ישראל פינחס טירנואר, המודיע

שורות מעטות רוויות צער וגעגועים, סיפורי הוד ומופת, מוסר השכל ולימוד גדול לזכרו של הצדיק הירושלמי, חסיד אמת, עובד ה', מופלג בתורה וגאון במידות ובחסד, איש רחום טוב ומיטיב - רבי שמעון הכהן פרידמן זצ"ל המכונה "שמעון הצדיק".

ערב שביעי של פסח בבית השליח הרב ר' מנדל הכהן פרידמן שליט"א באור יהודה. כבכל בתי ישראל התכונה רבה, ההכנות לחג בעיצומן. לפתע הכל נדהמים - הסבא רבי שמעון פרידמן המכונה בפי כל "שמעון הצדיק" מבקש בקשה כמותה לא ביקש מעולם - "אנא, הפסיקו לרגע את ההכנות, ברצוני לומר משהו חשוב".

שקט משתרר ובני הבית נאספים סביב הסבא שפותח ואומר - "הקב"ה מקדים רפואה למכה, המכה הקשה ביותר לעם ישראל היא שריפת בית מקדשנו בתשעה באב. הרפואה למכה זו היא ח' באב". רבי שמעון נוטל לידיו את הספר "היום יום" (פתגמים ואמרות שליקט וסידר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זיע"א לפי ימות השנה) ומקריא את הכתוב ביום ח' באב - "מפתגמי אאזמו"ר (המהר"ש) - מה התועלת בפעולה של חסידות ויראת שמים כאשר חסר העיקר, אהבת ישראל, ונוסף על כך גרימת צער לזולת". "סבא", תמה אחד הנכדים, "היום כ' בניסן ולא ח' אב". "לא התבלבלתי", עונה הסבא הגדול, "ברצוני שתזכרו היטב את הדברים הללו".

חלפו אך שעות מעטות ורבי שמעון הצדיק השיב את נשמתו הטהורה לבוראה זכה ומזוככה, כשבאויר העולם מרחפת עדיין צוואתו האחרונה שהיא בעצם שירת חייו של מי שכולו היה חטיבה אחת של אהבת ישראל, חסד וצדקה ומסירות למען הזולת.

אור של קדושה

כותב השורות כמו כל בני ירושלים הכירו ולא הכירו את הדמות הכחושה והצנומה להחריד שהתהלכה ברחובותיה של עיר הקודש ופניה האירו באור של קדושה ושמחה.

התהלכה אמרנו? רבי שמעון, או "שמעון הצדיק" כפי שכונה, מעולם לא התהלך, הוא תמיד רץ. רגליו הכאובות הורגלו מאז ומעולם לרוץ לדבר מצוה. ומתי לא היה רבי שמעון עסוק בדבר מצוה? הנה הוא מוביל קשיש, כאן הוא מסייע לנכה, פה הוא מחלק כספים לנזקקים, שם הוא רץ לעוד בית כנסת בכדי לערוך ברכת כהנים משום שהוא שמע כי באותו מנין חסר כהן, והנה הוא בדרכו לבית הכנסת החמישי באותו יום כדי להשלים מנין.

אץ ורץ הוא שמעון הצדיק, יום עמוס לפניו - עליו להספיק ביקורים במעון לתשושי נפש, במושב זקנים ובבית חולים. מי אם לא הוא יבצע במו ידיו פעולות להם לא יהיה מסוגל איש מלבדו? הנה יהודי המחפש כתובת מסוימת, "בא ואראה לך", מצטהל רבי שמעון השמח על מצוה נוספת שנפלה בחלקו, "זה לא רחוק", הוא אומר וצועד עם האיש כברת דרך ארוכה ומייגעת עד כי יגיע הישר למחוז חפצו. יהודי עובר לידו וסליו בידיו, הא יכול רבי שמעון שלא ליטול את הסלים במקומו? ואין זה משנה כלל שרבי שמעון עצמו כורע תחת סבלו הגופני.

גוף לא היה לו לרבי שמעון. כל כולו נשמה. מהעולם הזה הוא התנתק זה מכבר. אין לו בעולמו אלא אהבת ישראל יוקדת וחסדים אין ספור. מצטנע הוא בשולי דרכים, מתכנס אל הקירות, בגדיו עתיקים. הוא אינו "עניו", הוא פשוט איננו. הוא הכיר בקיומם של כל יצורי כפיו של הקב"ה מלבד מקיומו שלו עצמו. חסיד ולמדן, נוהג בגינוני קדושה עלאיים, ראשו מושפל לארץ, עינו אחת עצומה תדיר, והשניה פקוחה אך במעט ומכוונת לקרקע. אבל את הזולת הוא תמיד ראה.

