תמליל המכתב:

במענה על מכתבו מי"ז תמוז,

למותר לומר שהמסר שאלי מתייחס מר כאילו נמסר בשמי, אינו מדוייק. השקפותיי לגבי נושא זה, שהבעתי אותן במספר הזדמנויות ותמציתן גם הועלתה על הכתב, הינן ברורות, ובקיצור:

כאשר יהודים מוצאים את עצמם במצב שמכריח אותם להפעיל כוחות לצורך הגנה עצמית – על-פי ההוראה היסודית בתורתנו שהשם אינו חפץ שאף-אחד יסמוך על ניסים, אלא צריכים לעשות מה שנחוץ על-פי דרך הטבע יחד עם הביטחון בהשם שתהיה הצלחה – אזי מובטחת ההצלחה.

במצב זה, ההצלחה האמיתית, היא שהאויב, בראותו את התוקף היהודי ואת היות הצבא מוכן, מוותר על כל הרעיונות של ההתקפה, ובזה מתקיימת ההבטחה האלוקית – "בשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כח, ו) – ללא כל אבידות בנפש משני הצדדים. וכפי שהדבר בא לביטוי גם בפסוק דומה – "תפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן" (שמות, טו, טז), זאת אומרת שהאויב ייבהל עד כדי כך שיגיע לידי חוסר פעליות מוחלט ואי-יכולת להוציא אל הפועל אף אחת מן הכוונת הזדוניות שלו (שם, פסוק ט).

ייתכן שהאדם שמר מצטט אותו במכתבו שמע אותי כשדיברתי על השמדת היכולת של אש"ף לאיים ולבצע פעולות של טרור ואלימות כפי שהם עשו עד עתה. אבל לא דיברתי על השמדה פיזית של בני אדם.

לאחר שאי ההבנה הנ"ל התבטלה, ברצוני לנצל הזדמנות זאת כדי להביע את בטחוני אשר, בראותי את דאגתו של מר לחיי אדם בכלל, הנה לדידי מובן מעצמו ש'לכל לראש בטח דואג מר לטובת אחינו בני ישראל, הן בגשמיות והן ברוחניות, ואצל יהודי שני הדברים האלה הולכים ביחד, שהרי בוודאי יודע מר משצוות ואהבת לרעך כמוך היא כלל גדול בתורה. ומובן שזה כולל התעסקות בפעולות של הפצת וחיזוק היהודים בסביבתו, כדי שיותר ויותר יהודים יתנהגו ויפעלו 'כמוך'.

בראותי שמכתבו נכתב בשבעה-עשר בתמז, והמענה עליו נכתב בתקופת שלושת השבועות, שהתחלתם בתענית שבעה עשר בתמוז – הנה יהי רצון שתענית זאת ושאר התעניות ייהפכו במהרה לימים-טובים על-ידי הגברת הפעולות של כל היהודים להפחתת סיבת החורבן ועד לביטולה, כמבואר באריכות בקטע המצו"ב שהזמן גרמא.

חתימת יד קודשו