כשהגיע הקהל לקמפוס הקהילה היהודית, נגשו מייד כולם לתפילת מנחה בבית הכנסת. מייד לאחר מנחה נכנס הקלה ומלא אט אט את האולם עד אפס מקום, 200 איש ניתן להכניס לאולם, 200 איש ישבו באולם.

הרב וישצקי פתח את הערב, בנאום קצר ומאופק פנה אל משפחות רוהר ופלדינגר ואמר:

חברים, משפחת פלדינגר היקרה, משפחת רוהר היקרה, דבורה ואני, מבינים היום את גודל האחריות שבקריאת הבניין פלדינגר חב"ד סנטר, אנחנו מבינים שיש לנו נעל אחת מאוד גדולה אותה נעלו ר' שלמה זלמן ורעחה פלדינגר זצ"ל, ואנחנו צריכים להכנס לתוכה.. ויש לנו נעל שניה לא פחות גדולה, של סמי רוהר, שמצפה מאיתנו להיות הפלדינגרס עבור אלו הבאים בשערינו..

הנעלים גדולות הן..  אולי גדולות עלינו.. וכשחשבתי איך אנחנו, זוג אנשים צעירים נמלא נעליים שכאלו, נזכרתי בשיחה שהייתה בין דניאל רוטשילד לבין הרב משה קאטלרסקי בדצמבר 2010 בברוקלין:

היינו באמצע הבנייה, והדברים לא בדיוק הלכו בקצב הנכון. דני רוטשליד אמר כך: הרב קוטלארסקי, אני חושש שהבניין הזה, כלומר הנעל הזאת קצת גדולה על זלמן.. הרב קוטלארסקי ענה לו: דני, אתה צודק הנעל הזו גדולה על זלמן, אבל איתך ועם הוועד ביחד זה יתאים..

חברים יקרים, ואני מתכוון לכל מי שיושב פה ולרבים אחרים שאינם כאן, התמיכה שלכם והשותפות שלכם, היא זו שמאשפרת לנו להכנס לנעליים האלו, ולהיות ראויים לנהל את ה'פלדיגנר חב"ד סנטר.

שגריר ישראל מר שלום כוהן, סיפר איך במשרד החוץ מקנאים ברשת שיש לחב"ד ברחבי העולם, 'אנחנו משתמשים בהם כשגרירים לכל דבר, והם עושים היום בעולם עבודה למען ישראל לא פחות מאשר השגרירים הרשמיים.

הרב קטלרסקי נגש מרוגש אל הפודיום.. 'אני מגיע לכל שמחה של משפחת רוהר, וגם היום מעבר לחנוכת הבית של בית חב"ד, אני באתי לשמוח בשמחה המשפחתית של משפחת רוהר'

בטח שמתם לב, כך קוטלרסקי, שאם ארצה להזכיר את כל המכובדים שיושבים כאן כפי שעשה הרב וישצקי, יילכו לי העשר דקות שקיבלתי.. לכן אזכיר רק אישיות אחת, זאת שעומדת בלי כל ספק מאחורי הצלחת הערב הזה, כמו גם כל העבודה הרבה כאן בעשר שנים האחרונות. אני מבקש מחיאות כפיים עבור רעבצין דבורה וישצקי.'
'סגן יו"ר המל"ח תיאר בנאומו את שותפתם העמוקה של משפחת רוהר בעבודת השלוחים בעולם.. הודה למשפחת פלדינגר ותיאר איך בבואנו מפסח עלינו לזכור שעדיין יש מי שאינו יודע לשאול. 'השלוחים מקיימים את פתח לו'. בסיום דבריו הזמין הרב קטלרסקי את אורח הכבוד, ר' שמואל רוהר לשאת דברים..

הקהל קם על רגליו מלווה בעיניו את הנער שבא להודות למיטיביו אחרי 67 שנים.
כשדמעות חונקות את גרונו תיאר ר' שמואל את תקופת היותו בבאזל..'הורי היו במחנות עבודה בשוויץ, אני הייתי לבדי, הביאו אותי לבית משפחת פלדינגר, בודד, חושש וזר.. ר' שלמה זלמן ורעחה פלדינגר זכר צדיקים לברכה – אתם ודאי מתפלאים שאני אומר צדיקים ולא סתם זכרונם לברכה, תכף תבינו למה -  הכניסוני לארוחת הערב, ר' שלמה זלמן שאל: בן כמה אתה? עניתי 17. מייד אמר, אם כן אתה הבן הגדול, הוזיז את כולם כסא אחת לאחור, והושיבני על ידו, זה היה מקומי שנתיים ימים..'

