מערכת COL
|
יום י"ז אייר ה׳תשע״ב
09.05.2012
כך היה רבי לוי יצחק נ"ע מוכר את החמץ לגוי ● זכרונות הרבנית
"בעלי, ברצינות התהומית שבה התייחס למעשה המכירה, הטיל על הגוי אימה כה גדולה, עד שהלה היה יושב כשכולו מורא ופחד, ואומר שוב ושוב: "לא אניח לאיש להיכנס לבתי-העסק עד היום האחרון של חג הפסח שלכם. אפילו אם ייתנו לי סכום כסף רב – אני הוא בעל-הבית. כן, כן, הרב, אני יודע הכל". הגוי היה מסיים לבצע את כל הפעולות הפורמליות, ויוצא מביתנו בארשת פנים רצינית ביותר" ליומן המלא ● היומן מוגש בארבע שפות שונות: עברית, אידיש, צרפתית ורוסית >>>
עד שעת מכירת החמץ עוד ניתן היה לדבר עם בעלי על כל העניינים השייכים לערב פסח, אבל הכל היה מתוך מורא – שמא עדיין לא יצא ידי חובתו ככל הנדרש כדי לבטל את החמץ לגמרי.
לאחר-מכן החל תהליך חתימת שטר המכירה.
הגוי היה מגיע לביתנו מלא גאווה – ביום אחד הפך לבעל-הבית של כל בתי-העסק בעיר...
כדי שהמכירה לא תיראה כפעולה שטחית, שנועדה לצאת ידי-חובה בלבד, היה בעלי מסתגר עם הגוי בחדר עבודתו – לאיש לא הותר להיכנס לחדר – ומתרגם עבורו לרוסית את כל נוסח השטר. את השפה הרוסית ידע בעלי היטב, ולא החסיר מלתרגם אפילו סוג אחד ממוצרי החמץ המפורטים בשטר, וכן כל החמץ המצוי בספינות הנמצאות בלב ים והמובילות את החמץ אל העיר. את הגוי עניינו בעיקר בתי-המסחר הגדולים ליי"ש ויין, שהיו קרובים יותר ללבו...
בעלי, ברצינות התהומית שבה התייחס למעשה המכירה, הטיל על הגוי אימה כה גדולה, עד שהלה היה יושב כשכולו מורא ופחד, ואומר שוב ושוב: "לא אניח לאיש להיכנס לבתי-העסק עד היום האחרון של חג הפסח שלכם. אפילו אם ייתנו לי סכום כסף רב – אני הוא בעל-הבית. כן, כן, הרב, אני יודע הכל". הגוי היה מסיים לבצע את כל הפעולות הפורמליות, ויוצא מביתנו בארשת פנים רצינית ביותר.
פעם אחת, זוכרת אני, הגיע לביתנו נכדו של ר' בערע וואלף , שכבר היה אז מנהל מפעל, והתרחק במקצת מקהל היראים. אותנו נהג לבקר לעתים קרובות. הוא הפציר בבעלי שיניח לו להיות נוכח בחדר עבודתו בשעת ביצוע העסקה עם הגוי, עד שבקשתו נענתה. הוא סיים את שהייתו שם – שבמהלכה הביט מרחוק במתרחש – כעבור מספר שעות, ויצא כשכולו חיוור ונוטף זיעה. זו היתה האווירה שנוצרה שם.
לאחר סיום המכירה היה בעלי נושם לרווחה כמו אחרי סיום עבודה קשה ביותר.
ליל הסדר
לאחר-מכן החלו ההכנות ליום-טוב. בעלי הכניס את נשמתו מתוך להט כה רב בכל דבר ודבר שהיתה לו שייכות להכנות לחג, עד שהדבר הורגש בכל הבית כולו, ועל-ידי כל הנמצאים בבית.
בעריכת "הסדר" נכחו, כמובן, בני המשפחה ואורחים. הסעודה נמשכה זמן רב. ילדינו היו עדיין בבית, והרי גם מבין האורחים היו מי שניתן היה להתפלפל אתם בענייני ההגדה.
לאחר שנסתיימה הסעודה, בשעה מאוחרת בלילה, היה בעלי מסתגר בחדרו ואומר "שיר השירים" . מתוך החדר נשמעו בכיות שכאלה, בקול רם, שלא הכל יכולים לבכות כדוגמתן, וקשה לתאר אותן במלים.
