן יהודים", אומר לי בעצב הגבאי בבית הכנסת שחצה את גיל הגבורות.
בעוד השמש צובעת את מדרונות האנדים בגון הארגמן אני שר 'לכה דודי' יחד עם קשישי לה פאז ומהרהר בגורל היהודי המפזר את עם ישראל בפינות הרחוקות ביותר של העולם.
מאיר אלפסי
גבוה, גבוה, עוד יותר גבוה. האוויר נעשה דליל, החמצן מתמעט, הנשימה מתקצרת. המאמץ הגופני הפשוט ביותר גורם לי להתנשם ולהתנשף כאילו סיימתי ריצת מרתון. הדימוי הזה אינו מקרי: לטפס על מדרונות הרי האנדים זה באמת כמו להשתתף בריצת מרתון אלא שבמקום ריצה למרחק זוהי ריצה לגובה.
האוטובוס המקרטע מאט קצת לקראת עיקול חד בדרך ואני מבחין בשלט מתקלף הניצב לצד הדרך. מזל טוב, מבשר לי השלט. זה עתה חציתי את קו הגובה של שלושת אלפים מטרים. את שיא הגובה הישראלי (הר חרמון – 2,800 מ') כבר חציתי אבל מבחינתו של רכס האנדים בקושי התחלתי לגרד את מדרונות ההר.
פרק ראשון:
אל עמוד השדרה
כמו שורה של חיילים מסורבלים וזעופי פנים החבושים בקסדות לבנות, הרי האנדים עושים את דרכם לאורך מרכזה של יבשת דרום אמריקה בטור עורפי מצפון לדרום. "עמוד השדרה של דרום אמריקה", כך מכנים אותם ספרי התיירות. דבר אחד בטוח. עד שנגיע לפסגתו של "עמוד השדרה" הזה, עמוד השדרה שלי יזדקק לטיפול רציני. לזכותו של נהג האוטובוס ייאמר שהוא רק הבטיח לנו נסיעה ליעד המבוקש. הוא לא הבטיח שהנסיעה תהיה נוחה או שתעבור בלי טלטול עצמות הגון.
היעד ביום הזה הוא אגם טיטיקקה, גוף מים שבנוסף להיותו אחד מהגבוהים בעולם מצויים בו איים צפים - פלא תיירותי המושך מבקרים מכל העולם.
הרי האנדים חוצים בדרכם כמעט את כל מדינות דרום אמריקה אבל בשום מדינה אין נוכחותם מורגשת כמו בבוליביה. מדינה זו, המאכלסת עשרה מיליון תושבים, שוכנת בלב היבשת, מנותקת מכל גישה לים, וההרים הגבוהים תופסים מעל רבע משטחה.
היעדרו של נמל ימי מהווה בעיה גדולה לכלכלת בוליביה, הנזקקת לבקש טובות משכנותיה, אבל כנגד הנמל החסר זכתה בוליביה לפיצוי נדיב בדמות מגוון עצום של תבניות נוף ועושר בלתי מצוי של בעלי חיים וצמחייה.
העלייה ממישורי הג'ונגל המהבילים עד לפסגות המושלגות מעבירה אותך תוך שעתיים דרך חצי תריסר תבניות נוף שונות. צמחיית הג'ונגל הסבוכה בה מהדהדות צרחות קופים ותוכים מפנה את מקומה ליער ממוזג בעל מראה כמעט אירופאי (חזותם האינדיאנית של המקומיים ואיכות הכבישים מפיגות את האשליה הזאת חיש מהר...).
בהמשך אנחנו מגיעים לאזורי סלע חשופים שבהם הירק היחיד הנגלה לעין הם צמחים קשוחים הנאחזים בנקיקים מוגנים, והמקומיים מתעטפים במחלצות ססגוניות עשויות צמר לאמה כהגנה מפני הצינה.
פרק שני:
חיפש אוצר, מצא צפרדע
לבוליביה הגעתי אחרי שסיימתי את ביקורי בפרו הסמוכה. לאחר שגאלתי כמה ניצוצות יהודיים אבודים בין חורבותיה העתיקים של מ'צו פיצ'ו, העיר האבודה של שבט האינקה, הוברר לי כי שום מסע בעקבות האינקה לא יהיה שלם בלי ביקור באגם טיטיקקה, השוכן כמה מאות קילומטרים ממנה בקו אווירי. בני האינקה ייחסו חשיבות מופלגת לאגם הנידח השוכן במרומי ההרים וטענו כי מכאן החלה מלכותם בשחר ימי ההיסטוריה.
