מערכת COL | יום כ"ב תמוז ה׳תשע״ב 12.07.2012

אל תפספסו: 'תורה אור' מבואר לפרשה ● הרב אבינועם אהרוני

בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורה אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: צו את בני ישראל ● המאמר גם בפורמט PDF למאמר המלא
אל תפספסו: 'תורה אור' מבואר לפרשה ● הרב אבינועם אהרוני
(עיבוד: COL)
הרב אבינועם אהרוני

הקדמת העורך
בפרשת השבוע מצווים אנו על קרבן התמיד שהיה קרב פעמים ביום: " וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. ג וְאָמַרְתָּ לָהֶם--זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה': כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד ד אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם "

קרבן התמיד הוא קרבן קבוע שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים כל יום: בבוקר ובין הערביים. בשתי הפעמים היו אלו כבשים בני שנה וכן התוספת של מנחת נסכים ונסכי יין (עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין אותה היו מנסכים על-גבי מזבח העולה). הקורבן היה נקנה מכסף השקלים שנאסף מכלל ישראל (בניגוד לקורבנות יחיד שנקנו מכספם של אנשים פרטיים, לכפרה, נדבה או נדר) והוא נחשב ל"קודשי קודשים" ולא ל"קודשים קלים" - כלומר, הוא נחשב קרבן שדיניו חמורים יותר.

כיון שקרבן התמיד מוגדר כקרבן עולה הרי ש "כולו לה'", כלומר שהוא מוקרב כולו על המזבח (למעט הצמר) בניגוד לקורבנות אחרים שחלקים מהם מותרים באכילה לכהנים או למקריב. קרבן התמיד הוא קרבן חשוב ביותר וישנה מסכת שלימה בש"ס הקרויה על שמו: "מסכת תמיד" בה מתוארת סדר הקרבתו. את כל שאר הקרבנות היו מקריבים בין תמיד של בוקר לתמיד של בין הערביים.

במסכת ברכות (כו:) קובע ר' יהושע בן לוי כי תפילות שחרית ומנחה נתקנו כנגד הקרבנות התמיד: תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בין הערביים. ומבאר אדמוה"ז כי דבר זה נרמז גם בדברי חז"ל (רבות במדבר פ"ז): "כל מקום שנאמר צו הוא מיד ולדורות", ולכן בפסוקי הציווי על קרבן התמיד נאמר שתי פעמים "ואמרת" ("וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם","וְאָמַרְתָּ לָהֶם") ש "מיד" הוא ענין הקרבנות שהקריבו בזמן שבהמ"ק קיים ו "לדורות" היא התפילה שתיקנו כנגד תמידין.

אלא שהפסוקים בהם מצווים אנו אודות קרבן התמיד דורשים ביאור:

א. איזה נחת נגרם לה' על ידי זה שמקריבים כבש פעמיים ביום?

ב. הוזכר לעיל כי ר' יהושע בן לוי אומר כי תפילות שחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבן התמיד. מהו הקשר ביניהם? כיצד דומה התפילה לקרבן התמיד? הרי כל עניינה של התפילה הוא בקשת רחמים?

ג. למה נאמר בתחילה "תקריבו" ואח"כ "תעשה" (ולא תקריב), וגם למה נאמר בתחילה "תקריבו" לשון רבים ואח"כ "תעשה" לשון יחיד.

הנחת שבביטול

נאמר בפרקי דר' אליעזר: "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד", לכאורה לשם מה היה זקוק ה' לשם קודם שנברא העולם, והרי אין מי שיקרא לו בשמו? מבאר אדמוה"ז כי "שמו" הוא בגמטריה "רצון". כלומר שקודם שנברא העולם היה רק הוא ורצונו להיות מלך על נבראים, רצונו שיהיה מי שיקרא בשמו ואף יכתירנו למלך (למרות שמצד עצמו הרי הוא "מלך בטרם כל יצור נברא"). 

במילים אחרות: קודם שנברא העולם הייתה מידת המלכות (רצונו להיות מלך) כלולה באור אין סוף ממש, וגם האור (כלומר הגילוי) היה כלול במאור (בעצמותו). ואחר שנברא העולם התפשט האור והזיו להחיות הנבראים מאין ממש ליש בסדר השתלשלות המדרגות דרך עילה ועלול עד עולם הזה הגשמי שהוא, בעיני נבראיו, יש גשמי ודבר נפרד ממש. אמנם כלפי האור האלוקי הבריאה "יש מאין" היא ירידה גדולה, אבל התכלית בזה היא העליה שתהיה אח"כ: "אין מיש" כלומר שיהיה היש ג"כ בטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא ממש. ודבר זה הוא חידוש, שמצד אחד יהיה עולם (מלשון העלם – שמעלים על אלוקות) ומאידך העולם לא יעלים על האלוקות אלא אדרבא, יהי מקום בו האלוקות יכול להתגלות בו במלא הדרו!

