מערכת COL
|
יום ט"ו תמוז ה׳תשע״ב
05.07.2012
"קשה לסבר את האוזן אודות אם-חמות כל כך אהובה ונערצת"
"בעולמנו הרווי בפולקלור הומוריסטי על יחסי כלה-חמות או איידעם-שוויגער, קשה ואולי בלתי ניתן לסבר את האוזן אודות אם-חמות כל כך אהובה ונערצת, דומיננטית ואנרגטית מאין כמותה, שכל מעגל החיים, בימי שגרה כבימי מועד ושמחה, נע סביבה והיא ניצבת על האבניים של כל הרוחש ומתרחש ומנצחת ביד אמן. ומכאן גודל תחושת השבר" ● ר' בנימין ליפקין במאמר נוגע ללב על חמותו, מרת פייגה ויגלר ע"ה לסיפור המלא
בנימין ליפקין
המדור הזה מאכלס מדי שבוע שורות צפופות שמתיימרות לענות על הקריטריונים של פובליציסטיקה. מטיבו נוגע המדור באוריינטציה אקטואלית בסערות היומיום, בשערוריות נפוצות, בעוולות בלתי נשכחות, אף בציונים לשבח כשצריך או בהערות לסדר כשנדרש.
כל אחד מהמאמרים שנכתבו עד כה על ידי במסגרת זו, בקעו לא מן השפה ולחוץ אלא מתהומות הלב והנפש. זוהי עמדה אישית עצמאית שבמסגרתה נותן הנני דרור פומבי להרהורי הלב שלי אודות השבוע שחלף או זה הבא, המציץ אחר כתלי השבת הקרבה.
ברגע אחד, בדיוק בשעה אחת עשרה ושמונה עשרה דקות לפני צהרי יום שני השבוע – כל הסוגיות הרות הגורל שבהן עסקתי עד כה, התגמדו, התמזערו והתאפסו לחלוטין.
ברגע הזה ניצבנו יחד, בנים ובנות אוהבים, חתנים וכלות מעריצים, אחים ואחיות קרובים, בעל יקר ומסור, אב ואם דאוגים – ליד מיטתה של חמותי הצעירה, בת ה-57, ובעיניים כלות ואדומות, קרועות מיגון ותדהמה בלתי נתפסת, כשקולנו ניחר מאמירת הווידוי, לנגד עינינו ראינו כיצד נפרדת מגופה נשמתה הזכה והטהורה.
לא הזמן ולא המסגרת הולמים את תיאור מסכת חייה של חמותי, מרת פייגה ויגלר עליה השלום.
אשת תעצומות ואשכולות, שהקימה משפחה מופתית ומדהימה של שנים עשר ילדים, כמניין שבטי ישראל, פרחים מלבלבים בערוגות הדשן. ללא שמץ של גוזמה ומליצה, בי אישית מפעמת זה 17 שנים רצופות תחושת הודיה תמידית לקדוש ברוך הוא על שזיכני להיות חתנה הבכור ולחסות בצלה.
בעולמנו הרווי בפולקלור הומוריסטי על יחסי כלה-חמות או איידעם-שוויגער, קשה ואולי בלתי ניתן לסבר את האוזן אודות אם-חמות כל כך אהובה ונערצת, דומיננטית ואנרגטית מאין כמותה, שכל מעגל החיים, בימי שגרה כבימי מועד ושמחה, נע סביבה והיא ניצבת על האבניים של כל הרוחש ומתרחש ומנצחת ביד אמן. ומכאן גודל תחושת השבר.
בכל החודשים האחרונים, מאז שהחריף והחמיר מצבה הרפואי, לנוכח המחלה הקשה שפקדה אותה, בשיא פריחתה ויפעתה, לפני שלוש וחצי שנים – שאלה אחת ניקרה את מוחי, היפכה את קרביי, ייסרה את כליותיי, קרעה את לבי ולא נתנה לי מנוח.
הלא לימדתנו רבנו, הרהבתי עוז ושאלתי בלא קול את ריבונו של עולם, בתורתך הקדושה, בדיבר החמישי של עשרת הדיברות, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". כיצד הדברים הללו עולים בקנה אחד עם מצבה הקשה, הבלתי ניתן לריפוי בעיני בשר, של האישה שאין מופלאה ממנה בכיבוד אב ואם יותר מכל מי שאי פעם הכרתי?
כאם-בית בישיבה המרכזית של חב"ד בארץ, חלקה את מקצועה המסור יחד עם אמה, שממשיכה בתפקידה הברוך עד מאה ועשרים. מעבר לעבודה היומיומית, היא עצמה חיה ונשמה אהבת אב ואם ודאגה אינסופית לשני הוריה, ייבדלו לחיים טובים, שהמגורים הסמוכים שלהם אך המחישו והעצימו זאת סביב השעון.
לה עצמה השאלה האמורה לא הציקה, כי מאז פרוץ מחלתה ועד הרגע האחרון של חייה, לא הרשתה לעצמה שלא לעסוק, ולו בצל צלו של ספק, רמיזה או תהייה, בדבר היום הנורא שאחרי. מבחינתה, מבחינת כל אשר שידרה, היום הבא לא יהיה אלא יום טוב, אופטימי, ורוד.
