ה"מסירה"

אני זוכרת שפעם אחת, כשנכנסתי מן הרחוב הביתה, נתקלתי בקצין משטרה ("פריסטאוו" – כפי שהיה נקרא אז) יושב בבית, כשלצדו שוטר בדרגה נמוכה יותר, ובידם "מסירה" על שניאורסון ותוכנה:

הואיל ושניאורסון הוא נכדו של אותו שניאורסון – כלומר: אדמו"ר הזקן – שאסף כסף על-מנת לשלוח מחוץ למדינה , דבר שהיה אסור באותה עת מטעם המלוכה, והושיבוהו על כך במאסר במבצר, והנכד עצמו מעורר מהומות בקרב האוכלוסייה היהודית [לכתב ה"מסירה" הוצמד מסמך, ובו נטען ששניאורסון היה פעם בצ'רניגוב, והשתכר שם כל-כך עד שהלך ללא סורטוק! ... עד כדי כך גרועה היתה הנהגתו!...] – ובכן, מבקש ה"מוסר" ששניאורסון יגורש מן העיר.

על החתום היה בעל-בית חשוב בעיר, גביר ולמדן, אך מתנגד קנאי.

כעבור מספר חדשים נפטר אותו מתנגד מהתקף לב תוך כדי הליכה ברחוב. היו מי שאמרו שהיה זה "שכרו" על המסירה.

משפחתו ביקשה ששניאורסון יגיע להלווייה.

יש לציין, שהמאורע שאירע בצ'רניגוב היה בעת שמחת החתונה של אחיו של בעלי , שנשא לאשה את בתו  של דוד-הירש חן , ומובן שהחוגגים התוועדו שם כדבעי...

* * *

י"ח ניסן תשי"א, ב' דחול המועד פסח, ברוקלין

סיפורים מילדותו של הרבי

עכשיו חול המועד, וייתכן שהעובדה שאני עוסקת עכשיו בכתיבה אינה הדבר הנכון לעשותו. אך מתאווה אני לרשום מעט זכרונות.

ובכן, דחיתי עד אחרי יום-טוב כתיבתם של מכתבים שהיה בדעתי לכתוב, ועתה אכתוב את השורות הבאות.

יום 28 במרץ 1939, לפני חג הפסח – את התאריך היהודי שחל ביום זה  אינני זוכרת, שכן בכל הדברים שהיה עלי לעשות באותה תקופה השתמשתי בתאריך הרוסי – היה היום שבו נעצר בעלי ז"ל .

הרבה תלאות עברנו במשך שנים אלה. ככל שהדברים שייכים לבעלי ז"ל – כתבתי מעט, ככל שכוחותי עמדו לי, וככל שנשאר בזכרוני. לא רציתי שהדברים יישכחו לחלוטין, ומלבדי לא היה איש עמו באותם ימים.

מאז עברו כבר שתים-עשרה שנה, וזה קרוב לארבע שנים שאני נמצאת כאן .
השבח וההודאה לה' ולבני מענדל שליט"א שהגעתי עד הלום.

לא לחינם השכר הניתן על כיבוד אב ואם הוא אריכות ימים . כמה מקל הוא עלי על-ידי יחסו כלפיי! יתן לו השי"ת אורך ימים ושנים טובות, מתוך בריאות והצלחה, ולעולם לא ידע כל רע. אמן.

לא אגזים אם אומר כי הוא קדוש וטהור.

