מערכת COL
|
יום ט"ו תמוז ה׳תשע״ב
05.07.2012
פורים ושמחת תורה בי"ז בתמוז (נדחה) תשכ"ד... ● מיוחד
אם ההתוועדויות של שבתות י"ז בתמוז היו מיוחדות ושמחות - באה ההתוועדות השמיימית, הבלתי-נתפסת בשל עיתויה הנוכחי והמיוחד, מיום י"ז בתמוז תשכ"ד, 'טרפה את כל הקלפים', והביאה את הנהגת החסידים ההולכים לאור שבעת הימים – לגבהים שטרם נשמע כמותם, גם בליובאוויטש, גם ב-770 של מעלה... לא ייאמן!!! ● COL מגיש יומן מרתק מאת הרב יצחק כהן באדיבות 'כפר חב"ד' לסיפור המלא
יצחק כהן, שבועון כפר חב"ד
בשבת הקרובה הבאה עלינו לטובה ולברכה, יחלו 'שלושת השבועות', בהם מתאבל עם ישראל על חורבן הבית, והגלייתו לבין העמים, עם כל המשתמע מכך. בהלכה, ישנם הוראות ברורות, כיצד לנהוג בימי האבל הללו.
חסידים, שאינם שוטים - כידוע דברי הרבי בזה - מקיימים כמובן, הלכה למעשה, את דבר ה' זו הלכה, כולל את כל הדינים וההלכות העוסקים בימי 'בין המצרים', על-פי ההלכה הצרופה, ככתבה וכלשונה, ללא פשרות. (וראה להלן סיפורו של ר' שמואל מונקס).
אבל מהצד השני, הם גם יודעים, שלא צריך דווקא במצוות אלו 'להדר'; להיות מה'ל"וניקים', שה'זהיר טפי' שלהם, הוא לקיים בדקדקנות את ה'בכי ומספד' על גלות השכינה וחורבן הבית, ולהוסיף לזה עוד את ה'התלהבות דקדושה' שלהם...
גם הרבי התייחס לכך באחד משיחותיו, ('תורת מנחם' חי"ט עמ' 308), כשהוא מתאר את התנהגותם של אלה החסידים – "שדרכם הייתה להדגיש את עניין השמחה" - ההולכים בדרכי הבעל-שם-טוב הקדוש: "ישנם כאלו 'יראי-שמים', שמהדרים ביותר במאמר חכמנו ז"ל – 'אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה', וטוענים: 'לשמחה מה זה עושה' – בה בשעה שבית המקדש חרב וכו'?!...
"אבל אף-על-פי-כן, יודעים אנו שדרכו של הבעש"ט הייתה להדגיש את עניין השמחה – "עבדו את ה' בשמחה"...
בזכות אילו אברכים ייבנה המקדש?
אולי כאן המקום להזכיר את הסיפור עם ר' שמואל מונקס, שבליל ט' באב כאשר כל המתפללים בבית הכנסת של אדמו"ר הזקן אמרו את מגילת 'איכה', 'עסק' ר' שמואל בזריקת קוצים על החסידים שלקחו את עניין החורבן 'ברצינות' מידיי...
אחד הקוצים, פגע בשוגג ברבי שלמה מקרלין, שהקפיד על ר' שמואל. 'בגלל אברכים כמוהו חרב בית המקדש', התבטא רבי שלמה. אדמו"ר הזקן שיש בסמיכות לרבי אהרון מקרלין 'בחר' שלא להגיב...
למחרת היום, לאחר אמירת הקינות יצא אדמו"ר הזקן יחד עם רבי אהרון מקרלין מחוץ לעיר. לפתע, שמעו מישהו הזועק מקירות לבו. ניכר היה מצעקותיו שסבלו קשה מנשוא.
התקרבו שניהם וראו את ר' שמואל מונקס יושב בתוך כוורת דבורים ומיני ברחשים, קורא קינות, ו'סובל'... אמר על כך רבי אהרון מקרלין: 'בזכות אברכים אלו יבנה המקדש'...)