"יהיה טוב", הפטירה מבלי משים אחת מבנות לווייתה הרבות מספור שאפפו את מיטתה ביממה האחרונה שלה עלי אדמות. והיא – שזה עתה קיבלה מנת מורפיום שתקל על קשיי הנשימה שלה שהלכו וגברו – מיהרה לתקן: "כבר טוב, הנה אני נושמת יותר טוב כעת. כבר טוב, ויהיה עוד יותר טוב".
בד בבד, היא גם לא השמיעה ולו בדל או שמץ של טרוניה, גם לא בסגנון של זעקת כאב, כלפי שמיא. גם מילים שיהודים בעלי אמונה ברה זועקים, "למה עשה ה' ככה", מעולם לא הופיעו בלקסיקון שלה. אפילו לא זעקת "עד מתי עשנת בתפילת עמך". אמונתה הייתה ללא רבב וללא סייג.
והיו לה ייסורים. גופה התמרק בייסורים קשים מנשוא. שבעה מדורים של גרורות ארורות שהשתלחו באבריה וחוללו בהם שמות, של טיפולים לסוגיהם ולזניהם ושל תופעות לוואי לענפיהן – חרשו חורשים בכל גופה. אך היא עצמה, בבת צחוק שתמיד נחה על שפתה, לא מתוך נאיביות, שהייתה רחוקה מפיקחותה, שנינותה ונבונותה כרחוק מזרח ממערב, אלא מתוך אמונת אומן יצוקה כפלדה, כמו התיזה מכל ישותה זרמים של ביטחון ושל אופטימיות על פני כל סובביה.
רק בשעת צהרי יום שני השבוע, בעוד רכב החברה קדישא מעפיל מעיר מגוריה לוד שבשפלה למרומי ירושלים, חדרה בי ההכרה המצמררת, כי ברוח דברי רבותינו, אכן קוים והתקיים בה באשת המידות המופלאה הזו, הרובד העמוק יותר של המילים "למען יאריכון ימיך".
שכן, כפירוש החסידי הקדום, "יאריכון ימיך" אינו אלא במובן של ימים ארוכים. כל יום אינו קצר, עובר, כלה וחלף אלא כל יום ויום ארוך הוא ומלא חיו?ת. כי אמנם רק חמישים ושבע שנות חיים קצב לה מי שאמר לעולמו די, אך כל רגע בשנים הללו, כל יום מהשנים הללו, היה יום שכולו חיים אמיתיים ומלאים. כל מסר שבקע מפיה, ממאווייה, מכל ישותה, היה מסר של חיים.
למסר אחר, של הפך החיים או הפך החיות האנרגטית והדומיננטית, לא היה בלקסיקון שלה כל 'נתינת מקום', כלשון העגה החסידית.
צר לבי ומר לי בעת הזאת. היי חמותי צרורה בצרור החיים.
המדור הזה מאכלס מדי שבוע שורות צפופות שמתיימרות לענות על הקריטריונים של פובליציסטיקה. מטיבו נוגע המדור באוריינטציה אקטואלית בסערות היומיום, בשערוריות נפוצות, בעוולות בלתי נשכחות, אף בציונים לשבח כשצריך או בהערות לסדר כשנדרש.
כל אחד מהמאמרים שנכתבו עד כה על ידי במסגרת זו, בקעו לא מן השפה ולחוץ אלא מתהומות הלב והנפש. זוהי עמדה אישית עצמאית שבמסגרתה נותן הנני דרור פומבי להרהורי הלב שלי אודות השבוע שחלף או זה הבא, המציץ אחר כתלי השבת הקרבה.
ברגע אחד, בדיוק בשעה אחת עשרה ושמונה עשרה דקות לפני צהרי יום שני השבוע – כל הסוגיות הרות הגורל שבהן עסקתי עד כה, התגמדו, התמזערו והתאפסו לחלוטין.
ברגע הזה ניצבנו יחד, בנים ובנות אוהבים, חתנים וכלות מעריצים, אחים ואחיות קרובים, בעל יקר ומסור, אב ואם דאוגים – ליד מיטתה של חמותי הצעירה, בת ה-57, ובעיניים כלות ואדומות, קרועות מיגון ותדהמה בלתי נתפסת, כשקולנו ניחר מאמירת הווידוי, לנגד עינינו ראינו כיצד נפרדת מגופה נשמתה הזכה והטהורה.
לא הזמן ולא המסגרת הולמים את תיאור מסכת חייה של חמותי, מרת פייגה ויגלר עליה השלום.
אשת תעצומות ואשכולות, שהקימה משפחה מופתית ומדהימה של שנים עשר ילדים, כמניין שבטי ישראל, פרחים מלבלבים בערוגות הדשן. ללא שמץ של גוזמה ומליצה, בי אישית מפעמת זה 17 שנים רצופות תחושת הודיה תמידית לקדוש ברוך הוא על שזיכני להיות חתנה הבכור ולחסות בצלה.