דבר לא נעלם מעיניו הטהורות. אם שמע או הבחין בישיש המתקשה לצאת מביתו, פשיטא כי יקדיש עבורו זמן יקר מני פז, שעות ארוכות בסבלנות אין קץ, יצעד עמו פסיעה אחר פסיעה עדי יגיע למקומו. והדרך עצמה? וכי תחלוף לה סתם כך? חלילה, רבי שמעון רץ ונעצר בכל רגע להגביה מאכלים שנפלו לארץ, או סתם אשפה המכערת את אדמת הקודש של ארץ ישראל.

מרחוק היו מגיעים יהודים לחזות בתפילתו. נשמתו בוערת באש. גופו רוטט ביראה. מילות התפילה אך יוצאות בקושי רועדות מפיו. "כעומד לפני מלך", לא היתה זו מליצה, אלא מציאות פשוטה שהכל חזו בה. אמן ואמן יהא שמיה רבא כפי שבקעו מפיו בחיל ורעדה אינם ניתנים לתיאור. ומי יכול לתאר את ברכת הכהנים של הכהן הגדול הניצב על הדוכן ומברך את ישראל באהבה יוקדת שאין דומה לה. חסד גדול עשה עמנו הבורא שהוריד את נשמתו הקדושה של שמעון הצדיק במשפחת כהונה.

אם לא כן, וכי היה מסכים לברך כל יהודי שרק ביקש ממנו זאת? וכי מי אני ומה אני? אין ואפס, תולעת ולא איש. אבל ככהן? בשמחה ובמאור פנים, ברצינות ובכוונה - מעמד המעורר דמעות זכרון רותחות בקרב כל מי שזכה לשמוע את ברכותיו שבקעו באמת ובתמים מליבו הטהור. וברכותיו של רבי שמעון עשו פרי. ישועות רבות התגלגלו כתוצאה מאותן ברכות נלהבות.

כבר בילדותו, מספרים חבריו לת"ת "עץ חיים", דבק בו התואר שמעון הצדיק. ישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים הם, לא לחינם כונה אותו צדיק בתואר כה נשגב. היה לו בהחלט על מה להסתמך. הוא בצדקותו ותומתו מבואו ועד צאתו. הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א פירש את הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", שתמים אמיתי צריך 'להיות', כלומר עליו להיוולד כך, ומי כרבי שמעון מתאים יותר להגדרה שכזו.

תמים הגיע לעולם ותמים יצא ממנו. רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, ואנו נותרנו אבלים ובוכים על נפש נקי וצדיק שנעקרה מאיתנו. נפש שהיתה לסמל ודמות של חסיד ועובד ה' גאון בתורה וגאון עולם בחסד. גדולה האבדה ואין לה תמורה. בכו האלמנות ודמעו היתומים, התאבלו הגלמודים והתייסרו האביונים, ומליבם הקרוע פרצה הזעקה - מי יתן לנו תמורתו?!

לזכרו של צדיק

כשבא לנחם הגאון הגדול רבי נפתלי הירצקא פרנקל שליט"א חבר הבד"ץ של העדה החרדית ומי שהיה שכנו של רבי שמעון שנים רבות, פתח ואמר - "כרכים רבים ניתן למלא במעשיו של שמעון הצדיק". לא נוכל בכוחותינו הדלים למלא את אותם כרכים.

רק מלאכי מרום הכותבים את ספרם של צדיקים יוכלו לעמוד במשימה זו. אבל נוכל, וחובה עלינו לעשות זאת, להעלות מעט מן המעט מספר תולדות האדם השלם, למען ידע דור אחרון, שבירושלים חי לו יהודי אשר הגיע לפסגות בעבודת ה', למרות שלא נשא בשום תפקיד או תואר רשמי, והעיתונים לא העלו על נס את פעולותיו בתוספת תמונות. לשם כך ליקטנו על קצה הקולמוס סיפורים שזרמו כמעיין מאלפי המבקרים שהגיעו לנחם את בניו, ונועדנו לשיחה עם תלמיד חכם עצום מיקירי ירושלים הגאון רבי אברהם שאטלאנד שליט"א אשר לאחר שכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זיע"א הכריז על "עשה לך רב" וביקש מכל אחד מחסידיו למנות לעצמו רב עמו יתייעץ, מינה רבי שמעון את יבלחט"א רבי אברהם שאטלאנד לרבו. עמו התייעץ ואת פיו שאל לפני כל מעשה אשר עשה קטן כגדול.