השמחה המיוחדת שבשבתות ימי 'בין המצרים'
בשבת מברכים חודש מנחם-אב תשט"ו, פתח הרבי את ההתוועדות בעניין העצבות של ימי "בין המצרים", שאין לה מקום כלל ביום השבת שכן, בשבת צריכים להיות בשמחה. ויתירה מזו, הוסיף הרבי, דווקא בשבתות אלה – של שלושת השבועות - צריכה להיות השמחה עוד יותר מבשאר שבתות השנה, כדי שלא יהיה חשש, שהעדר השמחה בשבתות אלו, באים מצד העניין של האבלות...
בהקשר לזה, סיפר הרבי על אביו, רבי לוי-יצחק, (שיחת שבת מברכים החודש מנחם-אב תשי"ד), שפעם באה אליו שאלה בענייני אבלות רח"ל – האם האבל יכול ללבוש בשבת נעלי-בית, כיון שנהג כך בכל שבתות השנה (החשש היה שמא אחרים יחשבו שהוא נועל אותם בשבת בשל האבלות שלו).
והשיב רבי לוי-יצחק: גם אם בכל שבתות השנה הוא נעל אותם בקביעות, הרי בשבת כזו - שהוא באבל רח"ל - כיון שמישהו (או הוא בעצמו...) יכול לחשוב שנוהג כך בגלל האבילות, אין לו ללבוש בשבת את נעלי-הבית שלו!
ישנם כאלה – המשיך הרבי - שבכל שבת-מברכים מתהלכים עם מחשבות של מרירות או עצבות וכדומה. בכל שבתות השנה, יש "ללמד זכות" עליהם, שהמחשבות שלהם באים מצד עייפותם, או מחוסר שינה, או סתם עצלות...
בשבתות ימי 'בין המצרים' – אמר הרבי - יש ללמד עליהם זכות נוספת: המרירות או העצבות שלהם - או שניהם גם יחד... - נובעים בשל שלשת השבועות, וימי בין המצרים, המתרגשים עליהם...
הרבי הסביר שדווקא בשבתות 'בין המצרים' יש להם בעיה לא פשוטה, שכן קיים חשש גדול, שהמסתכל מהצד ורואה אותם עצובים או ממורמרים, יכול לפרש בטעות שהעצבות או המרירות שלהם, נובעת מכך ששבת זו היא בתוך 'שלושת השבועות', ולכן הם במצב של היפך השמחה...
(בהקשר לזה, סיפר הרבי שמדינות מסויימות שבהם נהגו לומר "לכה דודי" בניגון השייך לט' באב, היו גזירות וכו'...).
והרבי הוסיף: "כיון שרצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ששבת מברכים תהיה שבת של שמחה, הרי בשבת מברכים זה צריכה להיות השמחה באופן של הוספה!".
בסיום השיחה, ציווה הרבי לנגן – "ניגון הרחוק מעצבות... ואפילו ממרירות" - "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק".
"הלוואי שתהיה נדחית באמת!"
מסתבר, שאם בכל שבתות שלושת השבועות בכל השנים, אנו מצווים להרבות ואף להדגיש את עניין השמחה – בשנים שבהם נדחה צום שבעה עשר בתמוז, מיום השבת ליום ראשון – על אחת כמה וכמה!!
בכמה הזדמנויות, (ובהם - התוועדות י"ב בתמוז תשכ"ה) בהן חל יום י"ז בתמוז בשבת, הביא הרבי את מה שסיפר הרבי הריי"צ (סה"ש מתורגם ח"א עמ' קס"א): "בשנה בה נולדתי, תר"מ, ה'שלום-זכר' שלי היה ביום השבת, י"ז בתמוז נדחה וזקני, אדמו"ר מהר"ש היה בשמחה גדולה וסיפר הרבה סיפורים.
"הרבי מהר"ש הזכיר כמה פעמים שאותה שבת נקראת 'נדחה', שכן תענית שבעה עשר בתמוז נדחתה אז בשל יום השבת. ובירך הרבי מהר"ש: "הלוואי שתהיה נדחית באמת!'".
"ויעזור ה' יתברך", אמר הרב הרבי לאחר שציטט את הסיפור הנ"ל, "שלא יהיה צורך בעניין הדיחוי, אלא עוד לפני השבת – י"ז בתמוז – יתבטל לגמרי הצום, וגם הימים שלפני השבת יהיו באופן של ששון ושמחה בגילוי".
