מאת הרב אבינועם אהרוני

דבר העורך
בספר התניא מוסבר כי לכל יהודי, מבלי הבט על מצבו הרוחני, ישנם שתי נפשות: נפש בהמית שעניינה לדאוג לצרכי האדם באשר הוא יצור חי ומעצם טבעה היא מושכת את האדם לעניני עולם הזה הגשמיים. ונפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" ושבהיותה "חלק אלוקה" מושכת את האדם לענינים אלוקיים. כיון שנפשות האלוקיות של כל היהודים הינם "חלק אלוקה ממעל" היינו אולי מצפים כי הדבר יבא לידי ביטוי בהתנהגות אחידה בעבודת ה', היינו שעבודת ה' תהיה דומה אצל כולם.

אלא שלמעשה אנו רואים כי אופן עבודת ה' שונה בין יהודי ליהודי, אם כי בפועל מתחלק אופן העבודה לשבעה: יש עובד מאהבה משוך כמים. ויש מאהבה כרשפי אש. יש ע"י התורה (קו הממוצע) ויש ע"י נצחון לנצח ולהתגבר בעבודת ה' בסור מרע ועשה טוב . יש ע"י הודיה וכן יש עבודה ע"י התנשאות (כמארז"ל במשנה ס"פ י"ד דשבת כל ישראל בני מלכים הם וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה'). ויש עבודה שע"י שפלות.

ייתכן ופעמים שהדבר מביא אותנו לידי קנאה: "גם אני הייתי רוצה לעבוד את ה' מאהבה כרשפי אש" או "הלוואי ויכולתי גם אני להגות בתורה כל היום" וכיו"ב. אבל בפועל יש סיבה לשוני הזה בין הסוגים השונים של עבודת ה'.

השוני הזה נעוץ בכך כי למרות שכל הנשמות הינם "חלק אלוקה ממעל", מכל מקום עדיין יש ביניהם הבדל:

נשמות ישראל נמשלו לנר (נר ה' נשמת אדם), וכל נשמות ישראל ביחד נמשלו למנורה שיש בה שבעה קנים, כנגד שבע המידות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. חלוקה זו של קנים נמצאת גם בנשמות ישראל. הגם ש "אב אחד לכולנה" וכולם "חלק אלוקה ממעל ממש", מכל מקום כל נשמה מביאה לידי ביטוי את ה "חלק" הזה דרך אחת משבע המידות הנ"ל. ובהתאם למידה אליה שייכת הנשמה כך תהיה עבודת ה' שלה. מי שנשמתו היא מקו החסד יעבוד את ה' באהבה משוכה כמים. ומי שנשמתו מקו התפארת יהגה בתורה יומם וליל וכו'.

דבר זה נרמז בספר זכריה (פ"ד) שם מסופר אודות נבואת המנורה המבשרת כי גאולת ישראל היא ביד ה' ולא בחיל או בכח ועוצם ידם של ישראל: " וישב, המלאך הדובר בי; ויעירני, כאיש אשר-ייעור משנתו.  ב ויאמר אליי, מה אתה רואה; ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על-ראשה, ושבעה נרותיה עליה--שבעה ושבעה מוצקות, לנרות אשר על-ראשה.  ג ושניים זיתים, עליה:  אחד מימין הגולה, ואחד על-שמאלה.  ד ואען, ואומר, אל-המלאך הדובר בי, לאמור:  מה-אלה, אדוני.  ה ויען המלאך הדובר בי, ויאמר אליי, הלוא ידעת, מה-המה אלה; ואומר, לא אדוני.  ו ויען ויאמר אליי, לאמור, זה דבר-יהוה, אל-זרובבל לאמור:  לא בחיל, ולא בכוח--כי אם-ברוחי, אמר יהוה צבאות.  ז מי-אתה הר-הגדול לפני זרובבל, למישור; והוציא, את-האבן הראשה--תשואות, חן חן לה."

בפתח המאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי כי המנורה רומזת על דבר ה' שהוא המקור לנשמות ישראל (כי במנורה ישנם שבעה קנים שהם כנגד שבע המידות שהם שבעה סוגים כלליים של נשמות, כנ"ל) וזרובבל הם בני ישראל. "דבר ה' אל זרובבל" פירושו - נשמות ישראל כפי שירדו ונתלבשו בעם ישראל.

לאור זה מקבל הציווי לאהרון הכהן "בהעלותך את הנרות" המופיע בפרשת השבוע משמעות פנימית יותר. במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי תפקידו של אהרון הוא לפעול בנשמות ישראל עילוי שעינינו הוא תשוקה עזה לאלוקות במקום משיכה לעניני עולם הזה ולכוון את נשמותיהם לגילוי אור אלוקי על ידי התורה.

