מאיר וסטהיים

התרגשות אפפה את היכל בית הכנסת הגדול במרכז העיר עפולה. החזן פתח בשירת 'לכה דודי' והקהל שחבש את ספסלי בית הכנסת מיהר להצטרף אל השירה. בקצה ההיכל, נפתחה דלת הכניסה ואל בית הכנסת הוכנס חיים אליעזר (לייזר) גלפרין, ישוב בכיסא גלגלים. עיניו של הילד בן השבע היו בוהקות. הצלקות שמעטרות את פניו לא הצליחו להסתיר את החיוך הרחב שפרוש היה בין לחייו. היה זה חיוך של ניצחון.

החברים של לייזר הקטן זוכרים אותו מתקופות קדומות כשהיה מגיע להתארח אצל סבא וסבתא בעפולה. הם עמדו לצד כיסא הגלגלים שנושא אותו והיו מרוגשים עד עומק נפשם. הילד הישוב בכיסא הגלגלים נראה היה כשב מן המתים. מאחורי ידיות הכיסא עמד הרב שמואל גלפרין, אביו של לייזר, והתקשה לכבוש את דמעותיו. "אני לא יודע מאיפה הכוחות", הוא אומר. "אנשים חושבים שאם אתה אדם חזק, טרגדיות כאלו לא כואבות. זה לא נכון. אני מרגיש שליבי שותת דם".

הרגעים הראשונים:
לא ידעתי שמדובר באסון

זה היה עוד ערב שגרתי בשלהי קיץ תש"ע. החום הכה היטב בתושבי העיר הדרומית קריית מלאכי. הרב שמואל גלפרין סיים בשעת ערב מאוחרת את עבודתו. הוא עמד לצאת הביתה עת קיבל שיחת טלפון בהולה מאחד השכנים שמתגורר בסמיכות לביתו.
"הוא אמר לי שאשתי מבקשת שאבוא מהר הביתה", נזכר השבוע גלפרין. "עוד לא ידעתי דבר על שאירע, אך מיהרתי לסור אל הבית".

דקות לאחר מכן עת, כשהגיע אל הרחוב, גילה את ההמולה הרבה. בליל של צעקות היסטריות קידם את פניו. ילדים מבוהלים, לבושים בפיג'מות, התרוצצו סביב עם עיניים מפוחדות. ריח חזק של עשן נידף למרחקים.

הוא נשא את ראשו למעלה והבחין בלהבות הענק הפורצות מהדירה בקומה השלישית, הדירה בה התגורר עם בני משפחתו. "ראיתי המון אנשים, צוותי חילוץ ומכבי אש ומיד הבנתי שקרה משהו. כששאלתי מה קרה, אמרו לי שפרצה שריפה בבית שלנו וכי לפני דקות חולץ משם ילד קטן כשכל גופו עולה בלהבות האש שאחזה בו. בשלב הזה עוד לא ידעתי מהי עוצמת הפגיעה. לא היה לי שמץ של מושג על רמת הכוויות הקשות. לא שיערתי שמדובר בפגיעה כל כך עצומה ומחרידה. עדיין הייתי אופטימי".

גלפרין בירר במהירות מי נסע עם בנו הקטן, לייזר בן החמש, לבית החולים. "הבנתי שגיסי צבי נסע איתו ומיהרתי לטלפן אליו. הוא היה בדרך לבית החולים. הוא לא רצה להרבות במילים, רק אמר לי: 'בוא לתל השומר. נדבר שם'. שאלתי אותו מה רמת הפגיעה, אך הוא סירב להשיב ושוב אמר לי לבוא לבית החולים".

רק כשהגיע לבית החולים, גילה גלפרין את הזוועה בעוצמתה הבלתי נתפסת. גם השבוע, שנתיים לאחר הטרגדיה שפקדה את בנו, התקשה לדבר על המראות שקידמו את פניו בבית החולים.

"הבנתי שבני הקטן מוטל בן חיים למוות. המחזה היה קשה מנשוא. ראיתי את בני הקטן שוכב על המיטה, כל גופו חבוש. בקושי הצלחתי לראות את העיניים השחורות שלו מבין התחבושות שכיסו כליל את פניו".