לאחר שסיפר הרבי את הסיפור על הרבי מהר"ש אמר – בדיוק כפי שהתבטא הרבי הריי"צ לאחר שסיפר את אותו סיפור: "ברכתו של צדיק מתקיימת, הלוואי שיהיה כך, שידחה באמת ויהפך לששון ולשמחה".
בהמשך ביקש הרבי שייקחו את המזונות מההתוועדות הזו, עבור ההתוועדות שיערכו בהמשך יום השבת ובמוצאי השבת בעת ה'מלווה מלכא'.
לפני שלקחו "וועד המסדר" את המזונות, אמר הרבי: ולפני כן, שיכריזו שמדובר על "והוא יחל להושיע את ישראל – הושיעה את עמך..עד העולם" באופן שאין לו הפסק!
ובשיחה אחרת אמר הרבי, שדחיית הצום הוא, "לא רק באופן של דחיה בלבד, אלא שלא יישאר שום רושם מה"אף" (שלא למעליותא), ויתהפך לגמרי לטוב!".
פורים ושמחת תורה בי"ז בתמוז (נדחה)...
אם ההתוועדויות של שבתות י"ז בתמוז היו מיוחדות ושמחות - באה ההתוועדות השמיימית, הבלתי-נתפסת בשל עיתויה הנוכחי והמיוחד, מיום י"ז בתמוז תשכ"ד, 'טרפה את כל הקלפים', והביאה את הנהגת החסידים ההולכים לאור שבעת הימים – לגבהים שטרם נשמע כמותם, גם בליובאוויטש, גם ב-770 של מעלה...
לא ייאמן!!!
הנה 'לב' ההתרחשויות של אותה שבת: לתדהמתם של המסובים בהתוועדות, (בהמשך יובן מדוע נדהמו המסובים...) הרבי מבטל תקנה יסודית, לאותה שעה בלבד, דבר שלא מצינו – בדרך כלל, לרבות מקרים בודדים – אפילו בימים השמחים ביותר של השנה, כדוגמת שמחת תורה, פורים וההתוועדות הגדולה של י"ט בכסלו...
טלו לידכם את ה'תורת מנחם' חלק מ', ותעיינו בשיחה האמורה, אפילו בצורה שטחית, תגלו מה היה באותה שבת מיוחדת ב-770 – בשנת תשכ"ד – ותתקשו קצת (או שמא הרבה...) להבין, כיצד ההתוועדות המיוחדת הזו, 'שפתחה' את שלושת השבועות, הפכה למיוחדת ושמחה, עם הוראה מפתיעה, שאפילו הימים השמחים ביותר של השנה, כאמור, לא זכו לה, גם לא קיבלו 'הנחה' גדולה שכזו...
בהתוועדות הנדירה הזו, הסיר הרבי – לאותה שעה בלבד!! – את גזירת ה'משקה'. להזכירכם – שוב: הסרת ה'גזרה' לא הייתה בשל חג פורים, גם לא בשמחת-תורה, ואפילו לא בי"ט בכסלו, אלא בי"ז בתמוז (שחל בשבת), היום הראשון של 'שלושת השבועות'!
באותה התוועדות, הסביר הרבי מדוע ביטל את הגזירה לאותה השעה בלבד, ודווקא ביום י"ז בתמוז (שחל כמובן, בשבת): "כדי לדחות את התענית – שכבר נדחתה ביום אחד בשל יום השבת – והפיכתו לימי ששון ושמחה, יש להוסיף עתה בשתיית יין 'המשמח אלוקים ואנשים', לכן יבטלו עכשיו את ההגבלות על אמירת 'לחיים' לשלוש כוסות ל...".
לפני שנמשיך לתאר את ההתוועדות הזו משנת תשכ"ד, יש לזכור – ונקודה זו תגדיל ותעמיק את ההפתעה הגדולה שבהסרת הגזרה - ש-14 חודשים קודם לכן, בשבת פרשת 'שמיני', דיבר הרבי בחריפות נגד אלה הפורצים את התקנה של ההגבלה באמירת ל'חיים' לכדי שלוש פעמים.