שכן כזה היה רבי שמעון - חסיד המתהלך בתמימות. אם הרבי הורה - "עשה לך רב" - הרי שכך יש לנהוג בפשטות ובשלימות.

מספר אחיו של רבי שמעון - ר' מרדכי פרידמן הי"ו המתגורר בקרונהייטס - בכל שנה נוהג אני לכנס את בני המשפחה באחד מערבי החנוכה לסעודה במקום מסוים. באחת השנים היה זה בסעודת מלוה מלכה, ביקש רבי שמעון מעט מרק משום "חמין במוצאי שבת מלוגמא" וסעד את ליבו כרגיל. אחד מבני המשפחה שקיבל אף הוא צלחת מרק, טעם כף אחת ועיווה את פניו "הרי זה מקולקל ובלתי ראוי לאכילה". ורבי שמעון משיב לעומתו - "לא הרגשתי מאומה". בעל המקום שהוזעק לשולחן התנצל כי אכן המרק נותר מאז יום חמישי. הנוכחים נחלקו בפירוש המקרה - הללו טוענים שזה מכבר איבד רבי שמעון טעם באוכל, והאחרים טוענים לעומתם כי רבי שמעון פשוט לא רצה לגרום לפגיעה בבעל המקום. "אך אני טוען", אומר האח, "כי זה היה פשוט חלק מעבודתו התמידית כל ימי חייו שלא להיכנע לענייני הגוף. תדיר הוא דרוך ומוכן למשימה כחייל הניצב על משמרתו".

מוסיף האח ומספר - "לאחרונה ביקרתי בארץ ישראל וכדרכי מדי שנה ביקשתי להתאכסן אצל אחי. הוא כדרכו עשה שאלת רב - מכיון שמצבו הגופני בכי רע והוא עמל להסתירו, חושש הוא שמא כשאשהה בקרבתו, אחוש בסבלו ויגרם לי חלילה צער. האם עליו לדאוג לי לאכסניה אחרת"?...

ואכן, בתקופת חייו האחרונה חש רבי שמעון כי ימיו עלי אדמות ספורים הם. את סבלו הרב עמל להסתיר מסובביו ואת כל הנהגותיו המשיך ללא שינוי. רק ביומו האחרון חלו מספר שינויים - בערב האחרון לחייו הוא חיפש לפתע מקווה פתוח לטבילה. בשהותו באור יהודה נהג להתפלל ותיקין בבית כנסת ספרדי, שם כדרכו התרחק מכיבודים והתחנן לבל יתנו לו עליות וכד'. ואילו ביומו האחרון חרג ממנהגו ולראשונה בחייו ביקש מהגבאי שיכבדו בעליית כהן. ועוד - אם תמיד הייתה קריאת שמע אורכת חצי שעה, הפעם, ביום בו עלה לשיבה של מעלה, הוא התייגע בה לא פחות משעה וחצי!

שמעון הצדיק

כאמור, התואר "שמעון הצדיק" הוצמד אליו כבר בילדותו, אבל בהמשך השנים הוא זכה לאישור וחיזוק משולחן גבוה - רבו כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א - היה זה כשאחד החסידים שנסע לרבי זיע"א בחודש תשרי הציע בפניו את השאלה הבאה - "יש מהחסידים החפצים להקדים את זמן התפילה ויש שרוצים להשאירה בזמן המאוחר, כיצד עליהם לנהוג"? שאל הרבי זיע"א מי הם המצדדים לכאן ולכאן. פירט החסיד את השמות וביניהם הזכיר את "שמעון הצדיק". על אחד השמות ברשימה בירר הרבי זיע"א מי הוא, ואילו על השם "שמעון הצדיק" לא הגיב ושתק כיודע במי מדובר ומסכים לתואר.

בפעם אחרת העביר הרבי זיע"א למזכירות שלו רשימת שמות למשלוח איחולי שנה טובה, בין השמות הבודדים מבני ארץ ישראל שהופיעו באותה רשימה, רשם הרבי זיע"א את השם "שמעון הצדיק הכהן" ובסוגריים הוסיף "פרידמן"!