רופאי המחלקה לטיפול בכוויות בבית החולים 'תל השומר', לא נתנו ללייזר הקטן סיכוי לשרוד. "הרופאים חזרו שוב ושוב בפניי על הקביעה שלפיה הסיכוי שלייזר יישאר בחיים לא גדול. אבל אני האמנתי. כל הזמן האמנתי. רופאים הם בשר ודם, והקב"ה הוא בעל היכולות כולן. הם אומרים דבר אחד אבל הוא בחסדו הגדול יכול לשנות כל מציאות. הייתה לי הרגשה שלייזר ייצא מזה".

הימים הראשונים:
הבהירו שיהיו חייבים לקטוע

ימים שלמים עמד גלפרין ליד מיטת בנו שחייו מוטלים היו בספק. "הרופאים הסבירו לי שאם יש סיכוי קלוש שהילד יישאר בחיים, מדובר באשפוז ארוך מאד שיכול להתפרש על פני שנה תמימה. לאחר מכן, יצטרך הילד לעבור שיקום שעלול לגזול עוד שנה מחייו". במקביל ניסו בני משפחתו של גלפרין להפוך כל אבן אפשרית בדרך למציאת פתרון לטרגדיה שפקדה את הילד הרך.

"בהתייעצות עם הרב פירר, הוחלט להטיס את לייזר לבית החולים 'שריינר' בסינסינטי שבמדינת אוהיו – מוסד בעל שם עולמי שמתמחה בטיפול בכוויות לילדים. עשרה ימים לאחר השריפה הגענו לסינסינטי".

כשהאב המודאג הגיע לבית החולים ביבשת הגדולה, הוא גילה כי חומרת פציעתו של בנו קשה שבעתיים מכפי שחשב. "הסבירו לי מיד שבהחלט ייתכן שגם החלקים הפנימיים בגופו נפגעו כתוצאה מהשריפה. הלב היה מלא בעשן וגם הריאות. בכל הימים הללו הוא היה בחזקת סכנת חיים של ממש".

יום לאחר שאושפז לייזר בבית החולים 'שריינר' ניגש אחד הרופאים הבכירים אל גלפרין האב וביקש לשוחח עמו. "הרופא הסביר לי שככל הנראה יצטרכו לכרות חלק גדול מהרגליים של לייזר", מספר גלפרין וגרונו נשנק.

"חלקים משני הרגליים של לייזר נהרסו לגמרי והייתה סכנה שהם ישפיעו על שאר הגוף. הפחד מהיווצרות נמק הביא את הרופאים להחלטה לכרות חלקים משתי הרגליים".

זעזוע פקד את האב למשמע הבשורה המרה. "הבנתי שאין ברירה. אם אני רוצה שהבן שלי יחיה, אני חייב להסכים לכריתת הרגליים. בכוחות אדירים קיבלנו עלינו את הדין".

בראש השנה הוציאו ללייזר את המכשירים והוא החל אט אט לדבר. המשפט הראשון ששאל היה: "איפה הרגליים שלי". הוריו, שסברו עד עתה כי התרופות לטשטוש התחושה ברגליו הועילו, הבינו שילדם מבין ויודע את מצבו. הם סיפרו לו על תוצאות השריפה ואמרו לו את האמת: "לייזר, הרגליים נשרפו".

המחזה היה קורע לב: לייזר מירר בבכי, כשהוריו בוכים יחד איתו. המחזה המצמרר נמשך דקות ארוכות. גם הרופאים שעמדו כל העת מהצד, לא הצליחו לעצור בעד דמעותיהם. למרות שהוריו של לייזר דיברו עברית, הרופאים הבינו היטב מה אמרו ההורים לילדם ברגעים אלו. בכי, מסתבר, הוא שפה בינלאומית.

"לאחר מכן היה לנו מאבק על ניתוחי השתלת העור", ממשיך האב לתאר את מסע הייסורים שעבר עם בנו הפעוט, "כל ניתוח כזה דורש המון סייעתא דשמיא. צריך להבין שעל כל ניתוח רגיל שעובר בן משפחה, חבר או מכר, אנו זקוקים לרחמי שמים מרובים.

