פנחס שכטר

בשנת תשי"א עלה הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא, הבאבא סאלי זצוק"ל, ממרוקו לארץ ישראל. אחד המכתבים הראשונים שקידמו את הגעתו ארצה, נשלח דווקא מניו יורק, ממעונו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.

האדמו"ר קידם את הגעתו באגרת ברכה לבבית שבה שם דגש על הצורך לדאוג לחינוכם התורני של בני עדות המזרח: "מהשם מצעדי גבר כוננו. מכיוון שזיכהו הקב"ה לעלות לארצנו הקדושה תבנה ותכונן, הנה בטח העמיסה עליו ההשגחה העליונה תפקיד מיוחד על אדמת הקדש, להיות רוח חיה בקרב אחינו בני ישראל הספרדים, ולהשפיע עליהם בחיזוק התורה והמצווה בכלל, ובפרט אשר ישמרו על בניהם וטפם לבל יהיו לבז ולא יפלו ברשת חינוך של הפקר ר"ל, אלא ישמרו עליהם בעינא פקיחא, אשר כולם, בניהם ובנותיהם בלי יוצא מן הכלל, יתחנכו על ברכי התורה והמצווה ביראת שמים ומסורת אבותינו הק' במוסדות חינוך המתנהלים על טהרת הקדש".

שהותו של הבאבא סאלי בארץ הקודש לא נמשכה זמן רב. המצב הרוחני בארץ היה בכי רע, והשלטונות החילונים עשו מאמץ מכוון להרחיק את הדור הצעיר ממסורת הדורות. הבאבא סאלי הצטער עמוקות על המצב ששרר בארץ הקודש. הוא לא יכול היה לשאת את ההתנכרות המכוונת למסורת האבות, ועיניו ראו בכליון כיצד יהודים נקרעים מאמונתם ודתם. שנה לאחר עלותו לארץ ישראל בפעם הראשונה שב למרוקו, שם נדד בינות לקהילות השונות. הוא שב לארץ והשתקע בה לצמיתות בשנת תש"ך.

***

מאות רבות של אגרות מכתב יד קדשו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש חושפות מסכת מדהימה של פעילות ציבורית חובקת תבל לאורך פרק זמן של ששים שנה. המכתבים הנדירים נלקטו בידי צוות אברכים מחסידות חב"ד, ורבים מהם רואים אור לראשונה.
חלקם, אלו שממוענים לבאבא סאלי, מבקשים לדבר על לבו שיישאר בארץ ישראל, למרות המציאות הרוחנית הבלתי נסבלת, שדכדכה את רוחו של הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל.

בתקופת שהותו הראשונה של הבאבא סאלי בארץ ישראל, בימים שבהם התגורר בעיר לוד, הוצע לו לעקור לארה"ב, שם יוכל לשקוד על התורה ועל העבודה באין מפריע. כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש, שעימו התייעץ בנדון, הפציר בו שלא להיענות להזמנה ולהישאר בארץ ישראל.

"כיוון שנמצא כבוד הדרת גאונו שליט"א בארץ הקודש תבנה ותכונן, בה נמצאים עתה עשרות אלפים של אחינו הספרדים שליט"א; ומצד ריבוי הניסיונות, ההעלמות וההסתרים, זקוקים הם להוראות תכופות בדרכם הקשה בגשמיות וברוחניות - הנה זכות עצום וגדול נפל בחלקו של כבוד הדרת גאונו שליט"א אשר הוא ישתמש בכשרונות והסגולות אשר חננו השי"ת ובהאוצרות מלכים אשר נמסרו לו מאבותיו הקדושים דור אחר דור - לצאת במלחמה נגד היצר קליפות וסטרא אחרא בראש צבאות אנשי קהלות הקדש המושפעים ונשמעים לרצונו ללחום מלחמת ד' ולפרסם אלקותו יתברך בכל סביבתם...

"וביחוד ובפרט שהיא חובת השעה לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר אשר כל הבנים והבנות אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

קשרים עלומים

המכתבים הנחשפים, מסירים את הלוט מעל מה שהתרחש מאחורי הפעילות הציבורית חובקת תבל ושופכים אור חדש על פרשות רבות שניסרו בחללו של העולם היהודי והחרדי.