בימי קדם היו יחידי סגולה שעשו את כל הדרך עד למרומי ההר והללו חשו את עצמם ברי מזל על כי זכו להזין את עיניהם במראה המופלא שלו.
למיטב ידיעתי אין לי קשר משפחתי לבני האינקה אבל אחרי שהעפלתי לאגם באוטובוס נטול ריפוד שדהר בסיבובי העקלתון החדים כאלו היה מכונית ספורט המשתתפת במרוץ, לא יכולתי שלא להצדיע לעקשנותם ולדבקותם במטרה.
בשלב מסוים האוטובוס נעצר וכל נוסעיו מתבקשים להיכנס למבנה רעוע למראה הניצב בפאתי הדרך. מסתבר שכאן, בנקודה עלומה זו, מסתיימת הריבונות של פרו ומתחיל שטחה של בוליביה. בסביבה אי אפשר לראות נפש חיה אבל שכני לנסיעה מבטיח לי נאמנה כי בין בוליביה לפרו התנהלו בשעתו קרבות אדירים והוקזו ליטרים רבים של דם כדי שהגבול יעבור דווקא כאן ולא שם.
שוטר בוליביאני במדים מגוהצים מסמן לי לגשת הצידה. כמי שבקי ורגיל למעברי גבול ולשיגיונותיהם אני נכנס לכוננות ספיגה. מה עורר את חשדו – הכמות הבלתי סבירה בעליל של קופסאות שימורים שאני סוחב איתי ממקום למקום? קופסת המצות שמשמשת אותי כמזון חירום בשעה שכלים כל הקיצין? הספרים המודפסים בשפה בלתי מובנת ומעוררת חשד? הדרכון הישראלי המסמן אותי כסוכן מוסד בפוטנציאל?
לא, הפעם אלו דווקא התפילין. הקופסאות השחורות אינן מוכרות לו, והוא דורש ממני בתוקף להסביר לו את תכליתן. למען האמת אני יכול להבין לליבו. בהנחה שבני עשרת השבטים לא התגלגלו לדרום אמריקה (הנחה שיש כאלה החולקים אליה), מסתבר שזו הפעם הראשונה שזוג תפילין עושה את דרכו דרך מעבר ההרים הזה.
אני מגייס את שאריות הספרדית הרצוצה שלי, מטבל אותן במנה נדיבה של אידיש, עברית, מרוקאית, נהמות חסרות שפה ופנטומימה, ומעביר לו קורס מזורז בהלכות תפילין.
האיש עוקב אחריי בעיניים קרועות לרווחה. אינני בטוח אם מה שמרשים אותו זה ההסבר איך באמצעות התפילין אני משעבד את כל חושיי וכוחותיי לעבודתו יתברך שמו או היכולת הווירטואוזית שלי לדלג משפה לשפה. כך או כך, נראה כי ההסברים שלי מיישבים את דעתו. הוא נסוג מדרישתו כי אפתח את הקופסאות השחורות ואראה לו מה מסתתר בתוכן אך עדיין יש לו בקשה אחת אחרונה: "תראה לי איך אתה מפעיל אותם".
אני 'מפעיל' עבורו את התפילין. מראה קל של אכזבה חולף על פניו. אולי הוא ציפה לראות אור רוחני מציף אותי ואולי חשב כי קדושת התפילין תשפיע גם עליו. מכל מקום, אישור הכניסה המיוחל ניתן לי. עכשיו יש לי את הפריבילגיה להמשיך לשבור את עצמותיי בדרך המובילה לאגם טיטיקקה.
פרק שלישי:
האיים הצפים
צעיף דק של ערפל מכסה את מימיו האפורים בגון פלדה של אגם טיטיקקה. אנחנו נמצאים בגובה של קרוב לארבעת אלפים מטרים ועדיין פסגות הרים מושלגות ניבטות לעברנו מכל עבר לגובה של אלפיים מטרים נוספים.
המים, כידוע, זורמים ממקומות גבוהים למקומות נמוכים, אז איך הגיעה כמות פנטסטית כזאת של מים למרומי ההר? בעיני המקומיים זו אחת התעלומות שמקנות לאגם את ההילה המיוחדת שלו. מדענים, לעומת זאת, מצביעים על הקרחונים המכסים את ההרים הסמוכים ומציינים כי 27 נהרות מגירים את מימיהם לתוכו.