"בניתוח של השתלת עור אנו זקוקים יותר מכול לרחמי שמים מרובים מכיוון שעורו של האדם חייב להיות משוחזר דווקא מהעור שלו. בניגוד לכליה או ריאה שיכולות להיות של אדם אחר ולהיות מושתלות בגוף האדם, את עורו של גוף אחר, גוף האדם מסרב לקלוט. עור כזה מחזיק מעמד על הגוף ימים ספורים בלבד. הפתרון היחיד הוא לקחת את העור מהפגוע עצמו, במידה ונותר לו מעט עור בריא, ולהשתיל במקום הפגוע".
לייזר הקטן סבל משמונים וחמישה אחוזי כוויה בכל חלקי גופו. "למזלנו נותר מעט עור בגופו שממנו יכולים היו הרופאים לגדל עור חדש ולכסות את הכוויות. בכל פעם כיסו נקודה קטנה בגוף ואז היינו צריכים להמתין כמה שבועות עד שחתיכת העור הזו תגדל ורק לאחר מכן נאלץ לייזר לעבור ניתוח השתלת עור נוסף".

ימי הטיפולים:
צווחות שקשה לעמוד מולן

בארבעת החודשים הראשונים לאשפוזו היה לייזר בסכנת חיים של ממש. הטיפולים שסייעו להחלמתו מוגדרים כיום בפי האב תופת של ממש.

"זהו גיהינום עלי אדמות", הוא נזכר. "סבל נוראי, בלתי נתפס. אין לי מילים לתאר את מה שעברנו בתקופה הזו. אני זוכר שכשהייתי עוד בארץ, ב'תל השומר', הגיעה קבוצה של תומכים בנפגעי כוויות בצה"ל שאנשיה הסבירו לי על הטיפול הקשה והמורכב בנפגעי כוויות. אז לא הבנתי על מה הם מדברים. רק כאשר חוויתי את הטיפולים שעבר לייזר, ראיתי כמה זה נורא".

"בכל פעם בה החליפו ללייזר תחבושות", ממשיך האב בתיאורים הקשים, "היינו עדים לצרחות איומות של הילד. גם במקרים בהם נתנו לו תרופות, לייזר סבל מאוד. החלפת התחבושות דומה לכאב שעה שמגרדים את העור מגוף האדם באמצעות סכין. כל ניתוח היה עבורו סבל נוראי".

בסך הכול נאלץ לייזר לעבור לא פחות מעשרים וארבעה ניתוחים. "הניתוחים הללו הצילו את עורו", מספר האב. "פרט לאלו, שמו לו גם פרוטזות ברגליים. הרכבת הפרוטזות כשלעצמה הייתה מלאכה מורכבת מאד מכיוון שהן הורכבו על גלדי העור הפגוע. הרופאים נזהרו מאד שלא לפגוע בעור העדין שמכסה את הרגל".

את אצבעות יד שמאל של לייזר לא הצליחו הרופאים להציל. "לצערנו, לאצבעות אין עוד תחליף", אומר האב בכאב.

שנתיים תמימות היה לייזר הקטן מאושפז ב'שריינר'. בכל תקופת הזמן הזו, ליוו אותו בני משפחתו ששהו דרך קבע סביב מיטתו.

בשבת קודש ו' באב תש"ע, חגג לייזר את יום הולדתו השישי כשהוא רתוק למיטתו בבית החולים. בני משפחתו המסורים דאגו להביא לחדרו שבבית החולים את גדולי הזמרים בציבור החרדי כדי שינסו לשמח מעט את הילד הגיבור והמיוסר.

"המסע הארוך לא היה רק של לייזר או שלי", מספר האב, "אלא של בני המשפחה כולה. יש לי ארבעה ילדים, ולכולם לא היה קל בשנתיים הללו. עברנו בחיפזון לארץ אחרת. ברור שלילדים היה קשה להתאקלם ולתקשר עם הסביבה. המסע הזה היה ארוך מאוד".

השבוע שב לייזר לישראל. מסע ההחלמה שלו טרם הסתיים.