אני נזכרת בצמיחתו והתפתחותו הרוחנית, שהחלה עוד מילדותו :
*
כשהיה בן שנתיים ידע לשאול את ארבע הקושיות. הוא דיבר כפי שמדברים ילדים בגילו ("age", כפי שאומרים כאן).
*
כשמלאו לו שלוש שנים – לכל-לראש, בפשטות, הוא היה יפה-תואר עד מאוד. היו לו תלתלים בהירים ארוכים, שהחבאתי אותם כשעזבתי את הבית, בשנת 1940, ואבדו יחד עם כל רכושנו. כשהייתי הולכת עמו ברחוב, אנשים היו מבחינים בו, ועוצרים כדי להסתכל בו.
*
בשנת 1905 התרחשו הפוגרומים ברוסיה. הסתתרנו – נשים וילדים – בבית-מרקחת. לו נודע על כך – היתה זו סכנה גדולה. ילדים גדולים ממנו, וגם ילדים בגילו, בכו והרעישו מעט, אולם הוא החזיק מעמד, כך שלא זו בלבד שלא סבלנו ייסורים בגללו, אלא הוא אף השפיע על שאר הילדים שיהיו שקטים אף הם.
האנשים שהיו שם, וכן הרוקח שנכנס מפעם לפעם כדי להשגיח עלינו, דיברו עליו בפליאה. הוא היה אז בן שלוש שנים.

לפני שהחל הפוגרום, היה מתהלך בבית ומכריז: "הקץ לשלטון היחיד!" הוא שמע את הדיבורים בעניין זה , וכבר הבין במידת-מה שהשלטון גורם סבל ליהודים. אני זוכרת שאבי ז"ל פחד שהדברים יישמעו, וציווה עליו לשתוק.
*
לאחר-מכן החלה תקופת הליכתו אל ה"חדר", עד ששכרנו מלמדים שלימדוהו בביתנו. מה גדול היה העונג!!

היינו מתגאים בו שוב ושוב, בכל הזדמנות אפשרית: יש בו משהו מיוחד. לא משום שהוא חפץ בדבר; אדרבה – הוא תמיד התרחק מזה. אך יחס הדרך-ארץ כלפיו התבקש כמו מאליו.

חגיגת בר-המצוה של הרבי

בחגיגת בר-המצוה שלו  – אני מאמינה שהוא זוכר, מן הסתם, את הדברים שנשא. כמדומתני שנשא שתי דרשות – בנגלה ובנסתר.

בחגיגה השתתף ציבור גדול מאוד. היו לנו ידידים טובים רבים, ומלבד זאת – היתה זו תקופת נצחונם של החסידים בעניין הרבנות, בכך שמועמד חסידי כה מובהק התקבל לרב העיר, ולכן הגיעו לחגיגת בר-המצוה אנשים רבים – גם כאלה שלא הוזמנו.
חגיגת בר-המצוה התקיימה בשבת , וההתוועדות נמשכה עד אחרי ההבדלה.

אני עצמי לא הייתי בחדר שבו נישאו הדרשות, אבל הכל התהלכו בהתפעלות מתוכנן, התפעלות שלא ניתן לתאר. אני זוכרת שהמהנדס פאליי – אותו הזכרתי כבר לעיל ; הוא היה מוכשר מאוד, וידע ללמוד היטב ובחריפות – ניגש אלי: "זו לי פעם ראשונה בחיי" – אמר – "שאני שומע דברים שכאלה מפי נער בגיל זה"!

לאחר-מכן החלה פרשה חדשה: אביו של בר-המצוה דרש ממנו שיבטיח לו דבר-מה – אני עצמי לא נכחתי שם – ולא בקלות רבה הוא הסכים לכך. יצאו מן החדר אנשים מבוגרים וצעירים, שומרי-מצוות ושאינם כאלה, בפנים בוכיות. שררה שם מין אווירה שאין בפי מלים לתאר. הדבר נמשך שעות רבות, עד שבסופו של דבר נתן בר-המצוה את תשובתו החיובית.

לאחר-מכן יצאו הכל יחד בריקודים, בפנים בוכיות אך מלאות שמחה, כביכול עברו כולם לעולם אחר .

הוא היה ילד רזה, בעל פנים עדינות ומלאות-השראה, כאלה שנתקלים בהן לעתים רחוקות מאוד.

● אידיש ועברית: לחצו כאן
● אנגלית: לחצו כאן
● צרפתית: לחצו כאן
● רוסית: לחצו כאן