אורכו של אגם טיטיקקה הוא 180 ק"מ ועומקו הממוצע מגיע ל-120 מטרים. בשונה מרוב האגמים בעולם, לטיטיקקה אין ניקוז חיצוני. הווה אומר, כל המים שנכנסים לתוכו נשארים בפנים. אז איך זה שהאגם לא עולה על גדותיו? התשובה לכך נעוצה בקצב האידוי המהיר הגורם למים להתנדף כמעט באותו הקצב שבו הם נכנסים לאגם. קצב האידוי מהיר כל כך שבשנים האחרונות מתחיל מפלס המים באגם טיטיקקה לאבד גובה, דבר המעורר דאגה בקרב הרשויות.
חוץ מהיותו מקור הכנסה רווחי מתיירות יש לבוליביה תועלת נוספת מהאגם: הוא נותן לה תירוץ להחזיק חיל ים.
כמו שוויץ, בוליביה היא מדינה שאין לה מוצא חיצוני לים, עובדה שכבר הובילה לכמה התנגשויות צבאיות עם השכנה צ'ילה בניסיון כושל להשתלט על שטח חוף כלשהו. מכיוון שהניסיונות להגיע לים בכוח הזרוע עלו עד כה בתוהו, נאלצים תושבי בוליביה להתנחם באגם טיטיקקה.
כאן, בתוככי האמבטיה הגדולה הזאת, יכול חיל הים של בוליביה להשיט את ספינותיו בגאווה ולהפגין כלפי העולם את עוצמתו הכבירה. בסיס חיל הים של בוליביה שעל פניו חלפנו בדרכנו לאגם מעוטר בדגלים ובשלטים שלא היו מביישים את הארמדה הספרדית בימי תפארתה. ללמדך שלא כמות האוניות קובעת את עוצמתו של חיל הים אלא רוח הקרב המפעמת בקרב קברניטיו.
פרק רביעי:
מניח תפילין סדרתי
עשרות איים מפוזרים בתוככי האגם, חלקם הגדול מיושבים. התופעה הייחודית המושכת את תשומת ליבם של תיירים וגורמת להם להעפיל עד מרומי האגם היא, כאמור, האיים הצפים.
אלו הם איים מלאכותיים עשויים מעשב מקומי דמוי-קש המכונה 'טוטורה'. בני שבט האורה המתגוררים באיים הללו קלעו מחצלות אדירות העשויות מעשבי הטוטורה והפכו אותן למשטחים צפים הראויים למגורים.
התושבים מתגוררים בבקתות קש הבנויות על האיים. בנוסף ניתן למצוא עליהם את כל יתר המבנים הנחוצים לאורח החיים הפשוט שתושבי האזור מנהלים: בתי ספר, חנויות ואפילו מרפאות – הכול צף על פני המים.
השאלה מה גרם לתושבים לבחור בצורת המגורים המוזרה הזאת היא תעלומה. יש אומרים שמדובר בצעד הגנה מפני אויבים שהסתובבו ביבשה. בכל פעם שהאויבים התקרבו, ארזו התושבים את חפציהם, ברחו לאיים הצפים והפליגו למעמקי האגם. בשלב מסוים הגיעו בני האורה למסקנה שנוח יותר להישאר על האיים בכל ימות השנה.
במבט מרחוק האיים נראים רעועים ובלתי יציבים, אבל המדריכים המובילים אותנו לשם בסירות קש קטנות מבטיחים שאין לנו מה לדאוג. בחשש קל אני מרשה לעצמי להשתכנע מדבריהם. יושבי האי נועצים בי מבט משועשע בעודי עושה את צעדיי הראשונים על המשטח הבלתי יציב. אני מתנחם בכך שאם אפול למים אוכל לפחות להיאחז בקש.
תושבי האיים הצפים טוענים שיש להם דם שחור, השונה מדמם של בני תמותה רגילים. בדיקות רפואיות הוכיחו שיש משהו בטענה הזאת. הרכב דמם של בני האורה הוא כזה המאפשר להם לחיות ללא קושי ברמות חמצן נמוכות שהיו גורמות לאנשים רגילים לפתח קוצר נשימה כרוני. המבנה הפיזיולוגי המיוחד שלהם גם מאפשר להם להתמודד בצורה טובה יותר עם האקלים הקר השורר בגבהים שבהם הם חיים.