יראת השמים שלו לא ידעה גבולות. הוא פשוט פחד פחד נורא מכל צל צילו של מכשול. זו הייתה אימה של מי שמרגיש בחוש שהקב"ה ניצב עליו ובוחן כליות ולב. בבחרותו שמע כי קיימת בעיית תולעים באורז. ניגש רבי שמעון לגרי"ז מבריסק זצ"ל ושאלתו בפיו - רוצה הוא לשבת בבית החרושת מבוקר עד ערב, לבדוק את האורז ולהציל יהודים ממכשול חמור של אכילת שרצים... פסק לו הרב מבריסק - בחור ישיבה צריך לשבת וללמוד.

בין שלל מצוותיו הוא נהג לסייע לקשיש גלמוד השוהה במוסד בשמירה על נקיון גופו. אלא שאותו מסכן בזבז מים רבים שלא לצורך. לא אחד כרבי שמעון יקיים מצוות תוך חשש גזל. הוא פנה לאחד מגדולי הפוסקים שהורה לו לבקש את רשות הנהלת המוסד. המנהל הסכים למקלחת שלא תארך יותר מ7 דקות, ומאז רבי שמעון עסוק במצווה בסילודין כששעון בידו, לבל יחרוג חלילה ולו בשניה מהזמן שנקצב לו.

שנספר בשבחו של רבי שמעון על כי התרחק מדיבור ושמיעת לשון הרע הרי זה כפי שנשבח אברך בהימנעות מאכילת ד"א. לשון הרע, או סרך של דיבור גנאי ביהודי, מאן דכר שמיה?! אך בין הנהגותיו היה שכשנתקל במי שנכשל בלשון הרע, הוא היה עומד ומתאמץ בכל כוחו עד כי הצליח להפסיק את השיחה, ואז לאושרו לא היה גבול. מעשה ששמע פעם יהודי הפוער את פיו כנגד אחד הרבנים, ניסה רבי שמעון להרגיעו אך לא עלה בידו. הלך רבי שמעון ושב כעבור מספר שעות כשהוא אומר לאותו יהודי - "הלכתי לרב שדיברת נגדו. לא גיליתי לו את זהותך וביקשתי עבורך. הוא סולח לך"...

פרק נרחב במסכת עבודת ה' שלו הייתה התקשרותו אל רבו כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זיע"א. כל כולו בטל ומבוטל לכל הוראה והדרכה שיצאה מאת הקודש. מסירותו למצעיו והוראותיו של הרבי זיע"א הייתה מעבר לכל הבנה אנושית. כמה התרוצץ והתייגע למען יתקיים רצון צדיק! בעת המאבק על חוק מיהו יהודי בו עסק רבי שמעון רבות.

התבטאות נדירה של פרס

אמר ראש הממשלה שמעון פרס למספר עסקנים - "אתם אינכם כמו הרב שמעון פרידמן, אם היה אכפת לכם מהנושא כפי שלו אכפת בכל נימי נפשו באמת, כבר מזמן היה עובר התיקון לחוק"...

יום אחד עלה בליבו להודיע לפרס כי הוא מעניק לו במתנה גמורה את כל העולם הבא שלו ובלבד שיתקן את החוק. אך לפני שנקט בצעד כה גורלי התייעץ עם רבי אברהם שאטלאנד שפסק לו כי עם עוה"ב לא משחקים, ובפרט שמדובר במי שאינו שומר תורה ומצות, אשר מי יודע כיד ינהג ב'מתנה' שכזו. שמע רבי שמעון וקיבל. אך תכניתו המרטיטה מדברת בעד עצמה.

אוי, כמה ציפה רבי שמעון לביאת המשיח, כמה נפשו נכספה לראות בגאולתן של ישראל. לא תהיה זו גוזמא לומר כי הוא לא הסיח את דעתו ולו כרגע כמימרא מאותו "אחכה לו בכל יום שיבוא". לא היה מאושר יותר ממנו בעת שסיפרו לו על עוד סימן גאולה שהתממש, עוד שלב בעקבתא דמשיחא שעבר (מפי א"מ הרב אלימלך טירנואר שליט"א שזכה לעמוד רבות לימינו של שמעון הצדיק להבחל"ח).

סכומים עצומים עברו דרכו לצדקה בבחינת גדול המעשה יותר מן העושה, ולעצמו לא לקח מאומה. וכי הוא היה צריך משהו בכלל? מעשה ביהודי שלחץ עליו לקבל כסף מידיו. סירב רבי שמעון כדרכו. אך משתכפו הפצרותיו, ביקש רבי שמעון את רשותו לחלק את הכסף לנזקקים. "אבל אני חפץ שאתה עצמך תהנה מהכסף", טען היהודי. "ההנאה הגדולה ביותר שלי תהיה לחלק את הכסף לעניים", הייתה תשובתו האופיינית של מי שלא היה לו בעולמו אלא צרכיו של הזולת.