ביומן של אותה תקופה נכתב, שהשיחה הזו באה בעקבות מאורע שהתרחש על שתיית משקה, הרבה מעבר למקובל והסביר. קידוש, הבהיר הרבי, יש לעשות על יין (או על חלות) ולא על משקה, והוסיף: צריך כל אחד לפעול בעצמו, שהמשקה יהיה אצלו דבר מאוס... הרבי גם שלל שתיית משקה בצורה לא מבוקרת בשמחות, רק שלוש כוסות, וההדגשה על כוסות קטנות...
עכשיו, בי"ז בתמוז תשכ"ד, כאשר הסיר הרבי את התקנה לאותה שעה, הבינו הכול כי מדובר במשהו מיוחד, שמיימי כבר אמרנו, שהיה למעלה מהבנתם...
(יצויין, כי הגבלת ה'משקה' החלה למעשה – 11 שנה קודם לכן - בהתוועדות חג-הפורים תשי"ב, אז דיבר הרבי על ההגבלה שצריכה להיות בנוגע לתמימים, ש"יצאו ידי חובתם" - במצוות עד-דלא-ידע - בכלים שבגשמיות הם קטנים, אבל ברוחניות...".
ופעם נוספת, אגב, שבה התיר הרבי את התקנה – בש"ק מברכים החודש אדר תשמ"ט, וגם אז – רק לאותה שעה בלבד).
"לחלק ה'מזונות' בלי חשבונות"...
אנחנו חוזרים עכשיו להמשך תיאור ההתוועדות בשנת תשכ"ד: הרבי הורה לכל המסובים לומר ל'חיים' על כוס גדולה, וביקש לחלק לכולם מה'משקה שלו, ולצורך כך אמר: יש לקשר את חלוקת המשקה לכהן, לוי וישראל שכן, "בנוגע לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, מודגש העניין של 'כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן', והעניין הזה בא על-ידי הקדמת העבודה בזמן הזה".
הרבי קרא לשלושה אורחים: לכהן – נבחר הרב חיים הכהן גוטניק; ללוי – נבחר הרב שניאור-זלמן הלוי לווין; ולישראל – הרב חנוך גליצנשטיין, וציווה אותם לחלק לכל המסובים את כל המשקה עד הסוף ('עד גמירא'), וכן הורה בחיוך, שיסיימו את כל היין והמשקה הנמצא בד' אמות אלו, באופן שלא ישאר ב'כלים'... הרבי עצמו אמר כמה פעמים 'לחיים' והיה שרוי בשמחה גדולה.
בין הניגונים שהורה הרבי לנגן – "כי בשמחה תצאו", מן הגלות...
בהמשך, קרה הרבי לאחד המסובים, נתן לו את צלחת המזונות שהייתה על שולחנו הק' וציווהו, שיחלק למשתתפים את ה'מזונות', והוסיף: שיחלק בלי חשבונות...
(למען הסר ספק או אי-הבנה – נבהיר שוב: הרבי, ורק הרבי, גוזר התקנה על ההגבלה בשתיית ה'משקה', יכול לבטלה, או לצוות להסירה לזמן מסויים. הסרת ההגבלה באותה שבת הייתה הוראת שעה לאותה התוועדות, ולא בכל פעם שי"ז בתמוז חל ביום השבת-קודש... – י.כ.).
ובאותם שנים – תשכ"ד ולפני זה וגם אחרי - כאשר ההתוועדויות היו באופן של שמחה רבה ועצומה, הזכיר הרבי תמיד את היהודים הנמצאים במדינה ההיא, (והרבי התבטא: שהם ה'מחותנים הראשיים' בשייכות לי"ב בתמוז...), ובירכם שיצאו מחושך לאור, מעבדות לחירות.
לפני שיצא הרבי מההתוועדות, הורה שימשיכו להתוועד עד השקיעה, וגם לאחרי ההבדלה, ויכולים להמשיך עד חצות...