תוך כדי הפלגה בין האיים הצפים עולה בדעתי שכאן המקום להניח לאיזה יהודי תפילין. מבט ראשון על חבריי להפלגה לא מביא תוצאות מעודדות אבל אני תופס אומץ ומחליט בכל זאת לנסות. אני נעמד על מקומי, מרים את קולי בשפה העברית ומזמין כל יהודי המפליג איתנו לגשת אליי. למרבה ההפתעה שני אנשים מתרוממים ממושבם וניגשים אליי. מבט בפרצופו של אחד מהם סוחט ממני קריאת הפתעה: "מידד?"
"אני הוא ולא אחר", מאשר התרמילאי הישראלי את זהותו בחיוך רחב.
אנחנו מתבדחים על כך שמידד הפך כבר ל'מניח תפילין סדרתי': הספקתי להניח לו תפילין בברזיל ובארגנטינה וכעת בפעם השלישית בין גליו השלווים של אגם טיטיקקה. "פעם שלישית חזקה", אני אומר לו. "מעכשיו אתה צריך להניח תפילין באופן יומיומי".
בעוד התיירים מנצלים את הזמן כדי להנציח את האיים הצפים בעדשות מצלמותיהם אני שקוע בעבודה מסוג אחר. אני מסביר לצמד היהודים שעמי כי נפלה בחלקם זכות נדירה מאין כמוה. "ספק רב אם מאז בריאת העולם מישהו הניח תפילין או קיים מצוות במקום הזה", אני אומר להם. "בספרים הקדושים מבואר שבכל מקום בעולם מפוזרים ניצוצות של קדושה שבאים על תיקונם השלם כאשר יהודי מקיים מצווה באותו מקום. מי יודע אם לא התגלגלתם לנקודה הגיאוגרפית הנידחת הזאת רק כדי לתקן איזה ניצוץ אבוד שתקוע בקרקעית אגם טיטיקקה מאז בריאת העולם".
פרק חמישי:
מנעמי החיים הפשוטים
בקצה האחר של אגם טיטיקקה מצויים איים קונבנציונליים עשויים סלע ואדמה. יושבי האיים מתייחסים אחר מלכי האינקה ששלטו על פני אזור עצום באמריקה הדרומית לפני בוא הכובשים הספרדים.
'אי הירח' הוא אחד האיים הללו. בקצה אחד שלו מצויים מקדשי עבודה זרה עתיקים מתקופת האינקה שהפכו זה מכבר לעיי חורבות. תושבי האי כיום מתלבטים בין עבר לעתיד, בין שמירת מנהגים עתיקים לבין קידמה טכנולוגית. באי אין כבישים, אין תנועת מכוניות, והפעלת מכונות מכל סוג שהוא אסורה. האנשים חיים כאן כמו אבות אבותיהם הקדומים, ניזונים מצמחי מייז שהם מגדלים מעצמם ונעים ממקום למקום על בהמות רכיבה.
אחד הוויכוחים הגדולים המסעירים את המקומיים בתקופה האחרונה הוא 'מלחמת החשמל'. מקצת מתושבי האי מבקשים להתחבר לרשת החשמל בעוד אחרים מתנגדים לכך נמרצות בנימוק שהדבר יהרוס את אורח החיים המסורתי.
על אי הירח הזדמנה לי חוויה מוזרה מהסוג שניתן להיתקל בה רק במקומות כאלה. בעודנו מסתובבים בין בתי הכפר הפשוטים נתקלנו בילד בן שנתיים המסתובב עזוב לנפשו בין הסמטאות. הילד התחבר משום מה לחזותנו החסידית וסירב בתוקף לעזוב אותנו. לכל מקום שהלכנו הוא בא אחרינו. בשלב כלשהו ביקשנו להשיב אותו לביתו ואז התבררה לנו עובדה מפתיעה: האימא שלו נעלמה ואיש אינו יודע לאן. מה עושים? האם ניתן להפקיר ילד כזה לגורלו?