בקדושתו והנהגותיו העילאיות, כל מעשיו כוונו ליחוד יחודים. את הכסף אותו חילק לצדקה נהג למנות לפי הספירות העליונות כשהוא מונה בפיו מכתר ועד מלכות. גם את חלוקת המעות היה מבצע לפי מספרים מסוימים כמו 26 או 13 כמנין אחד.

באחד מבתי הכנסת חלה מגיד השיעור הקבוע ונאלץ להיעדר. התבקש רבי שמעון למלא את מקומו והוא כמובן נענה בשמחה. עם סיומם של ימי מילוי המקום נתנו משתתפי השיעור תשלום בידו, והוא קיבלו בחפץ לב, כשעוד באותו יום הוא העבירו בשלימותו למגיד השיעור הקבוע...

נוסעיו של מטוס שנחת בעש"ק בשעה מאוחרת, הצליחו להגיע לכפר חב"ד, שם זכו לאירוח בשבת. מבחין רבי שמעון ביהודי חסידי שהגיע ללא השטריימל שלו שנותר במטוס. ללא שהיות השיג לו רבי שמעון שטריימל. ואם תשאלו מאין היה לו לרבי שמעון שטריימל? פשוט מאוד. כמובן שהיה זה השטריימל שלו עצמו. אותו שטריימל משום מה לא שב לרשותו של רבי שמעון שאפילו לא טרח לברר מה עלה בגורלו. מאותה שבת ועד יומו האחרון הוא התהלך בשבת כשכובע פשוט לראשו!

הטלפון שריגש

טלפון שהגיע לביתו בימי השבעה גרם להתרגשות עצומה. מדובר היה בסופו של סיפור מופלא שהחל בחודשים האחרונים לחייו והסתיים לאחר פטירתו - שליח חב"ד באחת המדינות הנידחות שמע על צעיר יהודי החפץ ליקח בת ניכר רח"ל. עמל השליח וניסה בכל דרך להשיב את היהודי לחיק היהדות אך לשווא. לבסוף הסכים הצעיר רק להניח תפילין, אך לא היה מוכן בשום אופן לבטל את תכניתו הנוראה. השליח שביקר בארץ ישראל סיפר לרבי שמעון על המקרה המצער ואף הוסיף שאין לו מנין להשיג תפילין עבור אותו יהודי.

ביקש רבי שמעון ארכה של יום שלאחריו הגיע לשליח וזוג תפילין בידיו. בירר השליח מהיכן התפילין ומשהבין שאלו הן תפיליו של רבי שמעון עצמו, נחרד וסירב לקבלם. "ראה נא", התחנן רבי שמעון, "עשיתי שאלת רב והוא פסק לי כי מותר לי לתת את התפילין שלי. אני עצמי נמצא בין יהודים ואוכל לשאול תפילין מדי יום, ואילו אותו יהודי, מהיכן ישיג תפילין"?! אכן סברא פשוטה, כה פשוטה עד כי רבי שמעון התחנן והפציר בשליח חזור והפצר, עד כי הואיל ליטול את תפיליו. חודשים שלמים הסתובב רבי שמעון בבתי הכנסת וביקש מיהודים טובים להניח את תפיליהם. פעם אף ספג גערה מאחד הגבאים, כיצד זה שליהודי כמוהו אין תפילין משל עצמו...

חלפו חודשים, נשמתו הטהורה של רבי שמעון כבר עלתה לעולם העליון, והטלפון מצלצל בביתו, המתקשר, אותו שליח מאותה מדינה שאפילו לא ידע על פטירתו של רבי שמעון מתקשר לבשר בשמחה כי הצעיר שקיבל את תפיליו של רבי שמעון הודיע כי הוא מבטל את תכנית ההתבוללות שלו!

זמנים רבים שהה רבי שמעון בבית בנו באור יהודה. משהבחין כי ישנן בעיר מסעדות הפתוחות בשבת רח"ל, עשה לעצמו מנהג להסתובב בין הסועדים ולאחל להם שבת שלום ובתיאבון... כך שבת אחר שבת. לא מסעדה אחת ולא שתיים נסגרו כתוצאה מאותם סיבובים, ביניהם מסעדה אחת שרוב רווחיה נבעו מליל שבת ה"י, אולם בעליה לא יכלו לעמוד בפני תחנוניו ושכנועיו של רבי שמעון.

