יחיאל פליישמן

הייתה זאת שעת צהריים חמה ולחה. האדים שעלו מגופי ומהים הגדול התמזגו להם וטפטפו כמו הגשם של פברואר דאשתקד. צלצול הטלפון העיר אותי מהרביצה המעולפת. הרצל מתקשר. לא משהו חדש בהתחשב בעובדה שאנחנו מפטפטים כמו שתי סבתות זקנות לפחות חמש פעמים ביום.

"יחיאל, אתה חייב לבוא איתי לפסטיבל האוכל הכשר בנתניה".

"אתה בטוח במה שאתה אומר? פסטיבל אוכל?! ממתי אוכל ופסטיבל הולכים ביחד?!" אני מנסה לצנן את ההתלהבות שלו. ללא הצלחה מסתבר.

טוב, את החיבה של הרצל לאוכל וההיפך, אני לא חושב שאני צריך לספר לכם. אצלי משום מה זה קצת יותר מסובך. איך אני אגיד את זה... ובכן, אוכל עבורי זה צורך קיומי בסיסי ותו לא. המילה פסטיבל איכשהו תקועה קצת. משום מה המילה "אוכל" מחזירה אותי לבית של סבא וסבתא שלי בירושלים.

תבינו, הריטואל הוא כזה פחות או יותר. סבא שלי מתיישב ליד הטרנזיסטור השחור במטבח ומאזין ליומן החדשות של השעה 14:00, כשמולו פעורים לרווחה דפי הענק של עיתון 'המודיע' מהבוקר.

סבתא מנסרת לו לחם לבן טרי מהבוקר כשהפירורים מהקשה של הלחם ניתזים לכל עבר, ואז היא מגישה לו צלחת מרק חמה וקציצות בשר בניחוח הונגרי. זה פסטיבל אוכל עבורי. לראות את סבא וסבתא שלי, ניצולי שואה, שמכניסים לפיהם כמויות מדודות של אוכל ביתי ולא מזבלה של ג'אנק תעשייתי.

אבל כשהרצל מתלהב ממשהו, לגרום לו לבלום ואתה מסתכן בתאונת שרשרת מחרידה. אני מסכים בלית ברירה ומוודא איתו שהתקציב של האוכל יספק את שנינו. הרצל מפזר הבטחות על אוכל ללא הגבלה, כשהוא כמובן דואג להתרות בי מהבוקר שלא אכניס דבר לפי, כי בפסטיבל אוכל עסקינן, ובפסטיבל כמו בפסטיבל...

הרצל מתעקש שניסע דרך כביש 6 אולי בכדי לתת לנו את התחושה שאנחנו נוסעים לסוג של טיול שנתי לצפון, מה שיעצים לכאורה את החוויה. רק שלבסוף אנחנו מגיעים למקום בלשון משתרבבת וגרון ניחר, כי הרצל ומכשיר ה-GPS המשובש שלו כך מסתבר, גרמו לנו להגיע לחוף ימה של נתניה דרך צומת פלמחים...

בניווטו הכושל של הרצל הסתובבנו סביב עצמנו והתבלבלנו במחלפים, כשפעם אחת אנחנו מסמנים את איקאה הבנויה כסימן היכר לכניסה לנתניה, ובפעם השנייה אנחנו כמעט מוצאים את עצמנו בחדרה כי יש שלוש כניסות לנתניה... בקיצור, נפחנו את נשמתנו כמעט. וגם אם בתחילה אני בכל אופן התכוונתי להגיע בפורמט של 'טועם', הרעב והזמן עשו את שלהם וגרמו לי להתקף בולמוס שהיה משאיר אפילו את הרצל הרחק מאחור.

"נתניה עיר יפה", אומר הרצל. "אמנם עיר פשע, אבל יפה". הים נפרש למולנו במלוא הדרת השקיעה שברקע. מה אני אגיד לכם, כשאני רואה ים אני נעשה שמח ומחייך. אבל פה זה נגמר, כי מכאן זה רק התדרדר שוב לשיאי שפל מטורפים.

אז נכון שהים עומד לזכותו של הרצל בתחילת החוויה, אבל מה שעבר עלינו בהמשך הערב היה מבחינתי קצת פחות אופטימי. בעוד הוא ראה פסטיבל, אני ראיתי למולי סוג של בית תמחוי אחד גדול ואנשים מורעבים שהיו מוכנים להרוג בשביל מנה מיוזעת. אתם יודעים מה? אני אתן לכם תיאור קצר ומתומצת של המקום, ותגידו לי אתם כמו מה זה נראה לכם.

במתחם עמדו להם בצפיפות לא סימפטית במיוחד דוכנים צרים כשמאחריהם ילדים מיוזעים שהפכו בצוק העיתים לרוכלים. תוסיפו לזה את הלחות של החוף, עשן סמיך שמיתמר מהמזבחותו מהמנגלים, תורים ארוכים של אנשים רעבים שבולסים בעמידה מצלחות חד פעמיות ומהסוג היותר זול שנוטף להם על הפנים והבגדים, כשרוב הנוכחים מעדיפים למעשה לאכול בישיבה, אבל על הכביש ועל המדרכות שבמתחם כמו אחרוני הבדואים...

ואני הרי יודע כמה הרצל סובל בחום. "איך אתה אוכל בלי מזגן?" אני שואל אותו. הרצל לוקח אויר מלוא ריאותיו ועונה לי, "יחיאל נשמה, מתפוצץ לי הראש ואני רעב אש. בוא נאכל משהו קודם ואחר כך נדבר על מזגנים, טוב...?"

ברוך אומר ועושה. תוך שניות אני רואה את הרצל נטוע עמוק בתוך אחד התורים לאחד הדוכנים שמוצריו היו כשרים למהדרין.

בעוד אני מנסה לעכל בראש ובראשונה את המראות הקשים, חשבתי לי שכאחד שמכיר את הרצל לפני ולפנים, הוא לעולם לא יודה בכך, אבל בתוך תוכו הוא לא מרגיש נעים ממני על כך שהוא התעקש להגיע לחוויה הזאת, ועוד לאחר שהוא שיווק  לי אותה בכזאת התלהבות. אז נכון שהמוטו כאן הוא מנה בלא יותר משלושים וחמישה שקלים, אבל האריזה הכללית לא דיברה אליי.

אבל הנה, בעוד אני שרוי בצער עמוק, הרצל יוצא מתוך ההמון עם מגוון מאכלים בכשרויות מהודרות, ותוך דקה אנחנו מתמקמים על איזה שולחן בר גבוה ורעוע ואוכלים בעמידה.

כל זה, לא לפני שצמד מבקרים בפסטיבל מזהים אותנו ומבקשים להצטלם איתנו כאילו היינו ידוענים... דווקא היה נחמד להרגיש 2 שניות של תהילה, רק חבל שזה היה בפה מלא... הרצל רומז לי להיות קצת יותר נחמד ואדיב, בתקווה שהתמונות לא יפוזו לכל עבר בתפוצת נאט"ו.

בסך הכל היה חם, צפוף וקשה. גם האוכל לא היה משהו בנינו. בעלי הדוכנים ומגישי האוכל לא התיימרו לשעשע אותנו, ויעידו על כך בגדיהם המרושלים וכלי ההגשה הלא נקיים שהתרוצצו להם בין הידיים. על זה אני עוד מסוגל לסלוח להם, אבל לזוג הליצנים/טבחים בתשלום שדידו אחרינו במהלך כל הערב בבגדי שף לבנים ומערוכים, כשהם מנסים לשעשע אותנו בכוח האקסנט הצרפתי ששגור בפיהם, להם קצת יותר קשה לי לסלוח. לחטוף מהם את המערוכים ולהבריח אותם הרחק, היתה בהחלט אופציה מעשית באותו ערב מתיש.

אבל הכל מתגמד לעומת פארסת החניה בסוף הערב המיותר הזה. בגלל הסיבוב הארוך בניווט של הרצל, זוכרים? אז זהו, בגלל זה נאלצנו להחנות בלחץ הזמן בחניון שממול לחוף, אבל בחלק הפחות מסודר שלה. זה אומר שכשהגענו לרכב, גילינו שאנחנו שקועים עמוק בחול, וכל ניסיון שלי לצאת ברוורס, רק גרם לנו להתחפר עמוק יותר בחול שלא עשה איתנו חסד.

המוזר הוא, שדווקא הרצל שמתאים לו להילחץ במצבים כאלה, היה משועשע מתמיד ואני הייתי לחוץ וזעוף. "יחיאל תירגע. אנחנו מוקפים פה באלפי אנשים שיכולים לחלץ את הרכב ולהעיף אותו עם הידיים לתל אביב. מה אתה לחוץ?"

אבל אני משום מה רק נראיתי יותר ויותר מיואש ומבולבל, עד שלבסוף הגיע החילוץ המיוחל, לא לפני שהתזתי על הרצל חבילה לא קטנה של חול, בניסיון נואש נוסף לצאת בכוחות עצמי מהמבוך הטובעני. התנצלתי בפניו בכנות המתבקשת, ונכנסנו לרכב כשאנחנו דוהרים במהירות מבלי להביט לאחור חלילה.

מה אני אגיד לכם, רציתי פסטיבל אוכל וקיבלנו פסטיבל אובך. בעוד אני מדמיין לעצמי את הרצל חוזר לביתו ונזרק על המיטה, אני חזרתי הביתה כשאני מביט לעבר מחוגי השעון הנעים בעצלתיים והתפללתי שיעברו להם שש השעות כמה שיותר מהר, בכדי שאוכל לאכול את צלחת הברנפלקס האהובה שלי בחלב דל שומן.

לבנתיים, דמיינתי לי איך כבר למחרת כחוויה מתקנת, אני נוסע לירושלים לסבא וסבתא, ומתענג על צלחת מרק טובה וקציצות בשר.

הערת מערכת: אין בפרסום הכתבה משום מתן הכשר כלשהו לפסטיבל האוכל. הטור מתפרסם במסגרת טור תיירותי בלבד.