"מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"
(ירמיה א יד)

באחד מימי מלחמת לבנון השנייה, בעודי מסייר בגבול הצפון כדי לצלם את פעילות החיילים, נתקלתי ברכב של אנשי חב"ד. הרכב היה מעוטר בדגלי חב"ד צהובים ומילות השיר "משיח, משיח" התנגנו להן באוויר. החלטתי לעקוב אחרי הרכב ולראות לאן מועדות פניהם של החסידים הצוהלים שבו.

החב"דניקים עשו דרכם לעבר סוללת תותחים של אנשי מילואים. כשהגיעו לסוללה חילקו שלל תופינים לחיילים המופתעים, שהעבירו עוד יום של פעילות מעייפת בגבול.

נראה שגם לאנשי המילואים היה המחזה משונה משהו ועם זאת אולי הזכיר להם את הבית, את החזרה מעוד יום עבודה במשרד, כשעומדים בפקק, כרגיל, והנה חסידים (אמנם חסידי ברסלב) מרקדים בצומת לצלילי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", מעלים חיוך על פני הנהגים העייפים...

החב"דניקים, כמנהגם בקודש, גם בגבול הצפון, בלב לבה של זירת מלחמה, לא הסתפקו בחלוקת הכיבוד, וכעת החלו להעלות את המורל ולהצהיל את האווירה מתוך הרקדת החיילים לצלילי המוזיקה המנצחת.

אחר כך הוציאו כמה טושים מרכבם והחלו לכתוב על הפגזים הקדשות חמות לחסן נסראללה. הם לא תיארו לעצמם שעד מהרה אכן יֵצאו ההקדשות שלהם בתעופה ישירה ללבנון.

המסיבה הספונטנית והמאולתרת הופרעה באחת. חיילי המילואים קיבלו הוראה לשגר פגזים אל המטרות שבעברו האחר של הגבול. לא היה זמן לחשוב. שכפ"צים וקסדות נזרקו באוויר כלפי שליחי השמחה, אך אלה בחרו לשים מבטחם בבורא עולם ורק אטמו אוזניהם מפני רעמי הפגזים.

בסיטואציה הסוריאליסטית הזאת, דווקא המוזיקה והשמחה שהביאו עמם חסידי חב"ד לגבול לבנון, נראו לי שייכות למציאות הרבה יותר מקולות הפגזים, שהצליחו לרגע להחרישן.