מערכת COL
|
יום ח' סיון ה׳תשע״ב
29.05.2012
היום ב'ידיעות אחרונות': פעילות חב"ד עם המשפחות השכולות
ב'ידיעות אחרונות' מתפרסמת היום (שלישי), במגזין 24 שעות, כתבה מרגשת הסוקרת את פעילות צעירי חב"ד למען המשפחות השכולות ● "קיימות בארץ אלפי משפחות שכולות ונפגעות טרור. אצל רבות מהן מביאים איתם החגים תחושה קשה של מועקה על האובדן וקושי רב להרגיש שותפים לשמחת החג. מי שמנסים בכל זאת להביא את שמחת החג לבתים, הם מתנדבי 'צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור' - ארגון וולונטרי שהוקם במצוות הרבי מליובאוויטש", נכתב בכתבה ● ג'ולייט פרץ מבאר-שבע, ששכלה לפני שבע שנים את בנה עוזי, מתארת את התחושה הקשה לקראת חגים: "מבחינתי שלא יהיו יותר חגים. אפשר לבטל את הכל". אבל מתנדבי חב"ד מצליחים להביא גם לביתה שמחת חג לתצלום הכתבה
הכתבה ב'ידיעות אחרונות'
הכתבה מאת יהודה שוחט
"אני שונאת את החגים. כשאני רואה מסביבי את כל עם ישראל בבהלת קניות, קונים מכל הבא ליד ומחפשים מתכונים מיוחדים לסעודת החג, ממש לא קל לי. אצלנו כבר לא חוגגים סתם ככה. קונים כי צריך, אוכלים כי צריך, אפילו חיים רק כי צריך. שום דבר מעבר לזה. מבחינתי שלא יהיו יותר חגים. אפשר לבטל את הכל״.
על המונולוג הזה חתומה ג׳ולייט פרץ מבאר-שבע, ששכלה לפני שבע שנים את בנה עוזי, לוחם בגולני . באותה שנה, שבועות היה החג האחרון שזכתה לחגוג עם בנה, שנהרג פחות מחודש לאחר מכן בהר־דב.
״עד היום כשמגיע חג, הוא מביא איתו עבורי עצב״, אומרת ג׳ולייט. ״נורא קשה לי לחגוג. בעלי עורך את השולחן, ותמיד יש תחושה כאילו עוזי הולך להגיע ולהצטרף אלינו. יש לו את המקום שלו, ואנחנו עורכים שם צלחת עם סכו״ם, שכמובן תמיד נשארים נקיים גם בסוף הארוחה".
כמו משפחת פרץ, קיימות בארץ עוד אלפי משפחות שכולות ונפגעות טרור. אצל רבות מהן, מביאים איתם החגים תחושה קשה של מועקה על האובדן, וקושי רב להרגיש שותפים לשמחת החג . מי שמנסים להביא בכל זאת את אווירת החג לבתים הם מתנדבי "צעירי חב"ר למען נפגעי הטרור״ - ארגון וולונטרי שהוקם במצוות הרבי מליובאוויטש ומטפל בכ־3,000 משפחות של נפגעי טרור בישראל.
הם מעניקים לאותן משפחות סיוע רוחני, כספי, ביקורי בית ובבתי הרפואה, ואפילו טיולים לחו״ל.
״יש לנו מתנדבים מכל גווני הקשת, דתיים וחילוניים״, מרחיב הרב מנחם קוטנר מהארגון. ״הודות לפריסה הארצית של בתי חב"ד שנמצאים כמעט בכל מקוםב ישראל, הצלחנו לרתום תושבים מקומיים, שאותם אנו מפנים למשימה החשובה״ .
בשביל החיבוק
על משפחת פרץ שמע גם יגאל קדושים (55), תושב באר־שבע, העוסק באלקטרוניקה ולא ממש משתייך לחסידות חב״ד. לפני כל חג הוא מגיע לבית משפחת פרץ, ולביתן של תשע משפחות נוספות, כדי לסייע , לתמוך וללוות. ״זו התנדבות קשה מאוד״, אומר קדושים, ״לא קל להיכנס לבתים האבלים והעצובים, ולהביא קצת אווירת חג לבני הבית. יש משפחות שמאוד קשה להן להתנתק מהעצבות, והצער אוחז בהן ממש בכוח. עם ג׳ולייט הקשר הוא ממש כמו עם בני משפחה״.