"דרך המכתבים הללו אנחנו זוכים לחלון הצצה נדיר מה שנעשה מאחורי הקלעים של ההנהגה הרבנית בעולם היהודי כולו במשך שני דורות", אומר ל'משפחה' הרב שבתי ויינטרויב, חבר צוות המכון שעמל על חשיפת המכתבים. "כאן ניתן לראות את תהליך ההתגבשות של העקרונות וההכרעות הציבוריות שהפכו את העולם היהודי למה שהינו היום".

"כשהתחלנו, חשבנו להכין קובץ קצר שיכלול את ההתכתבויות בין הרבי לבין רבנים ומנהיגי קהילות בעולם היהודי, אולם ככל שהמשכנו בעבודה גילינו שמדובר במסה אדירה של מכתבים, הרבה מעבר לכל מה ששערנו".

גישתו של הרבי מליובאוויטש שיקפה עקרון קבוע, ולפיו על רבני קהילות להישאר במקום שבו תהיה להם מירב ההשפעה על הציבור הנשמע להם. בהתאם לעקרון זה אנו מוצאים את הרבי במכתב שנשלח בשנת תשכ"ג ובו מפציר הרבי מליובאוויטש זי"ע ברב רפאל ברוך טולדאנו זצ"ל, לבל יעזוב את קהילת מקנס שבה כיהן פאר כרב במשך שנים רבות.

"אחרי בקשת סליחתו רבה, מוכרחני להביע צערי על שהעתיק כבוד הדרת גאונו מצאן מרעיתו בעירו מקנאס והמדינה... אפשר שאין משרה רשמית על שכמו אבל הרי בודאי ובודאי כמה דרכים לחיזוק התורה והמצווה גם בלי משרה רשמית. וכפי המצב בעירו ובמדינתו, ומי כמוהו מכיר במצב יותר, הרי השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר".

בהמשך המכתב מבקש ממנו הרבי לשוב למרוקו לביצור חומות היהדות שם. "כולי האי ואולי יש אפשרויות לחזור לעירו ולמדינתו באופן המתאים וטוב, ולהשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם, עשיריות ועשיריות אלפים, כן ירבו, הדרים במדינות ההן, הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקדש, לנהלם על מים חיים".

האגרות נלקטו ממקורות מגוונים. העמל על חשיפתן, אומר ויינטרויב, ארך שנים. מהן שהיו פזורים בספרי שו"ת שונים, אחרות נלקחו מעיזבונם של גדולי תורה או מאוספים פרטיים. הצד השווה שבהן - שמשתקפת מהן יריעה מדהימה של קשרים חובקי תבל.
הנושאים הנידונים בהם מקיפים את מלוא הקשת של הפרשיות שהסעירו את היהדות הנאמנה לאורך השנים, פרשיות מוכרות יותר ופרשיות שנגוזו בערפלי הזמן. בסך הכל הצליחו הרב ויינטרויב וחבריו לאסוף התכתבויות שהיו לכ"ק האדמו"ר עם למעלה מארבע מאות רבנים מכל העדות והחוגים.

לא כל המכתבים הם חדשים, אבל פרסומם באופן משותף תחת קורת גג אחת מעניק בפעם הראשונה נקודת תצפית עוצרת נשימה על היקף הפעילות והמעורבות של הרבי בצרכי הכלל.

"עד היום הכרנו היבטים שונים של פעילות האדמו"ר בנושאים מגוונים, זעיר פה, זעיר שם. ריכוז החומר למקום אחד אפשר לנו בפעם הראשונה להתרשם באופן בלתי אמצעי מההיקף העצום ומהשיטתיות של הדברים עד שניתן להתבטא ללא גוזמה שלא היה דבר קטן כגדול בציבוריות החרדית שהרבי זצ"ל לא גילה בו ענין או מעורבות".
חלק מקשרים אלה לא היו מוכרים כלל, או שהיו מוכרים באופן חלקי בלבד. אוצר האגרות שריכז הרב ויינטרויב מאפשר בפעם הראשונה לראות את הדברים באופן מקיף ושיטתי.