כבן הייתי להם. לא חשתי אחרת אף לא לרגע. בקיץ הם הפתיעו אותי 'שכרנו בית לחודש ימים לתקופת הקיץ באזור מורגינס'.. במורגיס היה מחנה העבודה בו שהו הוריי.. הם עברו לגור שם חודש, כל המשפחה, כדי שאוכל להתראות עם הורי..אמר כשקולו נשנק מבכי והוא לא מסוגל להוציא עוד מילה..

הרב קוטלרסקי שיושב כאן, כך רוהר, משמש כאבא לאלפי שלוחים, לא אחד ולא מאה, אלפים. הוא דואג להם ומטפל בהם כמו אבא.. כולנו חייבים לו..

ר' שמואל סיים את דבריו מרוגש ומצומרר.. 'הוא לא על הקרקע'.. כך מילמל ג'ורג בנו ליושבים על ידו..

רגע לפני שירד מהבמה, נגשו אליו הרב וישצקי וזוגתו דבורה ילדיהם, ובידיהם גביע כסף גדול, כוסו של אליהו, עליו חורטה תבנית הבניין ותחתיו הפסוק ממלאכי 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די'..

בתיאום מושלם הוחשך האולם וסרט הוקרן.. 7 דקות מופלאות שערך שלמה חיים רבקין, הציגו את תמצית עבודת ופעילות השלוחים בבאזל..

רבה של הקהילה, הרב ירון משה ניסנהולץ נשא דברים מרגשים, תוך ציטוט מכתב של הרבי בעניין האחריות שיש לנו כלפי כל יהודי, תיאר הרב איך בצורה נעימה וטבעית השתלבה חב"ד בבאזל, והצטרפה לפני עשר שנים למוזאיקה המורכבת והמיוחדת של קהילת י הודי באזל, קהילה בת 207 שנים..

הרב יוסי גולדמן, נשיא אגודת הרבנים בדרום אפריקה, נשא את הנאום המרכזי. הנאום הרטורי הציג לפני הקהל את מצב יהדות אחרי השואה בעולם, כשאת התקומה היהודית בעולם הנהיג ומנהיג הרבי על ידי השלוחים ברחבי העולם. 'בהמשך הבנין תנוחמו' כתב הרבי אחרי פיגועי הפידאיון בכפר חב"ד, וזה המסר המרכזי, המשך הבניין, המשך התורה והמצוה הם ורק הם שהקימו את היהדות מעפר ואפר.

המילה 'יהודי' באירופה של אחרי השואה הביאה עמה קונטציה של מוות.. הרבי הפך את הדברים והביא תחושה של גאווה ובנייה, נחמה בעשיה.
'
חמשת גדולי ורועי העם ישבו לפני אלפיים שנה בבני ברק כל הלילה, הם דנו בחורבן, בשואה. האם יש עתיד הם שאלו? האם יש תקומה לירושלים החרבה? אנה נפנה?  או אז באו תלמידיהן, וכשראו הרבנים תלמידים שמתעסקים ב'ואהבת את ה' אלוקיך' מייד אמרו הרבנים, 'הגיע זמן של שחרית'.יש שחר שמפציע, השמש שוב זורחת, י רושלים עדין חרבה פיזית, בית המקדש עדין לא בנוי, אבל העתיד זוהר, זורח.. התלמידים הם ההוכחה..

23:30 הייתה השעה כשבירכו ברכת המזון בצוותא. הקהל הרחב הודה לשלוחים 'היינו חלק בערב בלתי נשכח'. אוירה של חום ואהבה, סדר ועניין. עומק ורגש.. לא נשכח את הערב הזה'.

'היום הזה היה עבורי הרבה יותר מאשר מה שיכולתי לחלום' אמר ר' שמואל רוהר לזוג וישצקי.. והם, הם רק עמדו משתהים כמו גם שאר השלוחים מול משפחה של צדקה וחסד, אנשים פשוטים עדינים וטובים.. אנשים שהשלוחים וטובתם לנגד עיניהם בכל שעה.