"יש לו עוד דרך ארוכה", אומר האב. "פיזית, לצערי הרב, השריפה לא כבתה. בחסדי שמים לייזר ניצל וברוך ה' עומד על רגליו אך טרם הגענו לסוף הדרך. הוא עדיין סובל מכאבים חזקים מדי פעם. יש תקופות שבהן הוא מרגיש זרמים חזקים ברגליים. כל מי שעבר ל"ע קטיעה של איבר בגוף מכיר את ההתקפים האלו. נותנים לו תרופות כדי שיוכל להתמודד עם הכאבים".

גם בני המשפחה לא נפטרו בשלב זה מטיפול מתמיד בבן הקטן. "הורדת הפרוטזות כרוכה לעתים בכאב. זה בהחלט לא נעים. מדי יום אנו צריכים למרוח את כל גופו במשחות כדי שהעור לא יתייבש. זו חובתנו ואין כאן מקום לתירוצים. גם כשלא נוח, גם בזמנים לחוצים, אנו חייבים להקפיד על הטיפול הזה".

הקושי של האב שעבר תקופה בלתי נתפסת לא הסתיים בטיפול המתמיד בבנו. "הצער הכי גדול זה לראות את הילד שלך סובל וצורח. אין לו מוטיבציה יותר לניתוחים, נמאס לו, אבל אנו חייבים לדאוג לכך. זה כאב עצום אבל אנו מעודדים מכך שבאברים הפנימיים לא נשארה שום צלקת ב"ה. המוח, הלב, הכבד והריאות כולם תקינים ב"ה ועל כך אני מודה בכל יום לבורא עולם. היו לנו ניסים גדולים ויש לי את הזכות להודות להקב"ה ברבים. 'אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה'".

ימי ההתמודדות:
חשבתי שרוצים לנסות אותי

כאמור, בסוף השבוע שעבר הגיע לייזר גלפרין לישראל. הוא צעד על זוג הפרוטזות שחוברו לרגליו וחיוך רחב כיסה את פניו. בין מקבלי פניו היה סבו, הרב שמעון רוזנברג, שלפני ארבע שנים שיכל את בתו וחתנו באסון הפיגוע הקשה בבית חב"ד במומביי שבהודו.

"בירכנו 'שהחיינו' בשם ומלכות", מתאר הסב את הרגעים המרגשים בשדה התעופה, עת קיבל לידיו את נכדו. "בשדה התעופה פרצנו בריקוד על רגעי החסד ועל הנס הגדול. הודינו לקדוש ברוך הוא על שברוך ה' אין ללייזר נזק באיברים הפנימיים".

את הבוקר ההוא בו התבשר על השריפה שפקדה את ביתם של חתנו ובתו הוא מתקשה לשכוח. "בזמן שהתרחשה השריפה כבר ישנתי", הוא מספר, "בשעה שש בבוקר, אני שומע דפיקות על הדלת. הבן שלי הפתיע אותי. הוא אמר שהגיע לשתות קפה. הופתעתי. 'ממתי אתה בא בשעה כזאת לשתות קפה?', שאלתי אותו בחשש. הוא סיפר לי לאט לאט מה קרה, כשהוא מדגיש מיד שכולם בחיים, ברוך ה'. ואז הוא סיפר לי שלייזר נמצא בטיפול נמרץ. לא ידעתי את נפשי. שאלתי אותו אם הוא חי, או שהוא 'אחרי מאה ועשרים'...

"הייתי ממש מבולבל. הוא הרגיע אותי ואמר שלייזר ברוך ה' חי. לקחתי את התפילין שלי ונסעתי ל'תל השומר', כשאני מקבל עדכונים שוטפים על מצבו. כבר בדרך, ניסיתי לאתר רופאים שהספקתי להכיר. כשהגעתי ל'תל השומר' ישבתי מיד עם מנהל המחלקה ועם העובדת הסוציאלית".

"הרופאים היו פסימיים מאוד", נזכר הסב. "אחד הרופאים העריך באוזנינו כי לייזר לא יישאר בחיים יותר משבוע אחד. לארה"ב הוא הגיע עם זיהום חמור ביותר. ההשערה של הרופאים בארץ הייתה שהזיהום נגרם תוך כדי טיסה".