זהו חידוש אמיתי. וכמו שאצל האדם על דרך משל, הרי כשהוא רואה או שומע דבר חידוש פועל הדבר אצלו עונג ושמחה, כך כביכול גם למעלה ה "חידוש" הזה שיהיה גילוי אלוקות בתוך העולם הגשמי גורם עונג ונחת לה', "יְהִי כְבוד ה' לְעולָם. יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו". כלומר לכשיתגלה כבוד ה' בעולם אזי מפאת החידוש הזה ישמח ה' במעשיו.

(אמנם, כאן למטה בעולם הגשמי "ביטול" פירושו ביטול הגשמיות כלפי הרוחניות. ואולם בעולמות העליונים הכוונה היא ביטול הדרגה הרוחנית כלפי הדרגה הרוחנית שלמעלה ממנה, ולמשל, הקרבן [והיום התפילות של בני ישראל אשר עולות כקרבן] משמש "לחם" לשרפים ונותן בהם כח להתבטל ולהכלל בה' [כפי שהלחם נותן כח לאדם לעבוד את ה']).

עיקר ביטול יש לאין היה במעשה הקרבנות ובפרט בקרבן התמיד שאין בו תועלת לאדם מצד עצמו (כמו קרבן חטאת שבא לתקן החטא, או קרבן נדבה או או נדר) אלא כל הכוונה בו זה הביטול ש "אמרתי ונעשה רצוני". ולכן היה מכך לה' נחת ("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"), כי על ידי הקרבנות נפעל ה "חידוש" שבביטול העולמות. וזוהי התשובה לשאלה הראשונה: איזה נחת יש לה' מהקרבת התמיד? והתשובה, כנ"ל: נחת רוח מהחידוש שבביטול שנפעל על ידי קרבן זה באדם ובעולם.

תפילות כנגד קרבנות

ובנפש האדם - עניין הקרבן היה לפעול ביטול בנפש הבהמית, כי בהיות שרשה של הנפש הבהמית ב "פני שור מהשמאל" שבמרכבה, הרי כאן למטה היא נמשכת לענינים בהמיים. ועל ידי הקרבן עולה הנפש ונכללת בשרשה, ומשם עולה (לא בכוחה עצמה אלא על ידי הכהן שהוא בבחינת "חסד") למעלה מעלה עד לדרגא הנקראת "חסד עליון" ועד להתכללותה באור אין סוף ממש.

ובתשובה לשאלה השניה שבפתח המאמר – מדוע התפילה היא במקום קרבנות? הרי התפילה היא במקום הקרבן כי עניין זה של ביטול הנפש הבהמית והכללתה באור אין סוף קיים גם בתפילה באופן דומה לכפי שהוא בקרבן התמיד. אך להבין זאת יש להקדים תחילה שאלה נוספת:

מדוע היה קרבן התמיד מן הכבשים דווקא, ולא מן הפרים (כמו עולת ראש חודש וקרבנות החג הנזכרים בסמוך)?

מבאר אדמוה"ז כי:

א. קולו של הכבש מעורר רחמים אצל השומע.

ב. לכבש יש צמר הרומז על הרקיע שממנו נמשכין צירופי האותיות (שהם רבים ונפרדים כמו שערות). ואמרו רז"ל (חגיגה י"ג:): "אמר רבי אלעזר מלאך אחד שהוא עומד בארץ, וראשו מגיע לבין החיות. במתניתא תנא: סנדלפון שמו, וגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו". הכתרים אותם קושר סנדלפון הם מצירופי האותיות שבתפילותיהם של ישראל.

ג. (ביאור זה בא כתוספת בסוף המאמר: כי הכבש רומז על צדיקים ואילו הפר רומז על בעלי התשובה, שהגם שיש בהם מעלה גדולה על הצדיקים עד כדי כך שאמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יוכלים לעמוד", אבל מכל מקום יש מעלה גדולה בצדיקים שאין בבעלי התשובה – שעבודתם תמידית. כלומר שבעוד שאצל הבעל תשובה יש עליות ומורדות בעבודת ה', שלכן הוא בעל תשובה, הרי שאצל הצדיק העבודה היא תמידית. ולכן בכל הנוגע לקרבן ה "תמיד" הנה הגם שהוסבר לעיל שענינו הוא לעורר הצמאון והשמחה בה', שזה שייך במובן מסויים אצל בעלי תשובה יותר, שהרי הצמאון מגיע על ידי תחושת הריחוק. מכל מקום עיקר העניין בקרבן התמיד הוא כפשוטו שהוא דבר תמידי וזה שייך דווקא אצל צדיקים).