סערה בלב ים

בשנות החמישים התחילה חברת הספנות הישראלית 'צים' להפעיל צי אוניות נוסעים ששונעו גם בשבת. הדבר עורר תרעומת ציבורית גדולה בקרב הציבור שומר המצוות, בפרט לנוכח העובדה שהאוניות הניפו דגל ישראל ונתפסו בעיני יהדות העולם כספינות המייצגות את מדינת ישראל הרשמית. גם בנושא זה ניהל הרבי התכתבות רחבה ומסועפת עם גורמים שונים במגמה להשפיע על הרשויות לשים קץ לחילול השבת או להפעיל את האוניות באופן שאין בו איסור.

בחודש תמוז תשט"ז התפרסם כי הרבנות הראשית העניקה היתר להפעלת האוניות בשבת, ועל סמך זאת ביקשו בני נוער דתיים בארה"ב להפליג בה מערב שבת.

במברק מחאה נמרץ שנשלח לרב הראשי האשכנזי, הרה"ג רבי יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל, מתריע האדמו"ר מפני הפצת השמועה הזאת. "חוגים ידועים מפרסמים שמועה מבהילה שהרבנות הראשית התירה נסיעה באוניה ישראלית שמלחיה יהודיים וחזקתה כי תסע בשבת... בטח כבודו יאחז באמצעים המתאימים מבעוד מועד".

שבועות אחדים לאחר מכן שיגר האדמו"ר מכתב מפורט ובו ניתח ביסודיות את המרכיבים הטכניים של מערכות האוניה המודרנית, והצביע על המקומות שבהם נוצרות בעיות של חילולי שבת. במהלך המכתב הוא מתמודד עם הפרסומים הנתלים בפתרונות טכניים שונים ומשונים כדי להכשיר את הפעלת האוניה בשבת, ומצביע על הליקויים בהן. מסקנתו - שאין אפשרות להפעיל את האוניות אלא אם כן יעגנו בכל ערב שבת בנמל, דבר שהוא אפשרי בהחלט מהבחינה המעשית.

במכתב אחר מאותה תקופה, שנשלח לרבי יוסף מנחם וינשטוק, ראש מתיבתא 'תורת חסד' בירושלים וחתנו של המקובל רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ"ל, מביע הרבי את פליאתו על חוגים דתיים מסוימים שבאמתלא של "חיבת הארץ" התעלמו מחילול השבת ההמוני והפומבי הנעשה בשמה של מדינת ישראל תוך הכשלת יהודים תמימים שאינם מודעים לחומרת האסור.

"וכמו שכתבתי לאחד, שמעולם לא הייתה כזאת אשר חרדים לדבר השם יכשלו בסיטונאות במצווה ששקולה כנגד כל המצוות ודווקא בפרהסיא, ודוקא בשם כלל ישראל, ולא עוד אלא שמלביש זה באצטלא של חיבת הארץ".

מכתבים אחרים עוסקים במחדליה של ממשלת ישראל בתחומים שונים. במכתב שנשלח להרה"ג רבי שלמה יוסף זוין משנת תשי"ד מתייחס הרבי מליובאוויטש למאבק לביטול גזרת גיוס הנשים ושירות לאומי לבנות. הרבי מציין שלאחר ששככה מעט הסערה הציבורית והנצחנות סביב הנושא, הרי שעתה הגיעה שעת הכושר שבה ניתן לפעול בערוצים שקטים לביטול הגזרה.

"הנה, עפ"י הידיעות שיש לי מאחורי הפרגוד, הרי גם בחוגי מפא"י וכו' אבדו ה'געשמאק' בכל הענין הנ"ל, ובפרט כאשר כבר הראו שידם על העליונה, ואם היו מוצאים אופן של כבוד, וואלטען זיי וועלען פטור ווערען מכל עסק ביש זה [היינו יכולים להתפטר מכל ה'עסק ביש' הזה]. בהתאם לכל הנ"ל... שעת הכושר היא להשפיע עליו, שיצא בפסק-דין ברור לביטול שרות הלאומי".

באותו מכתב מציין הרבי כי ביקש מראשי ארגון 'ישראל הצעיר' המבקרים בארץ להעלות את הנושא בפגישותיהם עם ראשי המדינה תוך כדי אזכור העובדה שהמשך המהומה בנושא מאיים לפגוע במגביות הציוניות השונות וביחס הכללי לישוב בארץ ישראל.

