הרב אהרן-דב הלפרין 

הרבי, כנשיא ומנהיג הדור, רעיא מהימנא קדישא, השמיע את דעתו הברורה בכל הנושאים העומדים על הפרק. בהיותו הרועה הנאמן של כל עם ישראל, עסק הרבי בנושאים קיומיים לעם ישראל ולארץ ישראל –  הן בשיחותיו הפומביות, והן בפגישותיו עם גדולי תורה, הוגי דעות, מנהיגים פוליטיים וכיוצא באלו.

יחד עם זאת – ובלי שום סתירה לכך – 'סדר היום' המרכזי (והיחיד) שהרבי תבע מכל חסידי חב"ד הוא הפצת המעיינות, הפצת היהדות, מבצעים, כדי להכין את העולם – באמצעים אלו – לגאולה האמיתית והשלמה.

באלפי המכתבים לאנ"ש, המתפרסמים בסדרת 'אגרות קודש', יש אין ספור מכתבים שבהם הרבי תובע להוסיף יותר בהפצת המעיינות והפצת היהדות, וגם 'נוזף' מדוע לא נעשה יותר בעניינים אלו. לעומת זאת, אין כמעט שום מכתב שבו הרבי תובע או 'נוזף' באנ"ש מדוע לא עשו מספיק למחות נגד הציונות ונגד הדיבורים החמורים על אתחלתא דגאולה.

גם במכתבים הכלליים שהרבי כתב כמה פעמים בשנה, במשך עשרות שנים, "אל בני ובנות ישראל", אין, כמדומני, שום מכתב שבו הוא מסביר לכלל ישראל את חומרת  העניין של הציונות או 'אתחלתא דגאולה'. לעומת זאת, רובם ככולם של המכתבים כלליים, עוסקים בעניינים חיוביים של הפצת אור התורה והיהדות ורעיונות עמוקים ומעודדים בכיוון זה.

כנגד רוחו של כל אחד

אורו הגדול של הרבי משך אליו כבחבלי קסם, מאז תחילת הנשיאות, יהודים מכל החוגים והסוגים שהפכו לחסידים בלב ונפש, עד-כדי-כך שה'געווארנע' מהווים בדורנו, כמו בדור הראשון של חב"ד, רוב מנין ורוב בנין של חסידי חב"ד.

בהיות הרבי שלמות-כל-השלמויות והתגלמות האמת המוחלטת  – "הבריח התיכון המבריח מהקצה אל הקצה" – מצא כל אחד מהבאים להסתופף בצילו של הרבי, את הנקודה המיוחדת הקרובה לליבו.
 
מי שבא מעולם התורה, 'נדלק' בעיקר מהיותו של הרבי גאון הגאונים; מי שבא מהחסידויות השונות 'הוקסם' בעיקר מהיותו של הרבי משיח ה', צדיק הדור וקודש הקודשים; מי שהגיע מעולם הקנאות הירושלמי, גילה לשמחתו אצל הרבי את דעותיו ה'קנאיות' השוללות בחריפות את קדושת הציונות והאתחלתא דגאולה; מי שבא מבית מדרשו של הרב קוק נתפס בעיקר לאהבת ישראל העצומה של הרבי לכל יהודי באשר הוא.

כך הם וכך כל אחד מהמתקרבים –  כולל כל האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים שהתקרבו ליהדות בזכותו של הרבי –  כל אחד מהם, בסגנונו הוא, מצא ברבי את הנקודה שסייעה לו להתקרב, עד שנשמתו נקשרה, בחבלי עבותות אהבה, לנשמה הכללית שבדור.