יהודים הם רחמנים בני רחמנים. אחד הדברים שקשה להסתגל אליו הוא ההתייחסות האדישה לגורלו של הזולת שבה נתקלנו שוב ושוב במסעותינו בעולם. עבור מי שגדל בחממה יהודית מוגנת נראה טבעי ומובן מאליו שילד המסתובב בחוצות הוא הזדמנות לקיים מצוות גמילות חסדים והשבת אבידה בהידור רב. אבל מה שנראה מובן מאליו ברחובות בני ברק וירושלים אינו מובן כלל ועיקר בין האיים הצפים של אגם הירח.
אני נזכר בפירוש המפורסם על דברי הגמרא "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". עם ישראל הוא "אדם" – גוף אחד משותף שכל איבר שבו חש במכאובו של איבר אחר. אומות העולם, לעומת זאת, אינם "אדם" כי אם "בני אדם". כל אחד לעצמו, כל אחד וגורלו הפרטי שאינו מעניין איש מלבדו.
תכל'ס, מה עושים עם הילד? מקץ התלבטות החלטנו 'לאמץ' אותו, באופן בלתי פורמלי, כמובן. שבועיים ימים שהינו על אי הירח, פרק זמן קסום שבו נדמה היה כי הזמן עמד מלכת, וכל אותו הזמן שהה בסביבתנו הילד. דאגנו לו, האכלנו והשקינו אותו. בשעות היום הוא הסתובב חופשי בין הסמטאות ובערב בשובנו מסיורים באזור תמיד מצאנו אותו ממתין בסבלנות על מדרגות הפונדק הפשוט בו התארחנו.
למרות שהחיים באגם טיטיקקה שונים מכל מה שהורגלנו אליו ומנותקים ממנעמי הטכנולוגיה, נוכחנו לראות כי קל להתמכר אליהם. אין קליטה סלולרית בין האיים הצפים, אבל גם אין שיחות טלפון דחופות שחייבים לענות עליהן בכל רגע נתון. אין מכוניות ואוטוסטרדות אבל גם אין מקום שחייבים להגיע אליהם בבהילות.
קצב החיים נינוח ואיטי וחסר לחלוטין את הלחץ והדחיפות המאפיינים את החברה המודרנית. המזון באיים הצפים פשוט בתכלית. צמחים הגדלים במקום ודגים הנשלים ממעמקי האגם. רמת החיים נמוכה להפליא אך כמוה גם העלויות. כמה עשרות דולרים כיסו ברווח את שהותנו במשך שבועיים על האי.
אז נכון, תושבי האיים מוצגים כפרימיטיביים ואורח חייהם הפשוט מהווה אטרקציה לתיירים החולפים באזור וממהרים ליעד הבא, אבל אחרי שבועיים של חיים במקום מתגנבת ללב המחשבה שאולי דווקא הם השפויים בעוד בני החברה המערבית – עבדי הקריירה, הלחץ ("טיים איז מאני!"), הכסף, הטכנולוגיה, התקשורת ויתר מדווי החיים הרעים – הם-הם המשוגעים.
פרק שישי:
צ'ולנט בטעם אינקה
במהלך שיטוטינו בסביבות אגם טיטיקקה אנחנו מתוודעים לעוד כמה עובדות פיקנטיות הקשורות למקום.
אנחנו שומעים, למשל, את סיפורו של ז'אן קוסטו, חלוץ הצלילה הצרפתי, שהשתכנע כי בקרקעית אגם טיטיקקה מצויים אוצרות האינקה האגדיים שהוסתרו מפני הכובש הספרדי. קוסטו בזבז חודשים ארוכים כשהוא חורש את קרקעית האגם לאורכה ולרוחבה לבוש בחליפת צלילה מיוחדת שפיתח. את זהב האינקה הוא לא מצא אבל זן בלתי מוכר של צפרדע ענקית החיה בקרקעית האגם הוא מצא גם מצא.
ועוד פרט בעל משמעות רבה לחובבי המטבח היהודי. מתברר כי בני האינקה היו הראשונים שזיהו את הפוטנציאל הקולינרי של תפוח האדמה. הכובשים הספרדים הביטו בתימהון שעה שהאינדיאנים חפרו באדמה והוציאו מתוכה את הפקעות שנאכלו על ידם בתאבון רב.