כבר יותר מארבע שנים שיגאל מקפיד להגיע לבית משפחת פרץ. ״לפעמים הוא מביא את אשתו, לפעמים את הילדים״, מספרת ג׳ולייט. ״הם מתעניינים בשלומנו, יושבים על כוס קפה ומשוחחים. נכנסים לחדר של עוזי ז״ל ואני מראה בגאווה את הנשק שלו. נוצר בינינו חיבור עמוק, ומבלי שנגיד לו הוא הגיע אפילו לבר המצווה של הבן הקטן, רון. יגאל מעניקלנו תחושת הזדהות עמוקה. מה שאני באמת צריכה זה חיבוק ותחושה שזוכרים אותנו. כשיגאל מגיע, זה מראה לי שזוכרים את הבן שלי ולא שוכחים אותנו״.
בחנוכה 2003 ישבה רוית (שם בדוי) בביתה, בדיכאון עמוק על בנה הלוחם שנרצח כמה חודשים קודם לכן. על הדלקת חנוכיה, סביבונים או סופגניות לבנה הקטן (12) היא אפילו לא חשבה. ״מבחינתי, יחד עם הבן שלי, גם העולם כולו מת״, היא הסבירה. ״לא יכולתי לחשוב בכלל על להמשיך הלאה, או על הזכות של הבן הקטן לחגוג כמו כל ילד".
באמצע היום נשמעה דפיקה בדלת, ושני בחורים בלבוש חרדי התעקשו להיכנס, עם חנוכיות וסופגניות ולשמח את רוית ובנה. ״הם התחילו לרקוד עם הקטן, ולדעתי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו חייך אצלנו בבית מאז האסון״, מספרת רוית. ״אחר כך הם ישבו איתי, הציעו לעזור בכל מה שאפשר, ואפילו הציעו לחגוג לבן הקטן שלי בר מצווה בכותל. מאז, לפני כל חג, הם מגיעים כמו שעון ולא עוזבים עד שגם אני מרגישה את אווירת החג".
״מבחינתנו, זו משימה קדושה״, מסביר יו״ר צעירי חב״ד, הרב יוסף אהרונוב. ״המשפחות האלה שילמו מחיר יקר מפז, איבדו את יקיריהן, ונכנסו למערבולת השכול. לפחות לקראת החגים, ימים של שבירת שגרה ושל שמחה, אנו מרגישים חובה להראות להם שעם ישראל לא שכח אותם״.
"אני שונאת את החגים. כשאני רואה מסביבי את כל עם ישראל בבהלת קניות, קונים מכל הבא ליד ומחפשים מתכונים מיוחדים לסעודת החג, ממש לא קל לי. אצלנו כבר לא חוגגים סתם ככה. קונים כי צריך, אוכלים כי צריך, אפילו חיים רק כי צריך. שום דבר מעבר לזה. מבחינתי שלא יהיו יותר חגים. אפשר לבטל את הכל״.
על המונולוג הזה חתומה ג׳ולייט פרץ מבאר-שבע, ששכלה לפני שבע שנים את בנה עוזי, לוחם בגולני . באותה שנה, שבועות היה החג האחרון שזכתה לחגוג עם בנה, שנהרג פחות מחודש לאחר מכן בהר־דב.
״עד היום כשמגיע חג, הוא מביא איתו עבורי עצב״, אומרת ג׳ולייט. ״נורא קשה לי לחגוג. בעלי עורך את השולחן, ותמיד יש תחושה כאילו עוזי הולך להגיע ולהצטרף אלינו. יש לו את המקום שלו, ואנחנו עורכים שם צלחת עם סכו״ם, שכמובן תמיד נשארים נקיים גם בסוף הארוחה".
