מאת יחיאל פליישמן

אומרים שכל אחד מסתובב חיים שלמים עם איזה סוד אפל שהוא שומר אותו לעצמו. עד לפני שבוע גם לי היה אחד שכזה ושנים סחבתי אותו יחד איתי. למרות שבמהלך 13 שנות עבודתי בתחום התיירות ביקרתי באינספור ערים, הרים, יבשות וימים. לכלימתי ולבושתי הגדולה, לחרמון טרם העפלתי.

בפעם האחרונה בה נפגשנו אני והרצל חבר ילדותי עוד מימי החיידר העליזים, היה זה בשיעור הקבוע ב"דבר מלכות" שייסדנו לפני מספר שנים יחד עם מספר חברים. לאלה מכם שלא יודעים, הרצל ידוע כאיש סודי, וכבר אכלנו בימי חלדנו הקצרים כמה דברים טובים ושתינו כמה דברים יותר טובים, והיו בהחלט גם כמה מעידות קולינאריות. בכל זאת, לא כל מבקרי המסעדות הם מושלמים.

ברגע נדיר של גילוי לב אמיץ, חלקתי עם הרצל את הסוד שלי: מעולם לא ביקרתי באתר החרמון. לא ביום מושלג ולא בימים בהירים. ואני שחשבתי שהרצל יופתע עד כדי היפוך לאחור על כל כובד משקלו, הופתעתי לגלות שהרצל, גם לא ביקר בחרמון עדיין. ואכן נזכרנו איך בטיולים השנתיים בחיידר, לקחו אתנו סחור סחור, קרוב, אבל לא ממש לשם, לחרמון הלבן והבוהק. כמה שעות לאחר הווידוי ההדדי הזה, יותר נכון 12 שעות לאחר מכן, כבר היינו בדרכנו צפונה לתיקון העוול ההיסטורי הזה.

רוח גבית ספורטיבית

בואו נתחיל בעובדות. כל אחד מאיתנו, סוחב, מעבר לחיסרון הזה של אי ביקרו באתר החרמון מעולם, חטוטרת נוספת. אני בעוונותיי ובעוון שורשיי ההונגריים, שומר בקנאות על הרגלי השינה שלי, שזה אומר שמונה שעות שינה בלילה חובה - וכל שעה נוספת פלוס מע"מ במהלך היום תתקבל בברכה... וזה עוד מבלי שנידרש לחצי הפולני שבי.

הרצל לעומתי, אדם חרוץ וחדור מוטיבציה, אולם הוא סובל מפחד גבהים. אותי זה משעשע. לא הגובה, הפחד של הרצל משעשע אותי. למי שמכיר אותו, ובנינו, מי לא מכיר אותו, הרצל הוא בגודל ובקוטר כזה שיכול לגרום לעדר פילים לנוס בבהלה לכל עבר. כך שלהביט בהרצל פוחד ועוצר את נשימתו במהלך הטיפוס לשפיץ החרמון, זה אפעס... מצחיק עד מאוד. ובואו נעזוב לרגע את המוצא הגרוזיני שלו.

קבענו להיפגש בשעה תשע ברכבת מרכז, ומשם לעלות צפונה. הכי צפונה שיש, מבלי לחצות את הגבול לסוריה הסוערת חלילה. בתשע אפס אפס, הרצל מתקשר אלי מהרכבת בקריאת 'צהריים טובים', אני מביט בשעון ומבין לדאבוני שכבר לא אמלא הלילה את מכסת שמונה השעות הדרושות לי ומזנק בבהלה מהמיטה. ותוך כדי שאני מנסה להתארגן על עצמי, אני מודיע לו בקול הכי ערני שהצלחתי להנפיק מהפרצוף המנומנם שלי שאני כבר בדרך, רק שאני לא יודע איך משמיעים בטלפון רעש של נסיעה...

אולי כתוצאה מסינדרום "דור שלישי", לכל נסיעת סוף שבוע קצרה, אני סוחב איתי 2 מזוודות לכל תרחיש שלא יצוץ. במתמטיקה פשוטה, זה אומר שכשאני נוסע ליום של שלג בקצה הארץ, אני אמור לזרוק למזוודה את כל בגדי החורף שלי. כך אמנם עשיתי. העברתי את כל בגדי החורף למזוודה, כולל צעיף, מעיל רוח וגולף ויצאתי לכיוונו של הרצל.

הרצל שמצידו כבר חיכה לי על קוצים ועל בהונות רגליו, נכנס לרכב כשהוא רוטן ללא הרף על האיחור שלי. ואני בתגובה שואל אותו בפולניות, מה זה הלוק הקיצי שעטית על עצמך? חולצה קצרה וז'קט? אנחנו לא זזים לאילת, לחרמון הרצל, לחרמון!