אם כך בליובאוויטש שבדור השביעי, ביום השבת-קודש י"ז בתמוז נדחה - אין שום סיבה שבעולם שחסיד, גם אם הוא "רק" 'בשם חסיד חב"ד יכונה', "יהדר" בימי 'הצומות וזעקתם' להיות בעצבות ובמרירות, ועוד להשפיע ולהמשיך אותה בן רעיו, שכניו ומכיריו...
ויהי רצון שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה לישועה ולנחמה, וכדברי הרבי, עוד לפני שיגיעו ימי 'בין המצרים'...
בשבת הקרובה הבאה עלינו לטובה ולברכה, יחלו 'שלושת השבועות', בהם מתאבל עם ישראל על חורבן הבית, והגלייתו לבין העמים, עם כל המשתמע מכך. בהלכה, ישנם הוראות ברורות, כיצד לנהוג בימי האבל הללו.
חסידים, שאינם שוטים - כידוע דברי הרבי בזה - מקיימים כמובן, הלכה למעשה, את דבר ה' זו הלכה, כולל את כל הדינים וההלכות העוסקים בימי 'בין המצרים', על-פי ההלכה הצרופה, ככתבה וכלשונה, ללא פשרות. (וראה להלן סיפורו של ר' שמואל מונקס).
אבל מהצד השני, הם גם יודעים, שלא צריך דווקא במצוות אלו 'להדר'; להיות מה'ל"וניקים', שה'זהיר טפי' שלהם, הוא לקיים בדקדקנות את ה'בכי ומספד' על גלות השכינה וחורבן הבית, ולהוסיף לזה עוד את ה'התלהבות דקדושה' שלהם...
גם הרבי התייחס לכך באחד משיחותיו, ('תורת מנחם' חי"ט עמ' 308), כשהוא מתאר את התנהגותם של אלה החסידים – "שדרכם הייתה להדגיש את עניין השמחה" - ההולכים בדרכי הבעל-שם-טוב הקדוש: "ישנם כאלו 'יראי-שמים', שמהדרים ביותר במאמר חכמנו ז"ל – 'אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה', וטוענים: 'לשמחה מה זה עושה' – בה בשעה שבית המקדש חרב וכו'?!...
"אבל אף-על-פי-כן, יודעים אנו שדרכו של הבעש"ט הייתה להדגיש את עניין השמחה – "עבדו את ה' בשמחה"...
בזכות אילו אברכים ייבנה המקדש?
אולי כאן המקום להזכיר את הסיפור עם ר' שמואל מונקס, שבליל ט' באב כאשר כל המתפללים בבית הכנסת של אדמו"ר הזקן אמרו את מגילת 'איכה', 'עסק' ר' שמואל בזריקת קוצים על החסידים שלקחו את עניין החורבן 'ברצינות' מידיי...
אחד הקוצים, פגע בשוגג ברבי שלמה מקרלין, שהקפיד על ר' שמואל. 'בגלל אברכים כמוהו חרב בית המקדש', התבטא רבי שלמה. אדמו"ר הזקן שיש בסמיכות לרבי אהרון מקרלין 'בחר' שלא להגיב...
למחרת היום, לאחר אמירת הקינות יצא אדמו"ר הזקן יחד עם רבי אהרון מקרלין מחוץ לעיר. לפתע, שמעו מישהו הזועק מקירות לבו. ניכר היה מצעקותיו שסבלו קשה מנשוא.
התקרבו שניהם וראו את ר' שמואל מונקס יושב בתוך כוורת דבורים ומיני ברחשים, קורא קינות, ו'סובל'... אמר על כך רבי אהרון מקרלין: 'בזכות אברכים אלו יבנה המקדש'...)
השמחה המיוחדת שבשבתות ימי 'בין המצרים'
בשבת מברכים חודש מנחם-אב תשט"ו, פתח הרבי את ההתוועדות בעניין העצבות של ימי "בין המצרים", שאין לה מקום כלל ביום השבת שכן, בשבת צריכים להיות בשמחה. ויתירה מזו, הוסיף הרבי, דווקא בשבתות אלה – של שלושת השבועות - צריכה להיות השמחה עוד יותר מבשאר שבתות השנה, כדי שלא יהיה חשש, שהעדר השמחה בשבתות אלו, באים מצד העניין של האבלות...