אני זוכרת שפעם אחת הקשיבו שני אורחים לאמירת "שיר השירים" של בעלי מעבר לדלת. אחד מהם אמר לי שהוא לא שמע כדבר הזה מעולם, ולעולם לא ישכח זאת; השני אמר שגם אם היה הדבר נמשך עוד שני לילות, הוא לא היה מתעייף מלשמוע.
חודש אייר [ה'שי"ת].
הרחקה מאביזרייהו דעבודה זרה
לא מכבר חל יום-הולדתו של בננו הצעיר , וגם עובדה זו הזכירה לי תקופה מסויימת מחיי אביו.
היתה זו כבר השנה השמינית לשבתנו בבית הוריי סמוכים לשולחנם , והיה צורך להתחיל לחשוב על פרנסה – אם-כי במשך כל התקופה התכונן כבר בעלי במידת-מה להיכנס לעולם הרבנות ולקבל על עצמו התחייבות כלשהי, ובמשך כל הזמן היה יושב, לומד וכותב.
ה"מפרנס", כלומר אבי, לא היה גביר. הוא היה רב, ועל מידת אהבת-ישראל ושאר המידות הטובות שלו ניתן היה לכתוב הרבה. אצלו התקיימו באמת דברי חז"ל "שלי שלך ושלך שלך".
אני זוכרת שכשאבי היה מקבל את משכורתו, תמיד היה מחשב מיד מהו הסכום הדרוש לו לצורך תמיכה באחותו, בגיסו או באחיו. תמיד היה מישהו מבני משפחתו שהיה זקוק לעזרה. לכל-לראש, אפוא, היה מנכה ממשכורתו לצרכם, ורק חלק קטן השאיר לצורך משפחתו שלו. תמיד נזקקנו לגמילות-חסדים כדי לכסות את הוצאות החודש. באופן זה התנהג אבי בכל פרט בחייו.
ובכן, העובדה שלא היינו עצמאיים נעשתה קשה עלינו, ומן ההכרח היה לחשוב על רבנות.
הוצעה לבעלי רבנות בעיר מסויימת, שכדי לקבל את משרת הרבנות בה היה צורך בדיפלומה ברמה של חמש שנות לימוד בגימנסיה. בעלי הקדיש, אפוא, מספר חדשים ללימוד רוסית. הוא למד זאת בניגון של לימוד גמרא, וכלל לא היה שבע-רצון מכך.
את המבחנים היה עליו לעבור בקיוב. הוא נסע אפוא לשם והכין את עצמו ככל הדרוש,
אך כשהגיע אל הוועדה הממונה על המבחנים, ראה את תכנית הלימודים, ונוכח לדעת שיהיה עליו ללמוד את השפה הסלאווית הכנסייתית ולדעת את האוונגליון – לא נרשם כלל בין הניגשים לבחינה, אלא נסע בחזרה עוד באותו לילה, והגיע הביתה ביום ברית-המילה של בננו.
לאחר-מכן החל תהליך חתימת שטר המכירה.
הגוי היה מגיע לביתנו מלא גאווה – ביום אחד הפך לבעל-הבית של כל בתי-העסק בעיר...
כדי שהמכירה לא תיראה כפעולה שטחית, שנועדה לצאת ידי-חובה בלבד, היה בעלי מסתגר עם הגוי בחדר עבודתו – לאיש לא הותר להיכנס לחדר – ומתרגם עבורו לרוסית את כל נוסח השטר. את השפה הרוסית ידע בעלי היטב, ולא החסיר מלתרגם אפילו סוג אחד ממוצרי החמץ המפורטים בשטר, וכן כל החמץ המצוי בספינות הנמצאות בלב ים והמובילות את החמץ אל העיר. את הגוי עניינו בעיקר בתי-המסחר הגדולים ליי"ש ויין, שהיו קרובים יותר ללבו...
בעלי, ברצינות התהומית שבה התייחס למעשה המכירה, הטיל על הגוי אימה כה גדולה, עד שהלה היה יושב כשכולו מורא ופחד, ואומר שוב ושוב: "לא אניח לאיש להיכנס לבתי-העסק עד היום האחרון של חג הפסח שלכם. אפילו אם ייתנו לי סכום כסף רב – אני הוא בעל-הבית. כן, כן, הרב, אני יודע הכל". הגוי היה מסיים לבצע את כל הפעולות הפורמליות, ויוצא מביתנו בארשת פנים רצינית ביותר.
