יחיאל פליישמן

כשאני והרצל התחלנו לדבר על המסע הבא שלנו, היה לי ברור שהוא יהיה בל"ג בעומר בנסיעה למירון. א. בגלל שהרצל כל הזמן אומר לי: "אתה חייב לבוא לראות מה הולך שם, יחיאל. אתה חייב לחוות את הקדושה הזאת". ב. בגלל שכבר עברו כמה שנים טובות מאז שטיפסתי את ההר הזה עם כמה קילוגרמים פחות.

אמנם, אני הייתי זה שזרק את ההצעה לחלל האוויר והייתי די סגור על העניין, אבל  דאגתי לא להראות התלהבות יתרה ונתתי להרצל להתלהב ולהזיע בשביל האתגר הקדוש שלו.

באדיקות פולנית נצמדתי לשיעור הראשון בקורסי המכירות, לשחק אותה קשוח בכדי להעלות את המחיר שלך בכמה פעימות יפות. אבל עם הרצל צריך להיזהר לא למתוח איתו את החבל מחשש שהפיוז שלו ייחרך והוא יבעט בי. והבעיטה שלו בהחלט לא באה בחשבון במצבי הרעוע כיום.

אתם אולי חושבים שאתם מכירים אותו, אבל הרצל הוא מהטיפוסים שלא מתייאשים, ואיך שאני מציע לו את מירון, הוא מדבר גבוהות על מסע רוחני שיכניס בנו קדושה יתירה ועל ספירות וניצוצות וחשמלים ואראלים ומה לא.

אני רק מבקש ממנו שידאג לעניין הדלק והפארבייסען לדרך. הוא מגחך ואומר שקטן עליו. וככה סגרנו דיל של רוחניות תמורת גשמיות, העסקה הכי טובה שיכולתי לחלץ מהרצל באקסטאזה שאליה הוא נכנס.

על כמה שקשה לי לצאת מהרגלים שלי כבר סיפרתי לכם בטור הקודם, כך שאתם לא מתפלאים שלא הצלחתי לעצום עין לפני המסע הזה. מסע מתוכנן תמיד גורם לאדרנלין לקפץ והמחשבה על לא לישון כל הלילה כבר ניהלה אותי כמה ימים קודם לכן.


מימין: יחיאל פליישמן והרצל קוסאשוילי

הרצל לעומת זאת, שתמיד רוצה הפוך ממני, רצה לצאת בחצי הלילה. הוא כרגיל רוצה להיות שם "באקשן" ובריקודים הצפופים. קצת מוזר לי שהרצל על שלל מגבלותיו רוצה בדוחק הזה בכל נפשו ומאודו. רק בגלל זה כבר שבוע לפני הנסיעה, הוספתי  שעתיים שינה לכל לילה על חשבון ליל ההילולא...

"תבוא לקחת אותנו מלוד" פקד עליי הרצל בטלפון האחרון שקדם לנסיעה. "אותנו?! מי זה אותנו?" שאלתי אותו, "זה לא אני ואתה?"

הוא כרגיל מתעלם לחלוטין ממצוקתי "תירגע, אני לא מביא לך שב"חים, מישהו נחמד". כשהשמעתי לו בקול את חוסר שביעות הרצון שלי מהקו השני, הוא הזכיר לי: "אני משלם את הדלק, זוכר?" חוץ מזה, מסתבר שהרצל לקח על עצמו חלוקה של בלונים בתהלוכה בלוד. מסתבר שזה לא משהו שאפשר לשנות בלו"ז הקיים.

"תבוא, אני אפנק אותך" הוא אומר לי בעליצות. "אני מביא אוכל וכל מה שתרצה, שתיה, פיצוחים, חטיפים וכל מה שתבקש". קולות הרעב ששמעתי מכיוון הבטן עשו את שלהם. "תן לי להתארגן ולצאת אליך אמרתי לו".

הבטחות ותקוות גדולות

9 חצי בערב, והבלתי יאומן קורה. הרצל עושה מחווה נדירה ויוצא אל הכביש המוביל לשכונת מגוריו. ככה הוא עושה כשהוא רוצה לחפות על פאשלה שלו. במקרה הזה, הגעה עם בקבוק מים צוננים, ללא כל זכר לרשמית הקניות שהבטיח למעלה...

הוא נכנס לרכב עם הטרמפיסט הפתאומי שמתגלה כגיסו, כשאליו מתלווה ריח של קנה טנק בוער. אני מעיר לו שהוא מריח כמו קרטושקה שרופה, והוא מתרץ את עצמו בכך שהרגע הוא חילק בלונים לילדים במדורה של השכונה.