בהקשר לזה, סיפר הרבי על אביו, רבי לוי-יצחק, (שיחת שבת מברכים החודש מנחם-אב תשי"ד), שפעם באה אליו שאלה בענייני אבלות רח"ל – האם האבל יכול ללבוש בשבת נעלי-בית, כיון שנהג כך בכל שבתות השנה (החשש היה שמא אחרים יחשבו שהוא נועל אותם בשבת בשל האבלות שלו).
והשיב רבי לוי-יצחק: גם אם בכל שבתות השנה הוא נעל אותם בקביעות, הרי בשבת כזו - שהוא באבל רח"ל - כיון שמישהו (או הוא בעצמו...) יכול לחשוב שנוהג כך בגלל האבילות, אין לו ללבוש בשבת את נעלי-הבית שלו!
ישנם כאלה – המשיך הרבי - שבכל שבת-מברכים מתהלכים עם מחשבות של מרירות או עצבות וכדומה. בכל שבתות השנה, יש "ללמד זכות" עליהם, שהמחשבות שלהם באים מצד עייפותם, או מחוסר שינה, או סתם עצלות...
בשבתות ימי 'בין המצרים' – אמר הרבי - יש ללמד עליהם זכות נוספת: המרירות או העצבות שלהם - או שניהם גם יחד... - נובעים בשל שלשת השבועות, וימי בין המצרים, המתרגשים עליהם...
הרבי הסביר שדווקא בשבתות 'בין המצרים' יש להם בעיה לא פשוטה, שכן קיים חשש גדול, שהמסתכל מהצד ורואה אותם עצובים או ממורמרים, יכול לפרש בטעות שהעצבות או המרירות שלהם, נובעת מכך ששבת זו היא בתוך 'שלושת השבועות', ולכן הם במצב של היפך השמחה...
(בהקשר לזה, סיפר הרבי שמדינות מסויימות שבהם נהגו לומר "לכה דודי" בניגון השייך לט' באב, היו גזירות וכו'...).
והרבי הוסיף: "כיון שרצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר ששבת מברכים תהיה שבת של שמחה, הרי בשבת מברכים זה צריכה להיות השמחה באופן של הוספה!".
בסיום השיחה, ציווה הרבי לנגן – "ניגון הרחוק מעצבות... ואפילו ממרירות" - "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק".
"הלוואי שתהיה נדחית באמת!"
מסתבר, שאם בכל שבתות שלושת השבועות בכל השנים, אנו מצווים להרבות ואף להדגיש את עניין השמחה – בשנים שבהם נדחה צום שבעה עשר בתמוז, מיום השבת ליום ראשון – על אחת כמה וכמה!!
בכמה הזדמנויות, (ובהם - התוועדות י"ב בתמוז תשכ"ה) בהן חל יום י"ז בתמוז בשבת, הביא הרבי את מה שסיפר הרבי הריי"צ (סה"ש מתורגם ח"א עמ' קס"א): "בשנה בה נולדתי, תר"מ, ה'שלום-זכר' שלי היה ביום השבת, י"ז בתמוז נדחה וזקני, אדמו"ר מהר"ש היה בשמחה גדולה וסיפר הרבה סיפורים.
"הרבי מהר"ש הזכיר כמה פעמים שאותה שבת נקראת 'נדחה', שכן תענית שבעה עשר בתמוז נדחתה אז בשל יום השבת. ובירך הרבי מהר"ש: "הלוואי שתהיה נדחית באמת!'".
"ויעזור ה' יתברך", אמר הרב הרבי לאחר שציטט את הסיפור הנ"ל, "שלא יהיה צורך בעניין הדיחוי, אלא עוד לפני השבת – י"ז בתמוז – יתבטל לגמרי הצום, וגם הימים שלפני השבת יהיו באופן של ששון ושמחה בגילוי".
לאחר שסיפר הרבי את הסיפור על הרבי מהר"ש אמר – בדיוק כפי שהתבטא הרבי הריי"צ לאחר שסיפר את אותו סיפור: "ברכתו של צדיק מתקיימת, הלוואי שיהיה כך, שידחה באמת ויהפך לששון ולשמחה".