לאחר נישואיו הייתה אמו אצל הרבי מליובאוויטש ובין השאר הזכירה את בנה כשהיא שוטחת את חששותיה מנין יתפרנס. "ה' יעזור", ענה הרבי. "אבל לברכת שמים יש צורך לעשות כלי", טענה האם. "שמעון אינו זקוק לעשות כלי"! הגיב הרבי. באותה הזדמנות הורה הרבי לבל ייצא מארה"ק.

"אכן יש יראת אלוקים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי". פירשו צדיקים כי זה שיראת שמים בקרבו אינו יודע ומכיר ב"אנוכי" שלו עצמו. רבי שמעון כשלעצמו לא תפס בעולמו של הקב"ה ולו מקום בן אצבע על אצבע. אבל לצרכיהם של אחרים, הוא היה מודע ועוד איך. גאונות הייתה לו להכיר באשר זקוק לו הזולת. היה זה באחד מערביה המושלגים של ירושלים. רבי שמעון מבחין בחבורת ילדים משחקים ומתחנן אליהם - "ילדים יקרים, אתם תצטננו, אמותיכם דואגות ומחר יש לימודים. שובו לביתכם".

התפזרו הילדים אך שבו כעבור מספר רגעים למשחקם. לאחר שראה רבי שמעון כי בקשותיו אינן מועילות, הוא נטל ילד ילד בידיו, שאל לכתובתו, והובילו לביתו...

אורחותיו המופלאות היו כה פשוטות בעיניו, עד כי ראה בהם תופעה רגילה לחלוטין. לעתים הוא היה מספר מעשים שונים כשהוא כלל לא תופס ומבין כי את גדלותו שלו עצמו הוא מספר. יום אחד הוא נכנס לביתו של רבי אברהם שאטלאנד ומספר בהתהבות - "באיזו השגחה פרטית מופלאה נתקלתי היום"! בין אחד מ'תחביביו' היה לבקר בבתיהם של ילדים מיוחדים ל"ע ולקחתם לטיול למען יוכלו הוריהם לנוח מעט מהמעמסה הקשה המוטלת על כתפם. וכך מספר רבי שמעון - "הוצאתי את אחד מהילדים האלה מביתו, והנה בדרכנו נקרעו מנעליו ועל כן רצה הילד לשוב לביתו. מה יכולתי לעשות? החלפתי עמו את הנעלים... דא עקא שלא הצלחתי לצעוד בנעליו אפילו פסיעה אחת. פניתי לבית אחד ממכרי המתגורר בסמוך ושאלתיו האם ברשותו נעלים מיותרות. "אכן כן, אך אינני יודע האם יתאימו למידתך". מדדתי את נעליו, והנה הפלא ופלא, בהשגחה פרטית מופלאה הן התאימו למידתי בדיוק נמרץ", סיים רבי שמעון בהתפעלות. למותר לציין שכלל לא עלה על דעתו כי ישנו חלק בסיפור המלמד על גדלותו ואורח חייו המרומם. וכי מה חידוש בכך? כך הרי צריך להיות!

כשעלה פעם הסיפור הידוע על אותו צדיק שאסף מעות לצרכי צדקה חשובה וביקש מיהודים רחוקים משחקי קלפים שישתתפו אף הם במצווה, אך הם הסכימו בתנאי שילבד בגדי כומר ויסתובב כך בעיר, נענה ואמר - אצלי אין הדבר כלל בגדר נסיון. אם הייתי מתבקש להתהלך כך ברחובה של עיר, לא היה עולה על דעתי כלל שלא לעשות כן בשמחה.

עוד בצעירותו פגשה אותו אמו ברחובה של עיר כשהוא צועד בתוך חבורת יהודים אומללי חיים ונפש ומשמח את ליבם. פנתה אליו אמו - "אני כה מתביישת, ראה עם מי הנך מסתובב"! "אמי היקרה", אמר נרגשות, "אני מוסר לך במתנה גמורה את כל שכר מצוותי, ובלבד שתתירי לי להמשיך בנוהגי. זוהי הנאתי ומקור חיותי היחיד"!

מספר רבי אברהם שאטלאנד: "ראיתי פעם בחלומי את כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א ואמרתי לו בחלום כי קשור הנני לרבי שמעון". הגיב האדמו"ר - "לרבי שמעון יש את כח התפילה". כשפגשתי אותו סיפרתי לו על דברי רבו בחלום. ענה רבי שמעון - "כ"ק האדמו"ר בעל ה"פני מנחם" מגור אמר לי בדיוק את אותן מילים".