בשלב הזה אני מחליט להפסיק את השאלות כי אני לא יודע לאן ייקחו אותי התשובות הפתלתלות של הרצל. כאן הוא שולף לי בקבוק מים קרים, מציע לי ואומר באגביות שנקנה בדרך את מה שהבטיח, לא לפני שהוא לוגם את מחצית הבקבוק בלגימות של גמל סעודי. 

אני מעדיף ללגום מפחיות הרד-בול שלי שהתגלגלו מתחת לכיסא. מה שמסתבר למפרע, לא עזר לעייפות המצטברת שלי. המבט שבעיניי אמר כל כולו אכזבה ועייפות אינסופית, אפילו בלון הוא לא הביא לי...

הרצל כרגיל, בעולם משלו, משחיל למערכת דיסק צרוב, ועוד לפני שאני מספיק לשאול אותו "מה זה"? אני מרגיש שהדלת עומדת להתפוצץ מהבאסים של "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל" בביצועו של מרדכי בן דוד.

זהו, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. רעב, צמא, עייפות והרצל בפול ווליום אימנתי שמאיים לקרוע את עור התוף שלי, נוחת עליי על כל כובד משקלו בבת אחת. מבלי שהרצל יבחין אני מנסה למלמל מתחת לשפם את תפילת הדרך...

העצירה בכביש 6 להתרעננות היתה בלתי נמנעת. שכן, הרצל מבחין בעיניי הטרוטות מעייפות והחשש לחייו התחיל להיות ניכר על פניו.



הוא מבליח לעברי מבטים ברפלקסים מהירים אחת לשלוש שניות. משהבין הרצל את המצב לאשורו, שאני לאחר לילה לבן ויום של עבודה, הוא לוקח את ההגה לידיים תרתי משמע.

זה אומר שיחד עם ההגה, הוא לוקח גם את האחריות על ניווט המוזיקה, כשאני משמש לו כקול שני, תוך כדי השתרעות על המושב שלצידו כסמרטוט חסר חן ותועלת.

להפתעתי הוא זכר שהוא הבטיח לי אוכל איפשהו בתחילת הערב, והוא אכן מקיים כשהוא יוצא מהחנות שבתחנת הדלק עם שקית מלאה בג'אנק דוחה במיוחד בצורת בייגלה, צ'יפס, סוכריות ללא סוכר ובקבוק דיאט קולה ענק וקר.

"לא היה משהו אחר?" אני שואל את הרצל, מבלי לקוות לנס. "היה, אבל לא בהכשרים שאפשר לאכול", הוא עונה בהחלטיות.

הערנות והחינניות של הרצל החשידו אותי בטירוף. הייתי מוכן על כך שהרצל ישן כל היום ודקה לפני שהוא חילק בלונים במדורה הוא חיסל איזה כבש, אחרת אין לי הסבר להיפראקטיביות שלו בזמן שאני שקעתי כמו כרוב כבוש בתחתית הצנצנת.

הרצל מסב את תשומת ליבי לעובדה המשעשעת, שרק צעירים חרדים מנסים לעצור טרמפים באמצע כביש סואן או מתחת לגשרים, חלקם תוך כדי ריקוד אמיתי על השוליים. המגמה שהסתמנה: ככל שמצפינים העולם משתגע.

מצב הרוח המרומם של הרצל מקפיץ את הווליום ברכב לעוצמות שיכולות להעיף לי את השמשה האחורית ולהשבית לצמיתות לדניאל גיסו את האוזניים. אני מבקש ממנו להתמתן והוא מקבל את הגזרה בחוסר שביעות רצון צועק לשמיים.

משנכנסנו רשמית לאווירת מירון, גם התקווה להמשך לילה חיוני החלה גואה בקרבי. כך, בעוד אני מנסה לעצום עין ללא הצלחה, הרצל מודיע בקול של קפטן טיסה: "הגענו לפרוד, צאו מהרכב".

חשמל באוויר

לא יודע מה קרה לי, אבל כשהגענו  לציונו של רשב"י, אולי בגלל שיטת הטלטולים אותה חוויתי בכל העוצמה רק לפני מספר דקות, או אולי באמת רק כי זה רבי שמעון, האדרנלין השתלט עלי לחלוטין וברגע אחד התעוררתי כול כולי לסוג של התרוממות רוח ושמחה לא מוסברת.

הרצל הציע שנכנס ממש עד הקבר, מסתבר שהרצל טרם זנח את רוח ומורשת הקרב איתה הגיע מלוד. האמת היא שאף פעם לא ראיתי אותו במצב כזה שהוא מוכן להידחף ולהילחם על מקומו, אבל זרמתי איתו ונתתי לו להוביל הפעם, לא לפני שיצרנו שרשרת אנושית מבוצרת.