ואכן, בעוד שהבשר והחלב והדם וגידים ועצמות של התמיד הי' עולה כולה כליל ע"ג המזבח. הרי שהעור עם הצמר ניתן לכהן המקריב . כי אין הוא יכול להתכלל עמהם. מדוע?

בכבש יש כמה עניינים כפי שהם באים לידי ביטוי במבנה גופו:
• הבשר והחלב
• הגידים ועורקי הדם
• העצמות
• העור והצמר

הבשר והחלב רומזים על המידות העליונות, ואילו העצמות רומזות על המוחין (חב"ד דאצילות) כי מקור חיותם וגדילתם הוא ישירות מהמח ולא מהבשר. ברור שהמידות מתפעלות מההשגה שבמח ויש קשר ביניהם. אבל מאידך גיסא לא כל ההשגה שבמח יורדת למידות, שכן ההשגה היא באור אין סוף ברוך הוא ולמידות אין כח לסבול כזו השגה, ולכן רק מעט מהשגה יורדת למידות וגורם להתפעלותן. הירידה הזו היא דרך הגידים והעורקים שהם הממוצע שבין השכל למידות. אבל הצמר רומז (כאמור לעיל) על הרקיע שממנו נמשכו צירופי האותיות כלומר עצם המוחין ולא מוחין כפי שהם שייכים למידות, ולכן כיון שאין לו כל שייכות לבשר (כפי שגם ניכר בגשמיות שהצמר אינו גדל מן הבשר אלא בהפסק העור), לכן לא היה קרב על גבי המזבח.

וכך הוא גם בעניין התפילה: מצד אחד יש בה התבוננות בגדלות ה' ואיך שלגבי ה' הכל כלא נחשב ממש ואין ערוך אליו אפילו כערך טפה באוקיינוס. והתבוננות זו היא בבחינת "עצמות". וכשאדם מרבה להתבונן בזה באופן שדבר זה "תקוע" אצלו בקביעות, הרי מאידך, מהדעת הזו נמשכת הארה דרך ה"גידים" הדקים לבשר, כלומר ללבו של האדם ומסייעת בידו לכפות את המידות הרעות שבלב ולהפכן לטובות ואף לגרום ליצר הרע לא רק שלא להפריע אלא אף לסייע בעבודת ה'.

בפרט נמצאת השגה הזו בקריאת שמע, כי "שמע" הוא לשון הבנה איך שה' אלוקינו הוא אחד ממש ואין עוד מלבדו ומה שנמשך חיות להוות את השמים והארץ שנראה כאילו הם יש ודבר נפרד בפני עצמו זה רק כי "ה' אלוקינו", פירוש ששם אלוקים מעלים על שם ה', אבל באמת החיות הזו כלולה ומיוחדת במאצילה ממש. התבוננות זו מולידה אהבה עזה לה' בתשוקה וצמאון עד שלא יהיה לו רצון לשום דבר אחר זולת ה'. התעוררות זו היא כנגד ה"דם" של הקרבן, שהדם הוא חם ומרמז על יסוד האש והצמאון לה'.

לימוד התורה וקיום המצוות שבא לאחר תפילה כזו הוא כנגד ה "הקטר החלב והשמנונית" שבבהמה. שכן "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים י"ט, ט) כי התורה והמצוות ממשיכים אור אין סוף למטה כמו למעלה. שזוהי השמחה שבאה לאחר הצמאון וכמו שנאמר (תהילים צ"ז, י"א): "ולישרי לב שמחה". כלומר מי שמיישר את ליבו על ידי התפילה יכול אח"כ להגיע לידי שמחה על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. ובלבד שישים אל לבו שזאת התורה והמצות הגשמיים אשר לפנינו יסודתם בהררי קדש עליון והם בחינת "ישרים", כלומר שאור אין סוף ברוך הוא ממש נגלה בהם למטה כמו למעלה שאין בהם הסתר פנים על אור ה' וקדושתו.

והגם שהמצוות הם בדברים גשמיים גם כן, כמו ציצית צמר, וקלף של תפילין, ואיך יהיה "לישרי לב שמחה" על ידי התעסקות בענינים גשמיים למרות היותם מצוות? התשובה לכך היא כי גם המציאות הגשמית שרשה הוא נעלה מאד.