"אני עושה תשובה"

התהלך רבי שמעון בעולם הזה אך לא היה לו מאומה עמו. מספר רבי אברהם שאטלאנד: יום אחד ראיתיו והוא נסער ונרגש - "אני עושה תשובה, אני עושה תשובה", רעד כולו. התענינתי לשמוע על איזו 'עבירה' הוא כבר אמור לשוב בתשובה. מתברר שבטעות צדה את עינו כותרת עיתון והוא נכשל בקריאתה...

רגיל היה לעסוק בדברי ה"נועם אלימלך" בצעטל קטן על כי בקריאת שמע על האדם לחשוב כי לפניו אש בוערת וכו', והוסיף ואמר כי לדברי צדיקים אחרים יש להרהר בסוג מיתה אחרת. כך עסק ופלפל רבות שוב ושוב בעניין מסירות הנפש בעת קריאת שמע. אלו היו הסוגיות הבוערות בעולמו.

כמי שגם רחוקים יכלו להבחין שהשכינה שורה עליו. הסתובבו סביבו סיפורי השגחה פרטית מופלאה. היה ניכר כי צעדיו מודרכים בגלוי בידי ההשגחה העליונה. יום אחד שמע מאחד העסקנים אודות משפחה אומללה שהאם חלתה מאוד ובמר נפשה איננה מתנהגת לילדיה כראוי. נתבקש רבי שמעון לבדוק מה ניתן לעשות. עד דהכי והכי הגיע כהרגלו לביקור במוסד לחולי נפש שם היה מחלק מיני מתיקה, לומד, שר ורוקד עם השוהים בין כתליו. אחד מהצוות סיפר לו על נערה חדשה השוהה במוסד ונפשה עגומה עליה. אצלו שיחה עם אשה נחשבה כמסירות נפש ממש, אבל לא כשמדובר בעידוד נפש שבורה. החל רבי שמעון לשוחח עמה ולברר מי היא וכיצד הגיעה לכאן.

אך היא סירבה לגלות את זהותה. עמד רבי שמעון נבוך, שכן ללא שידע פרטים מזהים אודותיה לא יוכל לסייע לה. לפתע עלה בדעתו שמא היא בת אותה משפחה אודותיה שוחחו עמו אך לפני מספר ימים. לשאלתו הופתעה הנערה והודתה כי אכן היא בתה של אותה אשה חולנית. אביה הנואש מסר אותה ואת אחותה למוסד על אף שהיא בריאה לחלוטין ואין לה כל שייכות למקום שכזה. לא חלפו ימים ספורים ורבי שמעון ארגן מבצע הצלה נועז ובעזרת אחד העסקנים הבריח את הבנות מהמוסד אל מקום מבטחים, כשבד בבד הוא משכנע את האב לבל יגיש תלונה במשטרה.

היו אלו מעשים שבכל יום. יהודי מעוט יכולת רכש נעלים שלא התאימו למידותיו עד כי ממש פצעו את רגלו, אך להחזירם לא יכל. והנה בדיוק באותו רגע נכנס רבי שמעון לבית כשבידו מספר זוגות נעלים אותן קיבל לחלוקה ובתוכם זוג שהתאים בדיוק למידותיו של אותו יהודי.

מספר רבי אברהם שאטלאנד: עסקתי בהלכות הקשות של קידוש החודש והתחבטתי בהן רבות, והנה בדיוק באותה עת מגיע אלי רבי שמעון ובידו מתנה - ספר בהיר ומסודר על הלכות קידוש החודש אותו קיבל במתנה מהמחבר. פעם ביקשתי לקנות את הספר "קיצור נחלת שבעה", אך הוא לא היה בנמצא בחנויות. והנה רבי שמעון מגיש לי ספר אותו הוא מצא זרוק ברחוב, מהו הספר? נכון, "קיצור נחלת שבעה".

מעולם לא ביקש ממאן דהו מאכל או שתיה. פעם הגשתי לו כוס קפה והוא הפטיר כי זהו הדבר הראשון הנכנס היום לפיו. יכלו לעבור עליו ימים שלמים ללא שהרגיש ברעב או בצמא. כולו כחייל החדור כולו בתחושת שליחותו. על דבר אחד הקפיד מאוד משום שהייתה זו הוראת אמו - לשתות בכל יום שלושה ספלי קפה עם חלב. על הוראה זו שמר בקפדנות עד יומו האחרון. מעת שהוריתי לו כי עליו ליטול את ידיו לארוחה שלוש פעמים ביום, הוא שמר אף על כך במסירות, למרות שמשימה זו הייתה קשה עליו יותר מכל שאר המצוות בהן התעסק יום ולילה.