מלחמת הסנהדרין

המאבק נגד התנועה הרפורמית וגרורותיה תפס אף הוא מקום נכבד באיגרותיו של הרבי מליובאוויטש. הרקע לעיסוק בנושא זה היה השאלה אם רשאים רבנים חרדים לשתף פעולה עם ארגוני גג שונים בארה"ב ובאירופה שבהם היו שותפים גם ראבייס רפורמים וקונסרבטיבים. הרבי מציין כי אף שזוהי שאלה הלכתית פרטנית המתייחסת לעניין אחד בלבד, הרי שבקרב הציבור הרחב נתפס הדבר כהכרעה בשאלה העקרונית - מהו יחסה של היהדות החרדית לזרמים הכפרניים הללו ולפיכך יש צורך בהתייחסות מקפת לתופעה.

"בשבועות האחרונים", כתב הרבי מליובאוויטש, "החריפה השאלה והבעיה וקבלה פנים חדשות, על ידי זה שהציבור הרחב, ובייחוד הרבנים הצעירים והנוער היהודי שבארצות הברית, התחילו מתעניינים בשימת לב מיוחדת בשאלה זו, והשקפתם היא שפתרון השאלה הנ"ל והפסק-דין בזה - הרי זה פסק-דין לא רק בהנוגע להשתתפות בארגון זה או אחר, אלא גם כן פסק-דין אודות היחס לתנועת הרפורמים.

"ועל פי זה מובן, אשר כל אחד ואחד שיש בידו להשפיע על מהלך העניינים, ועל אחת כמה וכמה על ההוראה והפסק בזה ועל הניסוח של הפסק - עליו לדעת ולהכיר ברור את המצב והתוצאות הכרוכות בזה, היינו שזוהי שאלה הנוגעת ביחסם של אלפים ורבבות מישראל לעיקרי הדת, ואשר הרווחים המדומים שאודותם יש כותבים ומדברים - אינם תופסים מקום בשאלה מסוג זה".

בשנת תשט"ו העלו חוגי המזרחי הצעה ליזום את חידושה של הסנהדרין. במכתב שנשלח לכ"ק אדמו"ר מסטראפקוב זצ"ל, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטם, מתריע הרבי בפניו על הסכנות הכרוכות ביוזמה זו.

"בענין הסנהדרין... אחדים מאלו שבתחילה הציעו זה או הסכימו על זה, משכו את ידיהם. אלא שיש מציעים עתה מעין סנהדרין ולא סנהדרין ממש, וכבר היה מעין הצעה כזו בדור שלפני זה, וגדולי ישראל בטלוה מכל וכל, והקטנים (ביראת שמים) ידעו אשר לא ישמע קולם במחנה ישראל ולא ישמע לקול מדברים סרה על מנהיגי ישראל בדרך התורה והמצווה.

"ואפילו אם יבואו אליהם בשם מפלגה, פרוגראם, שיתוף שם שמים עם ד"א וכיוצא בזה - גרש יגרשו אותם מן המחנה. ואם בדור ההוא בטלו הדבר מפני טעמים הידועים, הרי על אחת כמה וכמה בדורנו יתום זה. ורואים במוחש, אשר אפילו בין התומכים בהצעה הנ"ל, הנה ככל שמתמעט מדת היראת שמים דחוג מסוים - כן תגדל ההתלהבות שלו לרעיון הסנהדרין, או כעין סנהדרין".

לא לספרי יוחסין

בשנת תש"ל הייתה פתיחה חלקית של מסך הברזל הסובייטי והתאפשרה עליתם של כמה אלפי יהודים מהמעצמה הקומוניסטית.

כהיום כן אז - התעוררה בעיית יהדותם של חלק מהעולים המתבוללים או צאצאי משפחת מעורבות. מכיוון שהשלטון הישראלי לא רצה לוותר על מקור העליה החשוב הזה, מה עוד שהגירתם של חלק מהעולים שאינם יהודים לארצות המערב תיתפס כפגיעה באידיאולוגיה הציונית הגורסת עליה מרוסיה דווקא לישראל, היה מי שהציע פתרון בזק לבעיה: 'ועדות גיור' במסלול אקספרס שיוקמו בווינה - תחנת המעבר העיקרית של העולים מברית המועצות.