בעולמנו הרווי בפולקלור הומוריסטי על יחסי כלה-חמות או איידעם-שוויגער, קשה ואולי בלתי ניתן לסבר את האוזן אודות אם-חמות כל כך אהובה ונערצת, דומיננטית ואנרגטית מאין כמותה, שכל מעגל החיים, בימי שגרה כבימי מועד ושמחה, נע סביבה והיא ניצבת על האבניים של כל הרוחש ומתרחש ומנצחת ביד אמן. ומכאן גודל תחושת השבר.
בכל החודשים האחרונים, מאז שהחריף והחמיר מצבה הרפואי, לנוכח המחלה הקשה שפקדה אותה, בשיא פריחתה ויפעתה, לפני שלוש וחצי שנים – שאלה אחת ניקרה את מוחי, היפכה את קרביי, ייסרה את כליותיי, קרעה את לבי ולא נתנה לי מנוח.
הלא לימדתנו רבנו, הרהבתי עוז ושאלתי בלא קול את ריבונו של עולם, בתורתך הקדושה, בדיבר החמישי של עשרת הדיברות, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". כיצד הדברים הללו עולים בקנה אחד עם מצבה הקשה, הבלתי ניתן לריפוי בעיני בשר, של האישה שאין מופלאה ממנה בכיבוד אב ואם יותר מכל מי שאי פעם הכרתי?
כאם-בית בישיבה המרכזית של חב"ד בארץ, חלקה את מקצועה המסור יחד עם אמה, שממשיכה בתפקידה הברוך עד מאה ועשרים. מעבר לעבודה היומיומית, היא עצמה חיה ונשמה אהבת אב ואם ודאגה אינסופית לשני הוריה, ייבדלו לחיים טובים, שהמגורים הסמוכים שלהם אך המחישו והעצימו זאת סביב השעון.
לה עצמה השאלה האמורה לא הציקה, כי מאז פרוץ מחלתה ועד הרגע האחרון של חייה, לא הרשתה לעצמה שלא לעסוק, ולו בצל צלו של ספק, רמיזה או תהייה, בדבר היום הנורא שאחרי. מבחינתה, מבחינת כל אשר שידרה, היום הבא לא יהיה אלא יום טוב, אופטימי, ורוד.
"יהיה טוב", הפטירה מבלי משים אחת מבנות לווייתה הרבות מספור שאפפו את מיטתה ביממה האחרונה שלה עלי אדמות. והיא – שזה עתה קיבלה מנת מורפיום שתקל על קשיי הנשימה שלה שהלכו וגברו – מיהרה לתקן: "כבר טוב, הנה אני נושמת יותר טוב כעת. כבר טוב, ויהיה עוד יותר טוב".
בד בבד, היא גם לא השמיעה ולו בדל או שמץ של טרוניה, גם לא בסגנון של זעקת כאב, כלפי שמיא. גם מילים שיהודים בעלי אמונה ברה זועקים, "למה עשה ה' ככה", מעולם לא הופיעו בלקסיקון שלה. אפילו לא זעקת "עד מתי עשנת בתפילת עמך". אמונתה הייתה ללא רבב וללא סייג.
והיו לה ייסורים. גופה התמרק בייסורים קשים מנשוא. שבעה מדורים של גרורות ארורות שהשתלחו באבריה וחוללו בהם שמות, של טיפולים לסוגיהם ולזניהם ושל תופעות לוואי לענפיהן – חרשו חורשים בכל גופה. אך היא עצמה, בבת צחוק שתמיד נחה על שפתה, לא מתוך נאיביות, שהייתה רחוקה מפיקחותה, שנינותה ונבונותה כרחוק מזרח ממערב, אלא מתוך אמונת אומן יצוקה כפלדה, כמו התיזה מכל ישותה זרמים של ביטחון ושל אופטימיות על פני כל סובביה.
רק בשעת צהרי יום שני השבוע, בעוד רכב החברה קדישא מעפיל מעיר מגוריה לוד שבשפלה למרומי ירושלים, חדרה בי ההכרה המצמררת, כי ברוח דברי רבותינו, אכן קוים והתקיים בה באשת המידות המופלאה הזו, הרובד העמוק יותר של המילים "למען יאריכון ימיך".
שכן, כפירוש החסידי הקדום, "יאריכון ימיך" אינו אלא במובן של ימים ארוכים. כל יום אינו קצר, עובר, כלה וחלף אלא כל יום ויום ארוך הוא ומלא חיו?ת. כי אמנם רק חמישים ושבע שנות חיים קצב לה מי שאמר לעולמו די, אך כל רגע בשנים הללו, כל יום מהשנים הללו, היה יום שכולו חיים אמיתיים ומלאים. כל מסר שבקע מפיה, ממאווייה, מכל ישותה, היה מסר של חיים.
למסר אחר, של הפך החיים או הפך החיות האנרגטית והדומיננטית, לא היה בלקסיקון שלה כל 'נתינת מקום', כלשון העגה החסידית.
צר לבי ומר לי בעת הזאת. היי חמותי צרורה בצרור החיים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