מאותה סיבה, טבעי הדבר שמי שפועל לקרב לחסידות יהודים ממקור מוצאו הקנאי, יספר להם יותר על היותו של הרבי 'קנאי גדול' השולל בחריפות את קדושת הציונות והאתחלתא דגאולה, ולא יחלק להם חוברות המתארות בעיקר את הקירובים הגדולים והנדירים של הרבי לכל 'הפושעים הציוניים' ואהבתו הנפלאה והעצומה לכל חיילי צה"ל. זה טבעי. אולי אפילו מוצדק. בתנאי שעושים זאת רק נקודתית, רק לצורך הסרת מכשולים העלולים למנוע יהודים קנאים אלו מלהתקרב לחסידות, אך לא מעבר לכך. לא שהופכים, חלילה, את  הקנאות האנטי-ציונית, למשהו מרכזי במשנתו של הרבי.

אלו ב'הלל' ואלו ב'לקלל'

בעניין זה שמעתי פעם מה'חוזר', הגאון החסיד רבי יואל כהן שליט"א, אמרה קולעת מאד: "אצל שני חוגים ביהדות הדתית כל ה'אידישקייט' מתבטאת במדינת ישראל ובציונות. אצל המזרחי, עיקר היהדות הוא היחס הקדוש למדינה ולציונות. ואצל נטורי-קרתא עיקר היהדות הוא שלילת המדינה והציונות"...

עבור שניהם 'יום העצמאות' הוא היום החשוב ביותר בשנה. הללו חוגגים ב'הלל' והללו חוגגים ב'לקלל'. שניהם הפכו את היחס למדינה ולציונות לעיקר העיקרים ויסוד היסודות. כאן מתחילה וגם מסתיימת ה'אידישקייט' שלהם.

בחב"ד לעומת זאת, ה'אידישקייט' –  הנושאים הרוחניים העומדים בראש מעייניהם של החסידים – אינם קשורים לשאלת היחס למדינה ולציונות. ברבבות השעות של התוועדויות ושיחות קודש של הרבי, נושא היחס לציונות ולהקמת המדינה, לא מהווה אפילו פסיק קטנטן.

אגב, לפני עשרות שנים, במכתב ששלחו לרבי מורות מבית הספר היסודי בכפר חב"ד, הן שאלו על מה לשוחח עם התלמידות לקראת יום העצמאות (כמתחייב בבתי-הספר).  הרבי, בתשובתו המקורית ואולי המפתיעה, לא הסכים שידברו עם התלמידות –  כמו במוסדות החינוך של נטורי קרתא – על שלילת הציונות, אפילו לא על שלילת ה'אתחלתא דגאולה; לא הסכים שידברו עם התלמידות –  כנהוג בבתי ספר של החינוך העצמאי (אגו"י) –  על המצב החמור שהמדינה לא מתנהלת על-פי חוקי התורה; ולא הסכים, כמובן, גם לשיטת ה'מזרחי,' לשוחח עם התלמידות על קדושת המדינה והציונות.

בתשובתו למורות בכפר חב"ד, הרבי 'עוקף' לחלוטין את כל הנושא של היחס למדינה ולציונות, וקובע שהנושא שעליו יש לשוחח עם הבנות בכפר חב"ד, לקראת יום העצמאות, הוא הנס הגדול של הצלת הישוב היהודי בארץ, באותם ימים, כאשר נלחמו מעטים מול רבים וכו'.

הרבי, בניגוד לחוגים אחרים, לא הסכים, לא רצה, ובוודאי שלא עודד, שתלמידי חב"ד (כמו גם חסידי חב"ד) יהיו עסוקים בנושא היחס לציונות ולהקמת המדינה. הוא לא הסכים (כמקובל בחוגים אחרים) להפוך את נושא הציונות והיחס להקמת המדינה, לשיח מרכזי בציבור החב"די. משום שהרבי, בניגוד לכל האחרים, למרות דעותיו המוצקות בכל הנושא הזה – לא ראה בכך שום עניין רלוונטי לתפקידם או לשיחם ושיגם של חסידי חב"ד.

זו דרך המלך, ממנה לא נסטה. עיסוקנו לא בציונות אלא בהכנה לקבלת פני משיח. עדי נזכה בימים אלו ממש לראות בקיום היעוד:

"הנה ימים באים נאום ה'... ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוקיך".

בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.