הממסד הישראלי תכנן שוועדות אלו, שיפעלו הרחק מעיניהם הבוחנות של הרבנים ה'מחמירים', יהפכו את העולים הלא-יהודים לזכאי חוק השבות ובכך תיסלל הדרך לעלייתם המהירה לישראל.

מעבר לפרצה הנקודתית שבהכנסתם של גויים אלה לכרם בית ישראל, זיהה כאן הרבי את פוטנציאל הסכנה הגלום בכך כאשר הפרצה שנפתחה בווינה תיושם בסופו של דבר גם במקומות אחרים.

במברקו להרב זווין מתאריך חשוון תשל"א מציין הרבי כי "מספר מהמגויירים כלל לא ידעו שזהו ענין בדת וסברו כי זהו חלק מהתהליך הפורמלי לקליטה נוחה בארץ הקודש, ומספר מהנ"ל אף לא ידעו שצריכים לצאת מדתם הקודמת והביאו צלמיהם עימם..."

שתים עשרה שנים מאוחר יותר. התאריך הוא תחילת תשמ"ב. ארגונים כפרניים לוחצים על הממשלה להכיר ב'גיורים' שערכו ובכך לפרוץ פרצה גדולה בכרם ישראל. היהדות החרדית סערה.

בתגובה ללחצים אלו, הוצע לייסד ספר יוחסין שיאפשר את ההבדלה בין 'גיורים' פיקטיביים אלו לבין יהודים מבטן ומלידה או כאלה שהתגיירו כדת וכדין. בי"ג שבט תשמ"ג ביקר אצל הרבי הפוסק הגדול, הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, גאב"ד אונגוואר ובעל 'משנה הלכות', ושטח בפניו את הצעתו בדבר ספר יוחסין. למרבה הפלא, כבר למחרת בבוקר הורה הרבי למזכירו לטלפן להגר"מ קליין, ולמסור לו שהרעיון אודות ספר היוחסין בטל ומבוטל ושלא להתבטא בעניין זה. כן הורה להסיר מרשימת השיחה ביניהם את כל העניין. ביחד עם הוראה נחרצת זו כתב האדמו"ר פתק בו הסביר את הסיבות שהביאוהו לכך.

הרבי מציין כי "על פי מצב היחסים בין ארגוני הרבנים האורתודוקסים בכמה מקומות, לא ייעשה הספר בפועל כתוצאה ממחלוקות מי הנאמן, האחראי, העומד בראש וכו' ". הרבי סבר כי עצם קיומו של הספר אף עלול להחריף את היחסים בקרב הקבוצות השונות בתוככי היהדות הנאמנה וליצור עימותים ומתחים מיותרים. הקמת ספר יוחסין אף תעצים את התעמולה הקונסרבטיבית הטוענת כי הקנאים רוצים לפלג את עם ישראל באמצעים שמעולם לא ננקטו.

הסתה זו, סבר האדמו"ר, עלולה לפגוע ביוזמה אחרת שנתלו בה תקוות מרובות לסגירת הפרצה בחומת היהדות והוא תיקון חוק השבות באופן שרק מי שיתגייר כהלכה יוכר כיהודי.

לאור מצב עניינים זה נוצרה מציאות של ספק מול ודאי, כלומר ספק אם הספר המדובר יצא אי פעם לפועל - לעומת ודאות שאפילו הדיבורים על כך יסבו נזקים משמעותיים בכיוונים אחרים. בנסיבות שכאלה לא ראה הרבי טעם בהמשך העיסוק בסוגיית ספר יוחסין וביקש להמנע מצעד כזה.

מי משפיע על שז"ר

בשנת תשל"ה החלו להתבצע חפירות בסמוך לכותל המערבי. תוך כדי העבודות, נפתחו חללים תת-קרקעיים המוליכים אל מתחת להר הבית עצמו. היו שביקשו לחקור את המנהרות הללו בתקווה למצוא בהם את כלי המקדש. גופים לאומיים אף ביקשו לנצל מצב זה כדי להחליש את עוצמת האיסור שהוטל על כל עליה להר הבית. במכתבו להרב מאיר יהודה גץ זצ"ל מביע הרבי מליובאוויטש את כאבו ממגמה מסוכנת זו. הוא מציין את סיפוקו מביטול התוכנית לחפירת מחילות מתחת למקום בית המקדש. "תשואות חן במיוחד על... הבשורה טובה ומשמחת שנפסקו כל העבודות והחפירות שיש בהן חשש, ואפילו ספק חשש, נגיעה בקדש ומקדש".

