מערכת COL
|
יום כ"ו אלול ה׳תשס״ד
12.09.2004
לבקש ולקבל שנה טובה
חבל לפגום באווירת הקודש והאחדות הנדרשת בימים האלה. מותר לעשות פסק-זמן במאבק הציבורי, ולמקד את הפעילות להשפעה במקומות שבהם נקבעות ההחלטות האמיתיות - מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד.
בימים הסמוכים לראש-השנה משתררת מטבע הדברים אווירה פייסנית בציבור. הכול משגרים זה לזה ברכות ואיחולים לשנה החדשה, משתדלים להתעלם ממטעני יריבות ישנים, והפנים נשואות קדימה, לשנה טובה ומתוקה. משום כך כואב להיווכח כי דווקא בימים האלה מתחדד המתח בין חלקי העם ונשמעים דיבורים קשים על קרע חריף שסופו מי ישורנו.
אין ספק שהמציאות העכשווית כואבת ומעוררת פלצות. אחרי ארבע שנים של טרור רצחני, אבדן חברים יקרים, שכול ויתמות, אלפי פצצות מרגמה ורקטות קסאם, שבהם עמדו היהודים תושבי חבל עזה בגבורה מפליאה, הם זוכים לקבל 'אות-הוקרה' לעמידתם האיתנה – צו גירוש ועקירה. הגזרה הזאת בלתי-נתפסת, ומיום ליום היא נראית אכזרית וחסרת היגיון יותר ויותר.
ערכאה עליונה
והנה מגיעים הימים הנוראים. איך היו קהילות ישראל מגיבות לפני מאה או מאתיים שנים, כשהייתה מגיעה בשורת-איוב על גזרת גירוש שמרחפת על יותר מעשרים כפרים ועיירות, שבהם מתגוררים קרוב לעשרת-אלפים יהודים? הלוא השמים היו נבקעים מקולות התפילה והזעקה. העובדה שיוזמי הגזרה הנוכחית הם יהודים, ושהדבר מתרחש בארץ-ישראל ולא ברוסיה או בפולין – רק מעצימה את תחושות הכאב והאבסורד.
ובכל-זאת אסור לנו להניח לאירועים הקשים הללו לשבש את אווירת החג ולפגוע בהתייחדות של המוני בית-ישראל עם בורא-עולם בימים הנוראים. כל ימות השנה יש צורך לפעול בדרכים המקובלות והארציות – לזעוק ולהתריע, למחות ולהפגין, להתפלמס ולשכנע; אולם בימים האלה עוברת ההכרעה לערכאה אחרת, לערכאה של מעלה.
ככלות הכול, "לב מלכים ושרים ביד ה'". התהליכים הארציים הטבעיים אינם אלא השתקפות של תהליכים המתחוללים בעולמות העליונים. כל השנה אנחנו הולכים לעבודה ודואגים לפרנסה, אבל בראש-השנה נקצבת הפרנסה שנקבל באמת. כל השנה אנחנו משתדלים לשמור על הבריאות, אבל בימים הנוראים נקבע "מי יחיה". גם האירועים המדיניים והביטחוניים נקבעים למעשה שם, למעלה, בימים הללו.
לכן יש להפנות בימים האלה את מרכז תשומת-הלב אל אבינו שבשמים. אפשר להניח מעט לזירה הארצית. חבל לפגום באווירת הקודש והאחדות הנדרשת בימים האלה. מותר לעשות פסק-זמן במאבק הציבורי, ולמקד את הפעילות להשפעה במקומות שבהם נקבעות ההחלטות האמיתיות – "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה".
הבקשה הגדולה
הלוא כל מי שעיניים בקדקודו רואה שמציאות-חיינו איננה נקבעת על-ידי מהלכים ארציים בלבד. ההפך הוא הנכון – המאפיין את התנהלותה הוא המרכיב העל-טבעי, הבלתי-צפוי, הסותר את כל התחזיות. הניסים הם השגרה, ואילו מצב של שגרה הוא בבחינת נס מפתיע. על-כן התפילה לאבינו שבשמים היא הדבר הריאלי ביותר והמועיל ביותר.
דברים אלו מקבלים משנה-תוקף בראש-השנה. על ארץ-ישראל נאמר "ארץ אשר... תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". השגחתו המיוחדת של הקב"ה על ארץ-ישראל מתחדשת בכל "ראשית השנה", וביום זה נקבע מה שיקרה בארץ "עד אחרית שנה". בראש-השנה אנחנו גם מבקשים במיוחד "שמחה לארצך וששון לעירך", ובוודאי מתקבלות תפילותינו לפני אדון-עולם.
ומכיוון שכבר נפתחים שערי השמים ומתקבלות הבקשות, הבה נבקש את המשאלה הגדולה ביותר: "מלוך על העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך", עד ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", ושכבר תהיה "צמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן-ישי משיחך, במהרה בימינו".
כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