שני אופנים כלליים בעבודה – אברהם ואהרון

בעבודת ה' ישנם בכללות שני אופנים ושניהם שייכים לכל יהודי:
א. עבודתו של אברהם – "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה". בחסידות מבואר כי "הליכתו" של אברהם הייתה הליכה ממדרגה למדרגה גבוה ממנה, הליכה תמידית שהביאה את אברהם עד "הנגבה" (הנגב רומז על דרגה נעלית ביותר של צימאון לאלוקות, כפי שמי שנמצא במדבר מרגיש צימאון עז למים). כלומר אופן עבודתו של אברהם אבינו הייתה "מלמטה למעלה" כלומר עבודה של התעלות יומיומית.  במילים אחרות: אצל אברהם אבינו מציאות העולם הייתה המציאות הנראית, אך השאיפה שלו הייתה לאלוקות וכל עבודתו הייתה "לצאת מעצמו ומהעולם" מעלה כלפי האלוקות.

עבודת ה' באופן הנ"ל באה לידי ביטוי בעיקר בעת התפילה אותה סידרו חז"ל מתאים לאופן עבודה זו: ברוך שאמר - הכרה, פסוקי דזמרה - שבח, ואהבת – אהבה, וקריאת שמע – למסור את נפשו.  

תפקידם של ה  "ברוך שאמר" וה "פסוקי דזמרה" הוא להביא את האדם ל "ואהבת" והאהבה הזו מביאה את האדם לידי צמאון גדול לאלוקות עד כדי כלות הנפש. כי המשמעות הפנימית של אהבה היא רצון. האוהב רוצה באהוב מאד ומתוקף הרצון מוכן האוהב אף לסבול יסורים על מנת להשיג את אהובו. לא לחינם נאמר "אין דבר העומד בפני הרצון" הרצון הוא המנהיג את האדם. כאשר האדם רוצה במשהו הוא יעשה הכול על מנת להשיגו, וכאשר אינו רוצה לא יוכל לסבול אפילו עיקוב קל. הסיבה לכך היא כי פנימיות הרצון הוא התענוג. הסיבה שאדם רוצה במשהו היא כי נפשו יודעת כי השגת הדבר תסב לה תענוג.

עבודתו של יהודי בזמן התפילה היא לעורר את הרצון לאלוקות, שלא לחפוץ בענייני עולם הזה אלא בה' בלבד. שלימות הדבר מגיעה לשיא בזמן קריאת שמע כאשר מתבונן המתפלל היטב במשמעות המילים "ה' אלוקינו ה' אחד" שהכוונה בזה היא שהוא ית' אחד בשמים ובארץ וכל העולמות העליונים ובעיקר התחתונים כולם בטלים אליו ו "כולא קמיה כלא חשיב", הרי הוא מגיע להבנה ולרגש שעולם הזה הגשמי של מקום וזמן כלל אינו תופס מקום מצד עצמו, כי הוא כלול באלוקות שלמעלה מזמן ומקום (ומה שיש בעולם הזה מקום וזמן הוא רק מ "ברוך שם כבוד מלכותו" כלומר מצד שהעולם הוא הארה מספירת המלכות) כי באמת הכול כלול ובטל לאלוקות ולכן אין כל חשיבות לענייניי עולם הזה אלא רק כפי שהם קשורים באלוקות דרך התורה ומצוות. או אז דווקא מצד היותו קשור למטה בעולם הגשמי על מימדיו, מתעוררת אצלו תשוקה כה גדולה לה' עד שהוא מואס בכל עניני העולם וחפץ רק בה' לבדו!

ב. עבודתו של אהרון – אהרון הכהן נקרא בזהר " שושבינא דמטרוניתא" (ב"רעיא מהימנא" שהוא מאמר ממשה רבנו ע"ה שאמרו בישיבת הרשב"י : זוהר חלק ג דף כ עמוד א ). בניגוד לאברהם שעבודתו הייתה מתוך העולם כלפי מעלה, הרי שעבודתו של אהרון היא "מלמעלה למטה". אצל אהרון הכהן המציאות הנראית לעין היא המציאות האלוקית, ואילו העלם העולם נתפס בעניו כלא "טבעי". ולכן עבודתו של אהרון וכל חפצו ותשוקתו היא שיהיה "ונגלה כבוד ה'" לעיני בשר. שיהיה גילוי אלוקותו ית' למטה כמו למעלה. במילים אחרות: עבודתו של אהרון לא הייתה על מנת לרוות את צימאונו האישי לאלוקות, אלא על מנת להמשיך גילוי אלוקות כאן למטה.