הרי מוסיף עוד כי במצב שבו קיים סחף תמידי מימין לשמאל, היינו מכיוון מחנה יראי ה' למתרחקים מכך הרי שאפילו עצם העלאת נושא העליה להר הבית על סדר היום סכנה גדולה טמונה בה שכן "תיכף ומיד להתחלת השקלא וטריא בזה יעלו לשם כמה וכמה ולמקומות שאיסורן ודאי רחמנא ליצלן ומספרם ילך ויגדל, ר"ל".

בבחינת 'חכם עדיף מנביא' ממשיך הרבי ומציין את הנזקים שמהלך כזה עלול להביא בכנפיו. על רקע ההסתה האנטי-דתית ומאמציהם של גורמים לאומיים לחתור ללא הרף תחת מעמדם של הרבנים, הרי שהאיסורים שיפרסמו הרבנים נגד העליה להר יוצגו כחלק מכפיה דתית. "כל האזהרות בזה (באם תבואנה) ילבו את היצרים ויוסיפו מספר העולים". משום כך מסקנתו היא שמוטב לא יעלה הנושא כלל לדיון ושכל המעורבים ימשכו ממנו את ידיהם.

במכתב מרתק הממוען לגאון רבי שלמה יוסף זוין זצ"ל, משתקפת חרדתו של האדמו"ר מליובאוויטש לכבודם של גדולי ישראל. במכתב זה הוא מתלונן על כך שנשיא המדינה, זלמן שז"ר, שהוזמן והיה אמור להופיע בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל שלח במקום זאת את שלישו הצבאי, בעוד לכנס של רופאי שיניים שהתקיים באותו שבוע הוא הגיע בכבודו ובעצמו.

הרבי כותב כי הכנסיה הגדולה הוא "הכינוס היחידי באופי שלו של רבנים מטיפוסים של דורות שקדמונו גם במעלה. וכדאי לברר מיהו הלוחץ על שז"ר ומעבירו על דעתו [שלא להגיע]".

לפרק בפני עצמו ראויה מסכת היחסים ההדוקה בין כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל לבין גדולי ישראל מכל העדות. פרק חליפת מכתבים מרתקת התקיימה בין הרבי לבין הגר"י הוטנר זצ"ל, המתבטא במספר רב של מכתבים העוסקים בנושאים העומדים ברומו של עולם. מעניין במיוחד הוא המכתב שנשלח אליו מאת הרבי בחודש אלול תש"ל בעקבות שחרורו הפלאי של הרב הוטנר מידי המחבלים שחטפו את המטוס בו נסע.

בהתכתבות מפתיעה עם פוסק הדור, הגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, מבקש כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש מבעל 'אגרות משה' שיתחיל להניח תפילין דרבנו תם. האדמו"ר שולח לו סופר מומחה שיכתוב עבורו תפילין דרבנו תם והגר"מ פיינשטיין כותב לו בחזרה: "הודיעו לי בשם כ"ק הו"ג שליט"א שיש סופר מובהק אצלו שנכון לשלחו לצוותו שיכתוב עבורי פרשיות תפילין דר"ת כרצוני, הוא דבר גדול מאד לבד מה שאוכל לקיים גם מצוות הנחת תפילין דר"ת...".

במכתב אחר, הממוען לראש ישיבת הנגב, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, מציע לו האדמו"ר מליובאוויטש להמנע משימוש בחשמל בשבת. הרבי הסביר לו שאם ייצא בקול קורא נגד איסור השימוש בחשמל, שתיקתם של רבנים אחרים תתפרש כהיתר ולכן לא יוצא בקול קורא בעניין.

וכך מתקבלת לה תמונה פנורמית מרתקת, המקיפה את מגוון הסערות והמאבקים הציבוריים שליוו את היהדות הנאמנה בעשורים הראשונים לקום המדינה.