כמו משפחת פרץ, קיימות בארץ עוד אלפי משפחות שכולות ונפגעות טרור. אצל רבות מהן, מביאים איתם החגים תחושה קשה של מועקה על האובדן, וקושי רב להרגיש שותפים לשמחת החג . מי שמנסים להביא בכל זאת את אווירת החג לבתים הם מתנדבי "צעירי חב"ר למען נפגעי הטרור״ - ארגון וולונטרי שהוקם במצוות הרבי מליובאוויטש ומטפל בכ־3,000 משפחות של נפגעי טרור בישראל.
הם מעניקים לאותן משפחות סיוע רוחני, כספי, ביקורי בית ובבתי הרפואה, ואפילו טיולים לחו״ל.
״יש לנו מתנדבים מכל גווני הקשת, דתיים וחילוניים״, מרחיב הרב מנחם קוטנר מהארגון. ״הודות לפריסה הארצית של בתי חב"ד שנמצאים כמעט בכל מקוםב ישראל, הצלחנו לרתום תושבים מקומיים, שאותם אנו מפנים למשימה החשובה״ .
בשביל החיבוק
על משפחת פרץ שמע גם יגאל קדושים (55), תושב באר־שבע, העוסק באלקטרוניקה ולא ממש משתייך לחסידות חב״ד. לפני כל חג הוא מגיע לבית משפחת פרץ, ולביתן של תשע משפחות נוספות, כדי לסייע , לתמוך וללוות. ״זו התנדבות קשה מאוד״, אומר קדושים, ״לא קל להיכנס לבתים האבלים והעצובים, ולהביא קצת אווירת חג לבני הבית. יש משפחות שמאוד קשה להן להתנתק מהעצבות, והצער אוחז בהן ממש בכוח. עם ג׳ולייט הקשר הוא ממש כמו עם בני משפחה״.
כבר יותר מארבע שנים שיגאל מקפיד להגיע לבית משפחת פרץ. ״לפעמים הוא מביא את אשתו, לפעמים את הילדים״, מספרת ג׳ולייט. ״הם מתעניינים בשלומנו, יושבים על כוס קפה ומשוחחים. נכנסים לחדר של עוזי ז״ל ואני מראה בגאווה את הנשק שלו. נוצר בינינו חיבור עמוק, ומבלי שנגיד לו הוא הגיע אפילו לבר המצווה של הבן הקטן, רון. יגאל מעניקלנו תחושת הזדהות עמוקה. מה שאני באמת צריכה זה חיבוק ותחושה שזוכרים אותנו. כשיגאל מגיע, זה מראה לי שזוכרים את הבן שלי ולא שוכחים אותנו״.
בחנוכה 2003 ישבה רוית (שם בדוי) בביתה, בדיכאון עמוק על בנה הלוחם שנרצח כמה חודשים קודם לכן. על הדלקת חנוכיה, סביבונים או סופגניות לבנה הקטן (12) היא אפילו לא חשבה. ״מבחינתי, יחד עם הבן שלי, גם העולם כולו מת״, היא הסבירה. ״לא יכולתי לחשוב בכלל על להמשיך הלאה, או על הזכות של הבן הקטן לחגוג כמו כל ילד".
באמצע היום נשמעה דפיקה בדלת, ושני בחורים בלבוש חרדי התעקשו להיכנס, עם חנוכיות וסופגניות ולשמח את רוית ובנה. ״הם התחילו לרקוד עם הקטן, ולדעתי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו חייך אצלנו בבית מאז האסון״, מספרת רוית. ״אחר כך הם ישבו איתי, הציעו לעזור בכל מה שאפשר, ואפילו הציעו לחגוג לבן הקטן שלי בר מצווה בכותל. מאז, לפני כל חג, הם מגיעים כמו שעון ולא עוזבים עד שגם אני מרגישה את אווירת החג".
״מבחינתנו, זו משימה קדושה״, מסביר יו״ר צעירי חב״ד, הרב יוסף אהרונוב. ״המשפחות האלה שילמו מחיר יקר מפז, איבדו את יקיריהן, ונכנסו למערבולת השכול. לפחות לקראת החגים, ימים של שבירת שגרה ושל שמחה, אנו מרגישים חובה להראות להם שעם ישראל לא שכח אותם״.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