גם עבודה זו שייכת לכל יהודי ועיקרה נמצאת גם כן בקריאת שמע. כי כאשר ייתן המתפלל את ליבו על החושך הרוחני המכסה את העולם ועל כך שאין האלוקות ניכר בו. אזי יתמרמר ליבו נפשו מאד על הירידה והריחוק הזה של האור האלוקי שירד עד כדי כך שכבר אינו ניכר עוד (ובפרט שחשך זה אינו רק מצד ירידת האלוקות כאן למטה, אלא גם מצידו של האדם עצמו שהוא הוא הממשיך ומוריד את השכינה מטה עוד יותר על ידי מעשיו הראויים לתיקון. ולכן תקינו חז"ל גם את ברכת "סלח לנו אבינו" שבתפילת שמונה עשרה). ואף גם נפשו ירדה מאד מאד ומלובשת בגוף הגשמי.

ואזי יתעורר אצלו רחמים רבים על נפשו ועל האלוקות שירד מטה מטה כל כך, ואזי תתעורר בליבו אהבה גדולה ותשוקה עזה לה' ויצעק אל ה' בצר לו להאיר אור ה' בתוך החושך ומסך המבדיל (זהו אותיות "אהרן" = "נראה" שעבודתו של אהרון היא לפעול בעולם שתהיה נראית בו האלוקות).

ובלשונו של אדמוה"ז: "וזאת יהיה חפצו ותשוקתו של אדם ואחר זה ימשוך להיות עזה כמות אהבה ורשפיה רשפי אש שלהבת י-ה רק לזאת שיהיה גילוי אלהותו ית' וכאשר החשך מכסה ומסתיר ומעלים קדושתו יתמרמר מאד."

ועל ידי ההתעוררות הזו של האדם אכן ימשך מלמעלה אור אלוקי והעולם יהפוך למואר יותר ומזוכך יותר.

ואולם, על מנת שגם אצל האדם יהיה ניכר האור הזה ולא רק בזמן התפילה אלא גם במשך היום, יש לעסוק בתורה ובפרט לאחר התפילה. כי כל מהותה של התורה הוא גילוי האור האלוקי כאן למטה בתוך גדרי העולם, שכן כל המצוות, עם היותן הרצון האלוקי העליון, הרי רצון זה בא לידי ביטוי דווקא כאן למטה במצוות מעשיות הקשורות לעולם זה הגשמי. ועל ידי לימוד התורה מגלים איך שכל ענינו של העולם הוא רק רצונו ית'.

נשאלת השאלה אם כן לאידך: אם לימוד התורה ממשיך את האור שיהיה בגילוי למטה, מדוע יש צורך גם בתפילה ובעבודת המידות? את התשובה לכך כבר נתנו חז"ל באמרם "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו". כלומר שלימוד התורה ממשיך אור אלוקי למטה לאחר עבודת התפילה אך בלא עבודת התפילה המביאה אותו להתמרמר על החושך לא יהיה "התעוררותא דלעילא" להמשיך אור כאן למטה אפילו על ידי התורה.

אל מול פני המנורה

גם התורה, ובפרט הלכות התורה קשורים באהרון הכהן: לגבי אהרון הכהן נאמר בתהילים (קלג): "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרון שיורד על פי מידותיו". "זקן אהרון" רומז על הלכות התורה כי כפי שבשערות יש רק מעט חיות מהמוח שבראש, כך בהלכות התורה לא ניכר כל כך האור האלוקי אלא ה "בפועל ממש" של הרצון האלוקי כאן למטה בעולם.

על פי כל הנ"ל תובן עבודתו של אהרון בהעלאת הנרות: זקן אהרון – התורה – "יורד על פי מידותיו". כלומר עבודתו של אהרון היא להמשיך את פנימיות מידותיו של ה' על ידי התורה שיהיו גלויים כאן בעולם הזה מצד אחד ומאידך "בהעלותך את הנרות" - להעלות ולכוון את נשמותיהם של ישראל , כל נשמה לפי מידתה, שתהיינה מכוונות כנגד ההמשכה של המידות האלוקיות הנמשכות מלמעלה למטה. וזוהי הכוונה "אל מול פני המנורה" שיהיו שבעת הסוגים שבנשמות ישראל פנים מול פנים עם פנימיות מידותיו ית', כל מידה אל מול פני המידה האלוקית המתאימה לה.

להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן