מתכוננים לשבת עם 'תורה אור' מבואר לפרשה ● במדבר
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
עומדים אנו ערב חג השבועות – חג מתן תורה, בסיומם של ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר. בערב שלפני חג השבועות נספור את הספירה האחרונה: "היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות לעומר".
וכאן יש לשאול: והלא התורה ציוותה עלינו לספור חמישים יום: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג ט"ו- ט"ו) ואם כן מדוע סופרים אנו רק ארבעים ותשעה?
בנוסף לכך גם אופן הספירה דורש ביאור: לכאורה היה ראוי לספור כך: "היום היום הראשון לעומר, היום היום השני לעומר וכו'" שכן אנו סופרים את ימי העומר. ומדוע סופרים "היום יום אחד.. היום שתי ימים.. היום תשעה וארבעים יום" שזו איננה ספירה של ימי העומר כי אם ספירה שמונה באיזה יום בעומר אנו נמצאים?
על מלאכים על שעורה וחיטה ועל ספירת העומר ומתן תורה, כל זה ועוד במאמר אדמוה"ז שלפנינו:
קציר שעורים
בתיאור הפלאי של הנביא יחזקאל את מעשה המרכבה מתאר הוא את חיות הקודש הנושאות את המרכבה ובתוך הדברים נאמר: "ופניהם, וכנפיהם פרודות מלמעלה: לאיש, שתיים חוברות איש, ושתיים מכסות, את גווייותיהנה". (יחזקאל א', י"א).
האדמוה"ז מבאר כי התיאור של "כנפיהם פרודות מלמעלה" מסמל את עובדת היותם בתשוקה עזה לאלוקות, כאדם הנושא את כפיו כלפי מעלה מתוך דביקות וכמיהה לה'. כפי שממשיך הנביא ומתאר "מראיהם כגחלי אש בוערות" שעבודתם היא בהתגלות ובתשוקה מורגשת.
תשוקה זו של הברואים העליונים לאלוקות אינה נמצאת בהם מצד עצמם, אלא מצד הגילוי הנעלה הנמשך להם. למעשה כל נברא שיימשך לו גילוי אלוקות נעלה כל כך יהיה בתשוקה גדולה לה' (כפי יכולתו). דוגמא טובה לכך היא מתן תורה, שאז "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם" (שבת פ"ח:). כלומר גם בני ישראל כאן למטה, בעת שנגלה עליהם ה' בהר סיני, הרי מעוצמת הגילוי גברה תשוקתם לאלוקות כל כך עד שפרחה נשמתם והיה ה' "צריך" להחזיר להם אותה על ידי טל תחיה (אם כי כפי שנראה בהמשך, גילוי זה היה נעלה יותר מהגילוי למלאכים).
את ההמשכה הנעלית הזו לה זוכים הנבראים העליונים מקבלים הם בזכותם של בני ישראל כאן למטה, כנאמר במדרש: "קדוש קדוש קדוש. א"ר חנינא אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום ויום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. תניא חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל יום ובכל שעה שירצו ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת לעולם, וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות דכתיב שמע ישראל ה' אלקינו, ומלאכי השרת אינם מזכירין אלא לאחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ואין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר אלו ישראל, והדר ויריעו כל בני אלקים:" (ילקוט שמעוני, ישעיהו פ"ו). ומבאר אדמוה"ז כי העובדה שאין מלאכי השרת אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה אינה מצד הכבוד שמלאכי השרת רוחשים לבני ישראל כאן למטה, אלא סדר הדברים כך הוא:
א. בתחילה אומרים ישראל שירה.
ב. על ידי שירתם של ישראל נבקעים דרגות עליונות ביותר בעולמות הרוחניים.
ג. מתוך בקיעת עולמות עליונים אלו נמשכות למטה הארות גבוהות ביותר.
ד. המלאכים מרגישים בהארות אלו ומשיגים באמצעותם השגות נפלאות כל כך שזה פועל בהם תשוקה עזה לאלוקות.
ה. עבודת המלאכים למעלה פועלת על נפשו הבהמית של היהודי כאן למטה ומזככת אותה.
המשכת ההשפעה וההשגות הרוחניות הנעלות הנ"ל במלאכים נקראת בשם "שעורה" מלשון "וסביביו נשערה מאד" (איוב י"ח כ'). ועיקר דבר זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים ובפסח היו מקריבים "עומר השעורים" – "והניף הכהן את העומר" (ויקרא כ"ג) אותו היו לוקחים מתרומת הלשכה שבבית המקדש כדי שיהיה לכל ישראל חלק בו. ועל ידי ספירת העומר במשך שבעה שבועות שלאחר הפסח היו ממשיכים למעשה את עבודת המלאכים שזה המשיך ופעל וזיכך את שבע המידות שבנפשו הבהמית של היהודי כאן למטה כפי שכל מידה כלולה אף היא משבע מידות.
קציר חיטים
ואולם, בחג השבועות היו מקריבים חיטים. בעוד השעורים רומזות על השגות נעלות ביותר עד כדי תשוקה עזה לאלוקות. רומזות החיטים על המשכות נעלות עוד יותר של גילוי ההעלם שלמעלה מהשגה. (ולכן אמרו חז"ל כי "אין התינוק יודע לקרא אבא עד שיטעם טעם דגן" (ברכות מ.) שאז השגת התינוק באביו ואימו אינה מצד מעלתם של ההורים, שכן התינוק אינו מסוגל להשיג את מעלת ההורים אבל הוא מרגיש את עצמותם ואת הקשר העצמי שלו אליהם ולכן אינו יכול להפרד מהם). המשכות אלו מביאות לידי מיצוי הנפש ממש עד כדי "יציאת מצרים" - שתחפוץ הנפש לצאת ממאסר הגוף ולדבקה בה' ית'.
גילוי זה היה במתן תורה והוא הגילוי שבא לאחר עבודתם של בני ישראל בספירת העומר בימים שלפני מתן תורה. גילוי נעלה זה נקרא "שער הנ'" והוא גילוי התורה עצמה שמקורה הוא בהעלם עצמו שלמעלה מעלה מכל הדרגות הנגלות. (והגם שהתורה מתלבשת בדברים וטענות גשמיות לחלוטין, הרי זה רק מפני ששורשה נעלה כל כך שיש ביכולתה לרדת עד למטה מטה כל כך). וזהו עניין "שתי הלחם" העשויים מחיטה שהיו מקריבים בחג השבועות, כי התורה נקראת "לחם" כפי שנאמר "לכו ולחמו בלחמי" (משלי ט'). וחג השבועות הוא כמובן גם חג מתן תורה.
תספרו חמישים יום
ואולם כאמור – על מנת להגיע לבחינת "חיטה" יש קודם לעבור בבחינת "שעורה". שזהו ספירת העומר. כי קבלת התורה בפנימיות באמת הוא רק על ידי זיכוך הנפש הבהמית של האדם, שלא רק שלא תפריע לו בקבלת התורה אלא אף תסייע. ואת זה פועלים בספירת העומר כנ"ל.
זוהי התשובה לשאלה שפתחה את המאמר – מדוע נאמר תספרו חמישים יום והרי סופרים רק ארבעים ותשעה? והתשובה היא כי ספירה פירושה המשכה, ובאמת על ידי הקדמת הספירה של ארבעים ותשעה יום ממשיכים גם את השער החמישים, "שער הנ'".
וזוהי גם התשובה לשאלה השניה שבפתח המאמר: מדוע אנו סופרים את הימים לעומר "היום שמונה וארבעים יום.. שהם.. לעומר" ולא את היום בספירה "היום היום הארבעים ושמונה בספירת העומר"? והתשובה היא כי הספירה בעצם מגלה לנו איזה חלק מההמשכה (מתוך כלל של חמישים שערים) כבר נמשך למטה בדרכינו לשער הנ'.
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