תאמינו או לא, אבל הקומזיץ הראשון בהיסטוריה התקיים ככל הנראה במורדות הרי האנדים. מגלי הארצות הספרדים גלגלו את תפוח האדמה הלוהט למגלי הארצות הבריטים ומשם הוא התפשט במהירות הבזק בכל רחבי אירופה. בשבת הקרובה, כשתאכלו קערת צ'ולנט, אל תשכחו להודות גם לבני האינקה באיים הצפים שלהם במרומי אגם טיטיקקה, שאלמלי תושייתם הקולינרית היינו היום הרבה יותר רעבים.
ואם מעניין אתכם לדעת מה קרה בסוף עם הילד – ובכן, שבועיים לאחר שצץ אצלנו במפתיע הופיעה לפתע אימו וביקשה אותו בנימוס בחזרה. היכן הייתה כל הזמן הזה? אין לנו מושג. אבל היא הודתה לנו עמוקות על שירותי ה'בייבי סיטר' בחינם שהענקנו לבנה.
אנחנו מאמינים שקיימנו בכך את דברי הכתוב "שלח לחמך על פני המים" (פסוק שלא קשה לקיימו כשאתה חי על אי צף). אם בעוד כמה שנים תפגשו במרומי אגם טיטיקקה גוי אוהב ישראל ששמורה אצלו פינה חמה בלב ליהודים חסידיים – תבינו איפה הכול התחיל.
פרק שביעי:
היהודים הנעלמים
הרבה סיפורים וחוויות שבענו סביב אגם טיטיקקה אבל איפה היהודים הממשיים שחיים במדינה הזאת? אותם הרבה יותר קשה למצוא, בין היתר בגלל שהם מהווים זן נדיר בהחלט המצוי בסכנת הכחדה חמורה ביותר.
מאגם טיטיקקה שמנו פעמינו לבירת בוליביה, לה פאז. זו אחת מערי הבירה הגבוהות ביותר בעולם. התושבים כאן נושמים אוויר פסגות בכל ימות השנה. כתוצאה מתקלות בלתי צפויות מצאנו את עצמנו עושים את הדרך הארוכה והמשובשת ללה-פאז שעות ספורות לפני ששבת פורסת כנפיה על הג'ונגלים של הרי האנדים. להישאר תקועים בלב השומקום במהלך יום השבת ללא כל היערכות מוקדמת זו לא חוויה מרנינה במיוחד.
הצגנו אפוא בפני נהג מונית שטר ירקרק בערך של מאה דולרים והבטחנו כי אם יביאנו לבירה במהירות שיא, יזכו עיניו לשזוף את דיוקנו של בנג'מין פרנקלין פעם נוספת.
הפיתוי הכספי פעל את פעולתו ואת הדרך ללה-פאז עשינו במהירות שוברת שיאים שהביאה אותנו למחוז חפצנו לא רק מבעוד מועד אלא גם זכים וטהורים כתינוק שזה עתה נולד, שכן הנסיעה המבעיתה עוררה בנו הרהורי תשובה לרוב וגרמה לנו לפשפש במעשינו ולהתוודות על כל עוונותינו.
צחים וברים מצאנו את עצמנו שעתיים לפני השבת בסמוך לבית הכנסת האחד והיחיד המשרת את 180 היהודים החיים בבירת בוליביה. מדובר בחבורה מגוונת אך קטנה המורכבת כמעט כולה מיהודים מבוגרים, רבים מהם ניצולי שואה שברחו מאירופה ונתקעו כאן בממלכת האנדים.
בניגוד לפרו הסמוכה, בקהילה היהודית של לה-פאז אין אווירה של אופטימיות ורעננות. הדור הצעיר מצביע ברגליים ומחפש את עתידו בשדות ירוקים יותר. הקהילה היהודית אמנם מתפקדת, אבל הכול בקנה מידה מיקרוסקופי. המצב הכלכלי במדינה אינו מזהיר.
המשטר הנוכחי מעמיד קשיים בפני יוזמות פרטית והקשרים ההדוקים בין נשיא בוליביה לבין הוגו צ'אבז בוונצואלה וידידו הטוב אחמדינג'אד האיראני אינם תורמים לשלוות הנפש כאן. "בעוד עשרים-שלושים שנה ספק אם תמצא כאן יהודים", אומר לי בעצב הגבאי בבית הכנסת שחצה את גיל הגבורות.
בעוד השמש צובעת את מדרונות האנדים בגון הארגמן אני שר 'לכה דודי' יחד עם קשישי לה פאז ומהרהר בגורל היהודי המפזר את עם ישראל בפינות הרחוקות ביותר של העולם.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