פעם אחת, זוכרת אני, הגיע לביתנו נכדו של ר' בערע וואלף , שכבר היה אז מנהל מפעל, והתרחק במקצת מקהל היראים. אותנו נהג לבקר לעתים קרובות. הוא הפציר בבעלי שיניח לו להיות נוכח בחדר עבודתו בשעת ביצוע העסקה עם הגוי, עד שבקשתו נענתה. הוא סיים את שהייתו שם – שבמהלכה הביט מרחוק במתרחש – כעבור מספר שעות, ויצא כשכולו חיוור ונוטף זיעה. זו היתה האווירה שנוצרה שם.
לאחר סיום המכירה היה בעלי נושם לרווחה כמו אחרי סיום עבודה קשה ביותר.
ליל הסדר
לאחר-מכן החלו ההכנות ליום-טוב. בעלי הכניס את נשמתו מתוך להט כה רב בכל דבר ודבר שהיתה לו שייכות להכנות לחג, עד שהדבר הורגש בכל הבית כולו, ועל-ידי כל הנמצאים בבית.
בעריכת "הסדר" נכחו, כמובן, בני המשפחה ואורחים. הסעודה נמשכה זמן רב. ילדינו היו עדיין בבית, והרי גם מבין האורחים היו מי שניתן היה להתפלפל אתם בענייני ההגדה.
לאחר שנסתיימה הסעודה, בשעה מאוחרת בלילה, היה בעלי מסתגר בחדרו ואומר "שיר השירים" . מתוך החדר נשמעו בכיות שכאלה, בקול רם, שלא הכל יכולים לבכות כדוגמתן, וקשה לתאר אותן במלים.
אני זוכרת שפעם אחת הקשיבו שני אורחים לאמירת "שיר השירים" של בעלי מעבר לדלת. אחד מהם אמר לי שהוא לא שמע כדבר הזה מעולם, ולעולם לא ישכח זאת; השני אמר שגם אם היה הדבר נמשך עוד שני לילות, הוא לא היה מתעייף מלשמוע.
חודש אייר [ה'שי"ת].
הרחקה מאביזרייהו דעבודה זרה
לא מכבר חל יום-הולדתו של בננו הצעיר , וגם עובדה זו הזכירה לי תקופה מסויימת מחיי אביו.
היתה זו כבר השנה השמינית לשבתנו בבית הוריי סמוכים לשולחנם , והיה צורך להתחיל לחשוב על פרנסה – אם-כי במשך כל התקופה התכונן כבר בעלי במידת-מה להיכנס לעולם הרבנות ולקבל על עצמו התחייבות כלשהי, ובמשך כל הזמן היה יושב, לומד וכותב.
ה"מפרנס", כלומר אבי, לא היה גביר. הוא היה רב, ועל מידת אהבת-ישראל ושאר המידות הטובות שלו ניתן היה לכתוב הרבה. אצלו התקיימו באמת דברי חז"ל "שלי שלך ושלך שלך".
אני זוכרת שכשאבי היה מקבל את משכורתו, תמיד היה מחשב מיד מהו הסכום הדרוש לו לצורך תמיכה באחותו, בגיסו או באחיו. תמיד היה מישהו מבני משפחתו שהיה זקוק לעזרה. לכל-לראש, אפוא, היה מנכה ממשכורתו לצרכם, ורק חלק קטן השאיר לצורך משפחתו שלו. תמיד נזקקנו לגמילות-חסדים כדי לכסות את הוצאות החודש. באופן זה התנהג אבי בכל פרט בחייו.
ובכן, העובדה שלא היינו עצמאיים נעשתה קשה עלינו, ומן ההכרח היה לחשוב על רבנות.
הוצעה לבעלי רבנות בעיר מסויימת, שכדי לקבל את משרת הרבנות בה היה צורך בדיפלומה ברמה של חמש שנות לימוד בגימנסיה. בעלי הקדיש, אפוא, מספר חדשים ללימוד רוסית. הוא למד זאת בניגון של לימוד גמרא, וכלל לא היה שבע-רצון מכך.
את המבחנים היה עליו לעבור בקיוב. הוא נסע אפוא לשם והכין את עצמו ככל הדרוש,
אך כשהגיע אל הוועדה הממונה על המבחנים, ראה את תכנית הלימודים, ונוכח לדעת שיהיה עליו ללמוד את השפה הסלאווית הכנסייתית ולדעת את האוונגליון – לא נרשם כלל בין הניגשים לבחינה, אלא נסע בחזרה עוד באותו לילה, והגיע הביתה ביום ברית-המילה של בננו.
● אידיש ועברית: לחצו כאן
● אנגלית: לחצו כאן
● צרפתית: לחצו כאן
● רוסית: לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