הרצל הוביל אותנו היישר לסיר האנושי המבעבע שבכניסה לציון, כשמעלינו כליזמרים חרוצים מנגנים ניגונים חסידיים קופצניים והאדמה שמתחתיי החלה לרעוד.

הצטרפנו מבלי שנרצה לקפיצות הגבוהות ביותר שיכולתי לחלץ מעצמי, ואיך שאני מנסה לחפש את הרצל, אני רואה אותו בזווית העין קופץ, ממש קופץ.

"וואו, זה לא יאומן" התפעלתי בטירוף מהמחזה הלא שגרתי הזה. בציון עצמו פנימה, זה כבר היה משהו אחר לגמרי. איך שנכנסנו בפנים, גל מהביל של חום, זיעה ומחנק קידם את פנינו. השתדלתי לא לחשוש מכך, כשאני משנן לעצמי את המשפט: "ראוי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".  

כאן, במתחם הציון התקלפתי לגמרי מכל קליפה של ציניות. מה יש לומר? בחוץ היה שמחת תורה ובפנים יום כיפור. אנשים שצועקים ובוכים, שמות לרפואה, שידוכים, פרנסה נזרקים לחלל האוויר שממילא מלא בצעקות של "אני נחנק" ו"הצווווולללללה".  

פתאום אני מרגיש צמרמורת ושקורים לי דברים משונים בלב ובגוף. הרצל רואה את זה עלי ומחייך, "זה עוד לא השיא יחיאל", הוא מבטיח לי בצעקה, שניה לפני שגל הדחיפות זרק אותי כמעט אל דלת היציאה. "זה עת רצון יחיאל, תבקש, תתפלל", הוא מאיץ בי. כנראה שבשלב הזה כבר לא יכולתי להסתיר את הדמעות. מילותיו של הרצל מהדהדות לי בראש: "תבקש תבקש. יש לך על מה..." הוא אומר לי. ואני רטוב מזיעה ודמעות מבקש. מאד מבקש...

עברנו לחדר הסמוך לציון, שם פחות דחוס, אבל עדיין מלא. הרצל מארגן תפילת ערבית בדביקות עם ספירה של שלושה ושלושים יום לעומר.

אני מבחין בעוד כמה בחורי חמד משלנו - 'תמימים' שמתפללים בחדר הסמוך ומביטים בסירטוק של הרצל שקיבל צורה של סקוטש לשטיפת כלים ומחייכים. הרצל לא רואה אותם ממטר ומציע עוד סגולה של הרבי לומר פרק ל"ג בתהילים ולנסות להשיג פה מהשנוררים שבאזור 33 מטבעות לצדקה בשביל הקיש קיש קריא...

בקעה מלאה באנשים רוקדים

אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי בעוד אנו פוסעים החוצה, תוך כדי שאני חושב לעצמי שהנה זה נגמר וחבל. כי דווקא אהבתי את הרעיון של הדוחק הזה וההתרגשות בריקודים.

הרצל אומר לי שעוד לא התחלנו ואני לא מבין על מה הוא מדבר, עד שנגלה אל מול עיניי וואדי עצום בגודלו עם רבבות אנשים שמנגנים ניגון דבקות חב"די מוכר. על הבמה המאולתרת נשפכים כמויות של בקבוקי שמן על איזו ערימת בדים וצמר גפן.

תוך כדי פילוס הדרך, כשאני נשען על כתפיו הרחבות של הרצל וגיסו דני, אני שומע חסיד אחד אומר לחברו שלצידו: "האדמו"ר מקרלין מגיע". אני מרים את הראש לכיוון בימת המדורה והנה עולה לו איש צעיר שפניו העדינות והצעירות מפתיעות אותי ומדליק את הערימה.



מסתבר ששוב לא הייתי מוכן, שכן ברגע אחד ממש, כל גוש רבבות האנשים שאני כבר נמצא עמוק בתוכם החלו קופצים ורוקדים: "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם".

שמעו, אני כבר בן 36 ובאמת שעברתי וראיתי כמה דברים בחיים הקצרים שלי. אבל חוויה כמו זאת לא חוויתי מעולם. אין ולא הייתה שם עייפות, אין שם בעצם כל תחושה שלילית. אין עוד מלבדו.

כשאני מבין שזה הרגע שלי לשחרר קיטור של שמחה, אני קופץ ושר, שר וקופץ.  גם הרצל מצטרף. הידיים שלי על כתפי אנשים שלעולם לא פגשתי ומן הסתם לא אפגוש, אבל דבר אחד מחבר בינינו עכשיו. שמחה.

אין כאן קמפיין מקדים, כיבודים, מעמדות, עדות ולבושים. רק רבי שמעון. רבי שמעון והקדוש ברוך הוא, ודורות דורות של יהודים. אני מתרגש.