בהמשך ביקש הרבי שייקחו את המזונות מההתוועדות הזו, עבור ההתוועדות שיערכו בהמשך יום השבת ובמוצאי השבת בעת ה'מלווה מלכא'.
לפני שלקחו "וועד המסדר" את המזונות, אמר הרבי: ולפני כן, שיכריזו שמדובר על "והוא יחל להושיע את ישראל – הושיעה את עמך..עד העולם" באופן שאין לו הפסק!
ובשיחה אחרת אמר הרבי, שדחיית הצום הוא, "לא רק באופן של דחיה בלבד, אלא שלא יישאר שום רושם מה"אף" (שלא למעליותא), ויתהפך לגמרי לטוב!".
פורים ושמחת תורה בי"ז בתמוז (נדחה)...
אם ההתוועדויות של שבתות י"ז בתמוז היו מיוחדות ושמחות - באה ההתוועדות השמיימית, הבלתי-נתפסת בשל עיתויה הנוכחי והמיוחד, מיום י"ז בתמוז תשכ"ד, 'טרפה את כל הקלפים', והביאה את הנהגת החסידים ההולכים לאור שבעת הימים – לגבהים שטרם נשמע כמותם, גם בליובאוויטש, גם ב-770 של מעלה...
לא ייאמן!!!
הנה 'לב' ההתרחשויות של אותה שבת: לתדהמתם של המסובים בהתוועדות, (בהמשך יובן מדוע נדהמו המסובים...) הרבי מבטל תקנה יסודית, לאותה שעה בלבד, דבר שלא מצינו – בדרך כלל, לרבות מקרים בודדים – אפילו בימים השמחים ביותר של השנה, כדוגמת שמחת תורה, פורים וההתוועדות הגדולה של י"ט בכסלו...
טלו לידכם את ה'תורת מנחם' חלק מ', ותעיינו בשיחה האמורה, אפילו בצורה שטחית, תגלו מה היה באותה שבת מיוחדת ב-770 – בשנת תשכ"ד – ותתקשו קצת (או שמא הרבה...) להבין, כיצד ההתוועדות המיוחדת הזו, 'שפתחה' את שלושת השבועות, הפכה למיוחדת ושמחה, עם הוראה מפתיעה, שאפילו הימים השמחים ביותר של השנה, כאמור, לא זכו לה, גם לא קיבלו 'הנחה' גדולה שכזו...
בהתוועדות הנדירה הזו, הסיר הרבי – לאותה שעה בלבד!! – את גזירת ה'משקה'. להזכירכם – שוב: הסרת ה'גזרה' לא הייתה בשל חג פורים, גם לא בשמחת-תורה, ואפילו לא בי"ט בכסלו, אלא בי"ז בתמוז (שחל בשבת), היום הראשון של 'שלושת השבועות'!
באותה התוועדות, הסביר הרבי מדוע ביטל את הגזירה לאותה השעה בלבד, ודווקא ביום י"ז בתמוז (שחל כמובן, בשבת): "כדי לדחות את התענית – שכבר נדחתה ביום אחד בשל יום השבת – והפיכתו לימי ששון ושמחה, יש להוסיף עתה בשתיית יין 'המשמח אלוקים ואנשים', לכן יבטלו עכשיו את ההגבלות על אמירת 'לחיים' לשלוש כוסות ל...".
לפני שנמשיך לתאר את ההתוועדות הזו משנת תשכ"ד, יש לזכור – ונקודה זו תגדיל ותעמיק את ההפתעה הגדולה שבהסרת הגזרה - ש-14 חודשים קודם לכן, בשבת פרשת 'שמיני', דיבר הרבי בחריפות נגד אלה הפורצים את התקנה של ההגבלה באמירת ל'חיים' לכדי שלוש פעמים.
ביומן של אותה תקופה נכתב, שהשיחה הזו באה בעקבות מאורע שהתרחש על שתיית משקה, הרבה מעבר למקובל והסביר. קידוש, הבהיר הרבי, יש לעשות על יין (או על חלות) ולא על משקה, והוסיף: צריך כל אחד לפעול בעצמו, שהמשקה יהיה אצלו דבר מאוס... הרבי גם שלל שתיית משקה בצורה לא מבוקרת בשמחות, רק שלוש כוסות, וההדגשה על כוסות קטנות...