ביקש רבי שמעון טובה מחבירו אך הלה סירב בתואנות שווא. מאז והילך העבירו רבי שמעון לראש רשימת הנתמכים, ובלבד שלא תהא בליבו ולו תרעומת קלה על כך שלא הסכים לבקשתו. כך נהג גם ביהודי שהתעמר בו והציק לו רבות ללא סיבה. ההצקות לא הפריעו לו ולו כמלוא נימה. אבל פחדו הגדול היה שמא הוא יחוש חסרון כלשהו באהבת ישראל כלפיו, על כן כשהגיע לידו סכום כסף לחלוקה, אותו מציק היה מקבל ראשון מן הצדקה!

קדישים רבים נהג לומר על יהודים עריריים שהלכו לעולמם. בתחילה סירב לקבל תשלום, אולם מששמע כי זו טובה לנשמה, הסכים לקבל תשלום על אמירת הקדיש, אך למותר לציין כי בידו לא נותרה ולו פרוטה מאותם סכומים. הכל חולק לצדקה.

בערבו של אחד מן הימים הגיע לידו סכום נכבד. שמח רבי שמעון והחל להתרוצץ ולחלקו בבתי הנזקקים. שאלו בנו - הרי כבר מאוחר, אפילו החנויות סגורות, ומה יקרה אם יחלק את הכסף למחרת. "מה אכפת לך? כך שינתי תערב עלי יותר", היתה התשובה.

מכיריו מ"עץ חיים" זוכרים ילד ובחור מתמיד מופלג שאין לו בעולמו אלא תורה בלבד. הוא אף נודע כראש ברזל היודע להתפלפל כדת במלחמתה של תורה, והנה החל לעסוק בבנין עולם בחסד וברחמים ואת תורתו הצניע בקרן זוית, עד כי שמר לבל יראוהו לומד. רק כשהתבקש מדי פעם לישא דברי תורה, הופתעו הכל לשמוע דרשות מאירות עינים הבלולות בהלכה ואגדה בבקיאות וחריפות. פעם סיפר מדוע החליט להקדיש את חייו לחסד. היה זה כשרבי אריה לוין זצ"ל סיפר לו כי משנמשך לעשיית חסדים, התלבט מאוד האם הוא עושה כראוי משום שהדבר גורע מלימוד התורה. התייעץ רבי אריה עם בעל ה"לשם" שהורה כי מכיון ונפשו נמשכת לחסד, הרי שזה יעודו בעולם. "אף אני חשתי", סיים רבי שמעון, "כי נשמתי נמשכת לעשיית חסדים ועל פי דברי ה"לשם" הבנתי שבכך עלי לעסוק".

חסד של אמת

יהודי זקן מעדות המזרח החליט שברצונו לבחור בעצמו את הדגים אותם הוא קונה לשבת. איש אינו יודע כיצד, אך גם אותו יהודי מצא את מי שיסייע לו - רבי שמעון כמובן. בכל שבוע נטל אותו רבי שמעון על כסא גלגלים והוביל אותו לשוק למען יוכל לבחור דגים כאוות נפשו. מי שהכיר את רבי שמעון ידע כי כניסה לשוק העמוס משולה בעיניו כגרועה יותר מכניסה לגיהנום. אבל כשמדובר בטובה ליהודי, הוא היה מוכן להקריב את שני עולמותיו גם יחד.

בכל פעם שבני ביתו לא שהו בדירתו, היה רבי שמעון מסתובב בין שכניו ומודיע בשמחה כי דירתו פנויה לכל דכפין. וכי לשם מה לו בשלושה חדרים שלמים? האין זה בזבוז? הוא כשלעצמו הסתפק בספסל בבית הכנסת ודי לו בכך.

"אני מקבל הכל באהבה גמורה". "רק מה שהקב"ה רוצה". אלו המשפטים שהיו שגורים בפיו, ובפרט בתקופת חייו האחרונה עלי אדמות. זכה רבי שמעון לחיות את חייו ולסיימם כפי שהקב"ה רוצה. לא נותר לנו אלא לסיים יריעה מצומצמת זו, במילים אשר מרגלא בפומיה, בעת שהיה מסיים את ברכותיו אותן העניק בחייו לאלפי יהודים. בזכרוננו עולים עיניו העצומות בכוונה, גופו המכווץ, וקולו המתוק עדיין מהדהד באזנינו - "בטוב הנראה והנגלה".