הרצל מסמן לי שהוא התעייף וחייב אוויר, אנחנו יוצאים מהר הגעש האנושי ומתחילים לצעוד בשביל הירידה חזרה. בדרך, הרצל מתעכב באוהלי אחינו הספרדים שהביאו כבשים ושאר ירקות.

לרגע חשבתי שהוא שוב כהרגלו מחפש אוכל, אבל מסתבר שיצא לו מזה בקבוק דיאט ספרייט צונן ומשיב נפש. ואפילו שיחה ערנית עם אחד שנראה חסיד ברסלב שתפס את הרצל בזקנו והחל לגולל בפניו את סיפור חייו. הרצל זורם איתו ומגלה להפתעתו שהאיש שנראה בשנות הארבעים לחייו, למד בישיבה בלוד והיה אפילו אצל הרבי בשנת תשמ"ד. הוא מבקש מהרצל למסור ד"ש לרב רייניץ ולרב מנדלסון מלוד...

"תראה איזה עולם קטן", אומר לי הרצל בחיוך.

"איך קוראים לך?" שואל אותו הרצל. "משה בן שושן" עונה הברסלבר. ואתה? מחזיר הברסלבר את הכדור להרצל. "הרצל קוסאשוילי". 

"קוסאשוילי?! וואלה. תמסור ד"ש למשפחת מיכאלשוילי בלוד, הם היו מארחים אותי הרבה בסעודות שבת כשהייתי שם בפנימייה..."

הרצל נפרד ממנו בחיבוק לבבי כאילו הם עברו יחד מסע של חודשים לטיפוס על האוורסט. לך תבין את החיבור המיסטי בלילה שכזה. אני כבר לא שואל שאלות על מה שאני רואה. ותאמינו לי שראינו הרבה דמויות ססגוניות בלילה הקצר/ארוך הזה.

מוקד הישועות שלוש בעשר

בדרך למטה הרמקולים רועמים מכל עבר. סטריאו של ישועות והתרמות: "מוקד הישועות 3 בעשר", צורח מישהו במונוטוניות לא נגמרת. לפתע אנחנו מבחינים בברסלבר דלעיל מקפץ על אחת החומות בשביל המבוא לציון לצלילי מוזיקה קופצנית, כשהוא מסמן להרצל להצטרף אליו לחוויה השמימית...

או אז אני מרגיש משיכה בשרוול. הרצל כמו מעיר אותי מחלום מתוק מתפתל כולו מצחוק ואומר לי: "מוקד הישועות שלוש בעשר. גדול. דיי פליישי. זה  כבר יותר מידי בשבילי בוא הביתה..."



גם האוטובוס הדחוס בדרך חזרה לחניון פרוד לא הפריע לי. השמחה וההלם זרמו בתוכי בערבוביא ואני איתם. כשהגענו לרכב, חשבתי לעצמי שפה ועכשיו כבר אוכל להירדם בבטחה לאחר כמעט שתי יממות ללא שינה, אז חשבתי... כמעט כל הדרך חזרה הרצתי לעצמי בראש את המראות הגדולים והמרשימים מהציון, ואת הריקודים הסוערים שלמרגלות ההר.

אומרים שצדיקים נהיגתם נעשית בידי אחרים. שכן בדיוק שעה וחצי מאז שעזבנו את פרוד, הרצל מעיר אותי במושב האחורי ואומר לי "יחיאל, הגענו ללוד. אתה יכול לנהוג מכאן?"

מסתבר שדניאל הצדיק גיסו של הרצל, הושיב את הרצל לצידו ואותי במושב האחורי כשהוא נוהג בשיטת קפיצות הדרך של הבעש"ט לכיוון המרכז. "מה זה? איך הגענו כל כך מהר? על כמה נסעת"? אני שואלי את דניאל. "אל תשאל שאלות קשות שלא אצטרך לשקר לך עליהם הוא עונה בחיוך".

"אתה רוצה להגיד לי ששנינו נרדמנו כאן?" אני שואל את דניאל. הוא עונה לי: "אתה עצמת עין לכמה דקות, אבל הרצל למזלי הרעיש עם נחירות שהחזיקו אותי ער כל הדרך..."

היה זה ללא ספק אחד מהלילות המשמעותיים בחיי. אם לפני הנסיעה הזאת עוד היה לי צל של ספר בגלל המרחק, הלילה השתכנעתי סופית. 'האויפשערניש' של נועם בני בעוד כמה ימים יהיה על ציונו של רשב"י. לא מתפשר על פחות מזה.

נפרדתי מהרצל ודניאל בחיבוק, ונהגתי לי הביתה לבדי, עם זריחה ממולי וחיוך קטן בפה ודמעה על הלחי.

לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה, או על האופצייה הנוספת:
לא מצליחים לצפות? לחצו כאן