הרב רוזנברג מתקשה לשכוח את הרגע בו הודיע לו חתנו כי הרופאים דורשים לכרות את רגליו של נכדו הפעוט. "לייזר טס ביום שני, וביום רביעי הודיעו לי שצריכים לכרות לו איברים", הוא משחזר. "זה היה מוקדם בבוקר. שמוליק, אבא שלו, היה צריך לקבל החלטה קשה ואני חשבתי איך מתמודדים עם זה ואיך לספר לדבורי (בתו של הרב רוזנברג, אמו של לייזר).

"עד היום אני מחזיק בכיס את התשובה שמצאתי באחד מספרי אגרות הקודש של הרבי, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, אותו פתחתי כשנודעו לו ממדי האסון. הרבי כותב שם שגם כשהאירועים מביאים לשברון ועצבות יש לדעת ולהפנים שהקב"ה מנהיג העולם ולהאמין רק בו. מובן מאליו שזו עבודה קשה. אמרתי לעצמי, אני לא אשאל למה דברים כאלו קרו, אלא אנסה ללמוד ולהתחזק מהם".

הרב רוזנברג גמר אומר בלבו לנסוע לבקר את נכדו בבית החולים, גם כדי לראותו, אך לא פחות חשוב מכך על מנת לעודד את ההורים ולטעת בהם תקווה ועידוד. "מאז רגע האסון, אביו ואימו של לייזר לא נחו אפילו רגע אחד. החלפתי אותם בתפקיד. אני שמרתי על לייזר והם יכולים היו סוף סוף להיות יחד עם שאר הילדים, לאכול, לדבר יחד, להירגע קצת ולהתחיל לעכל את המצב".

"בהשגחה פרטית, מנהל המרכז הרפואי באוהיו היה יהודי וגם כהן", ממשיך הסב לשחזר את הימים הקשים. "במהלך ביקורי שם הוא אמר לי שלא היה לו מעולם מקרה ניסי כמו עם לייזר, שהגיע אליו עם כוויות בכל גופו. הוא טען שההחלמה הרפואית שלו היא למעלה מדרך הטבע. אין ספק כי התפילות הרבות של עם ישראל סייעו להחלמה הפלאית של לייזר. כולנו צריכים לקוות שעם ישראל ימשיך בתפילות מתוך שמחה וההחלמה תימשך".

לשאלתנו, איך מתמודדים עם אסון שני הפוקד את הצאצאים, מתקשה הרב רוזנברג להשיב. לאחר שתיקה ארוכה הוא משיב בשקט. "זה מרגיש כמו ייסורי איוב. זה סיפור שאני מאוד מזדהה איתו כיום. אדם מקבל עוד מכות ועוד מכות כמעין ניסיון. למרות הכול אני לא מאבד את האמונה. אומרים עליי שאני חזק. מאוד קל להגיד שאנחנו חזקים, להגיד 'תהיו חזקים', אבל מאוד קשה לבצע.

"ברמה הרוחנית אני מאמין שאם לאדם יש אמונה חזקה ונופלות עליו צרות, במיוחד אם הוא בא ממשפחה שעברה הרבה ניסיונות כאלו, יותר קל לו להתמודד איתם, כי הוא מחוסן. אבל מי שיגיד שזה לא קשה משקר לך. זה קשה מאוד וזה כואב מאוד. כן, גם אנחנו בוכים. אבל זו האמונה שלנו".

"כשהייתי בבית הרפואה בישראל, ביום שבו לייזר הוטס לארה"ב", ממשיך הסב במונולוג הכואב. "הגיעו לשם הבנים שלי, הבנות, החתנים והכלות – להיפרד מלייזר. רגע לפני שהוצא מהמחלקה, שאלו אותי כולם: 'אבא, עד מתי!'. הרגע שבו שמעתי את השאלה של הילדים היה קשה מאוד.

"הם חיכו למוצא פי, לשמוע מהיכן שואבים כוחות להתמודד עם מה שקורה. חשבתי שניות ממושכות ואז אמרתי להם: 'ליבא לפומא לא גליא' (הלב לא מגלה לפה). לא כל דבר אפשר לבטא במילים. יש הרגש שקשה להסביר. רק כשמביטים על כל התמונה המלאה אפשר לראות את יד ה'. להבין שיש בעל בית לבירה זו ושאנחנו קטנים מדי להיכנס לחשבונות שמים".