עכשיו, בי"ז בתמוז תשכ"ד, כאשר הסיר הרבי את התקנה לאותה שעה, הבינו הכול כי מדובר במשהו מיוחד, שמיימי כבר אמרנו, שהיה למעלה מהבנתם...
(יצויין, כי הגבלת ה'משקה' החלה למעשה – 11 שנה קודם לכן - בהתוועדות חג-הפורים תשי"ב, אז דיבר הרבי על ההגבלה שצריכה להיות בנוגע לתמימים, ש"יצאו ידי חובתם" - במצוות עד-דלא-ידע - בכלים שבגשמיות הם קטנים, אבל ברוחניות...".
ופעם נוספת, אגב, שבה התיר הרבי את התקנה – בש"ק מברכים החודש אדר תשמ"ט, וגם אז – רק לאותה שעה בלבד).
"לחלק ה'מזונות' בלי חשבונות"...
אנחנו חוזרים עכשיו להמשך תיאור ההתוועדות בשנת תשכ"ד: הרבי הורה לכל המסובים לומר ל'חיים' על כוס גדולה, וביקש לחלק לכולם מה'משקה שלו, ולצורך כך אמר: יש לקשר את חלוקת המשקה לכהן, לוי וישראל שכן, "בנוגע לגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, מודגש העניין של 'כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן', והעניין הזה בא על-ידי הקדמת העבודה בזמן הזה".
הרבי קרא לשלושה אורחים: לכהן – נבחר הרב חיים הכהן גוטניק; ללוי – נבחר הרב שניאור-זלמן הלוי לווין; ולישראל – הרב חנוך גליצנשטיין, וציווה אותם לחלק לכל המסובים את כל המשקה עד הסוף ('עד גמירא'), וכן הורה בחיוך, שיסיימו את כל היין והמשקה הנמצא בד' אמות אלו, באופן שלא ישאר ב'כלים'... הרבי עצמו אמר כמה פעמים 'לחיים' והיה שרוי בשמחה גדולה.
בין הניגונים שהורה הרבי לנגן – "כי בשמחה תצאו", מן הגלות...
בהמשך, קרה הרבי לאחד המסובים, נתן לו את צלחת המזונות שהייתה על שולחנו הק' וציווהו, שיחלק למשתתפים את ה'מזונות', והוסיף: שיחלק בלי חשבונות...
(למען הסר ספק או אי-הבנה – נבהיר שוב: הרבי, ורק הרבי, גוזר התקנה על ההגבלה בשתיית ה'משקה', יכול לבטלה, או לצוות להסירה לזמן מסויים. הסרת ההגבלה באותה שבת הייתה הוראת שעה לאותה התוועדות, ולא בכל פעם שי"ז בתמוז חל ביום השבת-קודש... – י.כ.).
ובאותם שנים – תשכ"ד ולפני זה וגם אחרי - כאשר ההתוועדויות היו באופן של שמחה רבה ועצומה, הזכיר הרבי תמיד את היהודים הנמצאים במדינה ההיא, (והרבי התבטא: שהם ה'מחותנים הראשיים' בשייכות לי"ב בתמוז...), ובירכם שיצאו מחושך לאור, מעבדות לחירות.
לפני שיצא הרבי מההתוועדות, הורה שימשיכו להתוועד עד השקיעה, וגם לאחרי ההבדלה, ויכולים להמשיך עד חצות...
אם כך בליובאוויטש שבדור השביעי, ביום השבת-קודש י"ז בתמוז נדחה - אין שום סיבה שבעולם שחסיד, גם אם הוא "רק" 'בשם חסיד חב"ד יכונה', "יהדר" בימי 'הצומות וזעקתם' להיות בעצבות ובמרירות, ועוד להשפיע ולהמשיך אותה בן רעיו, שכניו ומכיריו...
ויהי רצון שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה לישועה ולנחמה, וכדברי הרבי, עוד לפני שיגיעו ימי 'בין המצרים'...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
