יעקב ריבלין, 'בקהילה'

בימים בהם טרם הוטלה על שכמו המשרה הרמה של ראשות ועדת הכספים וסכנת סיום הסדר דחיית גיוס בני הישיבות עוד לא העיקה עליו כיצול העגלה, אפשר היה לשבת בניחותא עם ח"כ הרב משה גפני ולהעלות זיכרונות מימים עברו.

גפני הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה ואין אירוע פוליטי חרדי בארבעים השנים האחרונות שאינו מתויק אצלו בזיכרון. החל מהבחירות הפנימיות האחרונות באגו"י, עבור לאי קיום ההסכם לנציג הספרדי היחיד הרב מזרחי ז"ל, המשך להקמת ארגון אב"ת ועד הקמת דגל התורה וכל תפארת גדולתה הלא הם כתובים באלפי גיליונות עיתונים.

לפני כשלוש וחצי שנים, בפרוס עוד מערכת בחירות ולרגל חגיגות עשרים שנה לדגל התורה (חגיגות זה ביטוי מושאל. בתנועה סגפנית כמו דגל התורה אפילו לא הרימו כוסית. כמה מאמרים וראיונות פה ושם וחסל. ליטוואקעס), ביקשנו ממנו להניח את האצבע על הרגע המכריע בהקמתה של דגל התורה. רגע שאלמלא אירע בו, או שלא אירע, משהו מסוים, כל חבלי הלידה שנמשכו לסירוגין ארבע שנים (מאז יסוד העיתון ועד הקמת אב"ת), היו מסתיימים בלא כלום.

אליבא דגפני, רגע האמת היה בחול המועד סוכות. "הגעתי אז לסמינר בית יעקב בירושלים. שם התכנס מרכז אגודת ישראל לבחור את המועמדים לכנסת. הגעתי עם שני מכתבים מהצמרת הרוחנית. האחד, להכניס אותי כנציג בני התורה למקום ריאלי ברשימה ולשבץ גם את הרב חיים ברילנט כמי שהיה שנים רבות באגו"י ופעל במסגרתה. המכתב השני היה קריאה להצביע ג'.

"ישבתי אז עם 'ועדת השבעה' והמקסימום שהם הסכימו לתת לנו היה את המקום השלישי והחמישי. צריך לזכור שאז היו לאגו"י רק שני מנדטים והמשמעות הייתה שאם נשובץ במקום השלישי קיים חשש שאנחנו נעבוד בבחירות ולבסוף נישאר בחוץ. אז הוחלט להקים את דגל התורה. כאן הוכרע הכול והקרע היה על זה. לא על החרמת עדה קדושה ולא על מה שהלהיט אחר כך את מערכת הבחירות. אני קובע קטגורית שאם היו נותנים לנו את המקום השני, דגל התורה לא הייתה קמה. לפחות לא באותה מערכת בחירות".

להתווכח עם גפני על ההיסטוריה של דגל התורה זו יומרה לא קטנה. מה גם שהתיאור העובדתי שלו על מה שקרה באותו חול מועד היסטורי מאומת גם מפי אלה שסירבו לתת אז את המקום השני מסיבות שונות ומשונות. ואולם התיעוד שבידינו (ראו מסמך מצורף) מגלה כי נקודת המפנה הגורלית הייתה מספר ימים קודם לכן.

כשגפני וחבריו באו למרכז אגודת ישראל בחולו של מועד זה היה בניסיון להחזיר את הגלגל לאחור ולקומם מחדש את מה שהתרסק כמה ימים קודם לכן. כידוע וכגלוי לכל מי שעסק במו"מים פוליטיים, הדבקה מחדש של קרע, קשה לאין ערוך מבנייה של הסכם חדש.

וכבר היה הסכם כזה עוד לפני ישיבת כינוס המרכז עליה שח לנו ח"כ גפני. טיוטת ההסכם לוטשה ונכתבה בערב יום הכיפורים ממש. זמן קצר לפני התקדש היום, התפנו שני הצדדים לרוץ ולהספיק לאכול סעודה המפסקת, לא לפני שנציגי אב"ת במו"מ, הרב דוד זיכרמן והרב משה גפני, התקשרו לעדכן את הצמרת הרוחנית שההסכם חתום בראשי תיבות והוא הפטיר כי כעת הוא יכול ללכת ל'כל נדרי'.

באגודת ישראל טענו בשעתו
(תשנ"ב) כי האופציה השנייה
היא הנכונה. בדגל התורה, מטבע
הדברים, מצהירים שמה שהיה לפני
תשמ"ט ומה שהיה לאחר מכן, גם
לאחר האיחוד מחדש, הוא עולם
חדש ושונה לחלוטין

הכותרת הייתה "הסכם לשלום ולאחדות באגודת ישראל" בין "הסיעה המרכזית - חסידי גור" לבין "התאחדות בני תורה". בין הסעיפים המרכזיים: חידוש סמכותה של מועצת גדולי התורה, הענקת גיבוי לכל חוגי אגודת ישראל בעיתון 'המודיע' (מעניין שגם לאחר הקמת 'יתד נאמן' היה חשוב לחוגים הליטאיים אזכור שוטף בעיתון הוותיק, י.ר.) ועיקר העיקרים: עיתון 'המודיע' יפסיק לסקר את פעולות חב"ד.

השורה התחתונה בהסכם הייתה שנציגי הציבור הליטאי ישולבו במקומות ה-2 וה-4. ובקיצור: אם אגודת ישראל תקבל ארבעה מנדטים, כמו שהיה עד אז, יהיה שוויון מלא ברשימה.

ההסכם המתגבש והחתימה עליו בראשי תיבות, נשמרו בסוד מוחלט. שני הצדדים העדיפו להמתין עם פרסומו עד לחתימת הסכם מלא ומפורט. שלושה ימים לאחר מכן פתחו חותמי הטיוטה את העיתון (יום השישי ז"ל. שמו של העיתונאי מפרסם הידיעה, יבלחט"א, יפורסם במועד שטרם נקבע עדיין) ועיניהם חשכו.

הם הבינו שהימים שבין הפרסום לכינוס מרכז אגודת ישראל שנועד להעניק לו גושפנקה חוקית ינוצלו על ידי המתנגדים, בעיקר מצידה של אגו"י, ליצירת אווירה ציבורית שתקשה מאוד על החתימה. וזה בדיוק מה שקרה. וכפי שתיאר לעיל מיודענו ח"כ גפני בדייקנות רבה.

התסריט מה היה קורה אלמלא ההדלפה שהרסה את הכול מקבל כמה כיוונים אפשריים. האחד, שעוצמת האנרגיות שהושקעה בהקמת התנועה הייתה מתפרצת בשלב מאוחר יותר. אם לא בתשמ"ט, אזי בתשנ"ב. יש לזכור שהצהרת העצמאות הראשונה של הציבור הליטאי החלה בהקמת העיתון ארבע שנים קודם לכן. תהליך ההתגבשות העצמית של הציבור הליטאי היה בעיצומו ורק חיכה לגפרור הראשון שיצית את הלהבה.

האם מתן המקום השני לנציג אב"ת היה מרגיע את הרוחות? מי נביא ויידע זאת. השאלה הרלוונטית האמיתית היא האם התגבשותה של דגל התורה שינתה את פניה של הציבוריות הכלל חרדית או שהעובדה כי ארבע שנים לאחר הפילוג, בשנת תשנ"ב, חזרו בעצם להסכם שאשרורו היה מונע מלכתחילה את הקרע - מלמדת שהכול היה לשווא.

באגודת ישראל טענו בשעתו (תשנ"ב) כי האופציה השנייה היא הנכונה. בדגל התורה, מטבע הדברים, מצהירים שמה שהיה לפני תשמ"ט ומה שהיה לאחר מכן, גם לאחר האיחוד מחדש, הוא עולם חדש ושונה לחלוטין.

הפרשנים העוקבים אחר פעילותה של יהדות התורה מאז האיחוד נוטים יותר להסכים עם דגל התורה, למעט אולי ההגדרה הדרמטית של אור חדש על ציון וכו'. אין ספק שהפילוג הזמני (כולה שלוש שנים) הזרים דם חדש לעורקיה של המפלגה המאוחדת. העסקנים החדשים שנכנסו לכנסת יצרו זן חדש של נציגים שאין להם מוסדות פרטיים או חצרות שיש קודם כול לדאוג להם ואחר כך, אם בכלל, לכל היתר.

לרביץ ז"ל ולגפני את מקלב יבלחט"א, היה את החופש המוחלט המאפשר להתמסר נטו לענייני הכלל בלבד (בלי לפגוע בכבודם של הקודמים להם, שבכל זאת עשו כמה וכמה דברים גדולים ומפוארים) ומהם ראו גם השותפים האחרים.

גם ברור כשמש כי אלמלא התחרות הפנימית שעדיין קיימת בסיעה המאוחדת לא היה לאזרח הקטן למי לפנות ומצוקותיו לא היו מעניינות אף אחד. פניות הציבור באגודת ישראל של לפני תשמ"ט? מי שמע ומי ידע. אולי רק בסמטא קטנה אחת במעלה רחוב ישעיהו בירושלים וגם זה על אש קטנה וממניעים שאין מקומם בגליון חג.

בהיותם כך הם התמקדו בדברים החשובים באמת. הנה אחד מהם: תקציב הישיבות שטיפס בעשרות השנים האחרונות לא במאות אחוזים אלא באלפים. אי אפשר לומר שלש"ס הגדולה עם עשרת המנדטים שהוסיפה לכוח החרדי אין חלק בכך. אבל זו כידוע עסוקה קודם כל במוסדותיה, במינוייה, ברבנויותיה ובעסקי הכשרות שלה. רק אחת נותרה שלמעט הסתאבויות קטנות (חוק הסגנים לדוגמה ועיסוק מופרז קמעא במינויי דיינים) לא דואגת לאף גוף סקטוריאלי מוגדר אלא לכלל ולפרט שיצא מהכלל.

המסקנה:
כמה נעים לחשוב שתנועה כמו דגל התורה חייבת את הקמתה להדלפה בתקשורת ועוד שלא מטעמה.


* מספר משפטים שונו בהתאם לרוח האתר.