ר' שמעון מדבר בלהט. עיניו עצומות. דבריו יוצאים מהלב. "בינינו", הוא שב ופוקח את עיניו, "היו לי כל מיני מחשבות מדוע זה קורה דווקא לי. ישנו סיפור מתקופת הבעל שם טוב הקדוש, על אחד שעשה מעשה טוב ובשמים החליטו להעניק לו שכר רב על המעשה. אז הופיע ה'ס"מ' ואמר: 'בואו ננסה אותו עוד פעם אחת, ואני רוצה להיות זה שינסה אותו'. עברו לי כל מיני מחשבות בראש. חשבתי שאולי רוצים לנסות אותי. 'והאלוקים ניסה את אברהם'.

"לא אשכח את מילות העידוד הראשונות אותן אמר לי חמי כשהגענו לבית הרפואה בפעם הראשונה", אומר הרב גלפרין בהתרגשות כשהוא נזכר באותם רגעים. "כשהגעתי לבית החולים חשבתי כל הזמן איך נודיע לסבא. איך נוכל לספר לו על הטרגדיה השנייה שפוקדת אותו אחרי ששיכל את בתו וחתנו במומביי.

"בסופו של דבר שלחו מישהו לעדכן אותו וכבר כשהיה בדרכו לבית החולים הוא התקשר אליי ועודד אותי. מילות העידוד הראשונות שלו היו מאד חזקות. מיד כשהגיע לבית החולים גילה תושייה ולא הפסיק לעודד אותי. אתה רואה שאלו לא מילים מהשפה ולחוץ", הוא אומר ודמעות זולגות מעיניו.

"אני לא יודע מאיפה הוא שואב את הכוחות", מסיים הרב גלפרין. "הוא אדם שחי בגישה של אמונה וביטחון. לאורך כל הדרך הוא ליווה אותנו והוא בעצמו עבר את השנתיים האלו בקושי רב. לא תמיד החזקנו ראש בכל הסערה הזו, ואני מאד מעריך אותו על כל העידוד והעזרה לאורך כל הדרך הקשה".

הימים הבאים:
מתפללים שהעור יצמח איתו

כשעמד בשדה התעופה ביום רביעי האחרון, חיכה הרב רוזנברג לשנייה בה יוכל לחבק את נכדו ששרד את התופת.

"לייזר היה עם 85 אחוזי כוויה. הסיכוי שיחלים היה קלוש, אבל בחסדי השם ובניסים גדולים הוא חזר להיות כאחד האדם. כמובן שהייתה התרגשות עצומה בשדה התעופה. עצם העובדה שיכולנו לראות את לייזר צועד על פרוטזות ומחייך, גרמה לכולנו תחושה של שמחה גדולה. נכון, לא מדובר ברגליים ממש, אבל כשאנחנו חושבים על מצבו הקשה לפני שנתיים, אז הוא היה בסכנת חיים מוחלטת, ולראות אותו כעת הולך ומחייך - אין מילים. פשוט אין מילים לתאר את השמחה".

גלפרין מספר שבנו שב עם חיוך רחב על פניו. את הלהבות שמהן חולץ בנס הוא מתקשה לשכוח. "דיברנו איתו כמה פעמים על הנושא. הוא זוכר שהוא עלה לישון והוא זוכר את השריפה וגם את הצעקות שצעק: 'אימא! אימא!'. בחסדי שמים לייזר חזר שפוי ונשארה לו שמחת חיים עצומה. הוא הגיע לכיתה בתחילת השבוע מחויך מאוד, וכולם שמחו יחד איתו. הוא ילד מלא בשמחת חיים ובחכמת חיים. כל הילדים מתרכזים סביבו, שמחים איתו. יש לו אופי של מנהיג".

איך מרגיש לייזר בימים אלו?

"דרך ארוכה עוד לפניו אבל ברוך ה' מצבו טוב. הוא עומד ומתפלל לרפואתו. גם אנו מתפללים שה' יעזור שנמשיך להצליח ולהוציא אותו לחלוטין מהצורך בטיפולים. אחד הרופאים אמר לי שהבגד לא גדל עם האדם ואנו מתפללים שהעור כן יגדל איתו. שלא יצטרך לעבור עוד ניתוחים. כל ניתוח פותח מחדש את הפצעים".