וההסבר:
בריאת העולם הינה בדרך השתלשלות "עילה ועלול", כלומר בסדר והדרגה מהרוחני יותר לרוחני פחות כמו שלשלת של טבעות אשר כל טבעת אוחזת בחברתה. אמנם בהשתלשלות כזאת בלבד לא היה נשתלשל עד עולם העשייה הגשמי, כי רוחניות, כל כמה שתצומצם ותתעבה עדיין תישאר רוחניות ולא תהפוך לגשמיות, כפי שלא ניתן למשש שכל מגושם ככל שיהיה.

מוכרחים לומר אם כן, שרק החיות של הגשמיות משתלשלת בדרך "עילה ועלול" כמארז"ל "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל" שהגידול של צמח האדמה מכח הצומח אשר בארץ הוא ע"י המזל. אבל התהוות צמח האדמה ועשב הגשמי אינו על ידי המזל כלל אלא הוא כח אלקי כה נעלה – אור אין סוף הסובב כל עלמין – עד שלפניו רוחניות וגשמיות שוים. וכשם שהוא פעל ועשה רוחניות מאין ליש כך פעל ועשה את הגשמיות מאין ליש.

דבר זה נרמז בסיפור בריאת העולם, שפעם נאמר: "והיו למארת" ופעם אחרת נאמר "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים". וכן "יהי רקיע" ואח"כ "ויעש אלקים את הרקיע". וכן "תוצא הארץ נפש חיה" ואח"כ "ויעש אלקים את חית הארץ". שעל הרוחניות נאמר "יהי". ועל הגשמיות "ויעש". כלומר שגשמיות היא עשיה נפרד מההשתלשלות הרוחנית.

ולכן על האדם לשמוח בקיום מצוות מעשיות ולרוות בהם את צמאונו לה' לאחר התפילה, בזוכרו כי מצוות אלו מושרשים באור אין סוף הסובב כל העלמין!
אמנם פעמים שאין השגת השכל מצליחה לעורר את הלב. הסיבה לכך היא כפי שנאמר "כרחל לפני גוזזיה נעלמה".

כפי שהוסבר לעיל הצמר רומז על צירופי האותיות בהם נברא העולם, ופעמים ש"גוזזיה" כלומר עניני העולם מנתקים את האדם מהתודעה שהכל מתהווה כל רגע מאין ליש ונדמה לאדם שהעולם הוא מציאות נפרדת חס ושלום מאלוקות ואזי הוא נהיה כרחל שהייתה עקרה ולא ילדה, כלומר שאינו מצליח להוליד מידות של אהבת ה' בליבו רק על ידי ההתבוננות. ולכך צריך להתפלל ולבקש רחמים מאת ה', לא רק בגלל רצונו לאהוב את ה', אלא בעיקר מצד רחמנות על ה' כביכול שהאור והזיו הנשפע ממנו ירד כל כך עד שהוא שבוי בעניני העולם ואין ניכר שרשו ומקורו וזוהי ירידה גדולה כלפי ה'.
וזהו מה שאומרים בתפילה "המרחם רחם נא עלינו" ו "תן בליבנו בינה" כלומר תמשיך את הבינה לליבנו שיתעורר הלב לאהבה את ה'. ולכן הקרבן היה כבש דווקא שקולו של הכבש מעורר רחמנות שזוהי גם מידתו של יעקב אבינו – מידת התפארת – רחמנות. ואת זה כל אדם צריך לפעול בנפשו בעת התפילה.

השפעת הדעת על ידי משה רבנו שבכל דור

אבל על מנת שיוכל האדם לפעול זאת בנפשו הוא זקוק ל "דעת", כלומר היכולת לקשר את מוחו הגשמי בעניינים רוחניים ולהשיגם, ואח"כ לקשר השגותיו בגדולת ה' בהתעוררות הלב. "דעת" זה ניתן לאדם על ידי משה רבנו שבדור שלגביו נאמר "ואלא המשפטים אשר תשים לפניהם" ומבואר בחסידות כי "לפניהם" הכוונה "לפנימיותם". כלומר שמשה רבנו הוא הנותן ליהודי את היכולת להפנים את הרובד האלוקי שבנפשו ולעורר את ליבו.

ובכך נענית השאלה השלישית: שבתחילה נאמר לגבי הקרבן "תקריבו" ואח"כ "יעשה", כי "תקריבו" זוהי העבודה של כל אחד ואחד לעורר להתבונן בגדלות ה' ולעורר רחמים על נפשו ועל אור ה' שירד מטה מטה, כנ"ל. ואילו "תעשה" זוהי הוראה למשה רבינו לטעת דעת בנשמות ישראל כאן למטה.

להורדה בפורמט PDF
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.