הרצל מלמל משהו על כך, שאין שום קשר בין מזג האוויר, לאיחור הקיצוני שהבאתי כבר בתחילת המסע לא לפני שהוא עושה מה שהוא עושה תמיד כשהוא נכנס ליונדאי הכסופה שלי הוא נזרק על המושב שלצידי מסיט אותו בעוצמה לאחור ומשעין את משענתו למצב שכיבה.

ערפל ומצב רוח טוב

הדרך לצפון עברה עלינו בפטפטת אינסופית על חיינו מהעבר ומהווה, על כל מה שבניהם, ויש בניהם. על החברים שנפוצו לכל עבר, מי לשליחות רבנית בחו"ל ומי לקריירת אגרונום מדופלם.

התחנה הראשונה בדרך לצפון הייתה ביקנעם. קצת חילוץ עצמות ושתיה קרה לדרך. הרצל שהתעקש משום מה במזכרת ראשונה איתי מהטיול החד-פעמי הזה, ביקש באדיבות מהשומר שבפתח קניון הדרכים היוקנעמי שיצלם אותנו , רק שהוא לא הביא בחשבון, רוסי חמור סבר בכמעט פי שניים מגודלו שהיה במצב של זעף אוטומטי. הוא פשוט הגיב ב"לא" קצר ותכליתי לבקשתו של הרצל, שלא ידע את נפשו מרוב תסכול ועצבים.

הטיול הזה התחיל לא טוב והיה לי כבר סוג של כיוון כיצד הוא הולך להסתיים. פרצתי בצחוק מר. נראה לי שהרצל לא גילה סימפטיה לרוסי הסרבן. נראה לי גם שהרצל קצת נעלב ממני...

המסע המשיך משם, כשהרצל מתעקש לנהוג, בכדי להפיג את זעמו הכבוש. כבר באזור טבריה, ערפילים התעבו סביבנו והקשו עלינו במעט את הראות. מה שאומר, שגם מסביב לכינרת בקושי יכולנו להבחין בעליה המתמדת והניכרת במפלס המים.

בני מיעוטים ולבן בעיניים

אנחנו מטפסים. הרצל נוהג, ואני מנמנם ומזמזם פעולות שאני נוהג לעשות במקביל, בעיקר כשאני מרגיש מובל וחסר אונים. מסתבר, שככל שאנחנו מטפסים האדרנלין של הרצל עולה אף הוא במקביל, והוא נהיה פתאום נלהב ושמח מאד. אין מה לומר, אני מאד אוהב את הרצל במצב צבירה שכזה כנראה הלבן שנראה באופק עושה לו טוב. אבל, בעיה קלה: הוא מזגזג בנהיגה, וזה מפחיד אותי קצת. אני מביט לכיוון תא הטייס ומסתבר שהרצל חמוש במצלמת 200 מ"מ נוהג ומצלם תוך כדי תנועה, כשתהומות פעורים לצידנו.

ניסיתי לחשוב איך להניע אותו מכך, אולי אמצא חוק האוסר זאת. מסתבר שהמחוקק לא נתן דעתו לאפשרות שכזאת. אולי יום אחד עוד ימציאו חוק כזה שייקרא "חוק הרצל" (!) בטח יעבור ברוב קולות כי זה נשמע גם ציוני כזה.

מה שגרם לי לשכנע אותו בסופו של דבר, זה הטיעון הפשוט והמשכנע שאם אני אנהג והוא יצלם התמונות יצאו יותר פשוט יותר טובות וחדות...

רק התחלפנו בעמדות והוא כבר מבקש הפסקות צילום. אישרתי לו שתי עצירות בלבד. כי אני מכיר את הרצל ואני יודע שחייבים להציב לו קווים אדומים. לזכותו ייאמר, שהוא אמנם ניצל אותם עד תום אבל לא ביקש חריגות.

השעון כהרגלו מלחיץ אותי. כבר צהריים. מרגלות החרמון. מג'דל שמס. איזה מקום ונוף חלומי למרגלות החרמון. ממש אפשר לגעת בקצה ההר מכאן. אנשים מקסימים ואדיבים שכיוונו אותנו בסבלנות לאתר. זהו, אני אוהב את המקום וכאחד שהתגורר בשנים האחרונות מכורח הנסיבות כמעט בכל מקום אפשרי בארץ, מנסה להשתעשע ברעיון של לגור בגן עדן הזה.

אני מנסה לשכנע את הרצל להצטרף אלי הוא לא ממש מתלהב מהרעיון. כל הטיעונים שלי כלפיו ובשפה שלו לא עוזרים. אני אקים לך 'בית אריה' קטן כאן. איזה סניפון של 'מוטי מרקט' עם זעתר בהשגחת הרב יורקוביץ'.

ניסיתי אפילו את האופציה של בית חב"ד מג'דל שמס. הרצל מגלה עקשנות יוצאת דופן הפעם. לא נורא, אני מתנחם בכך שיום אחד אני עוד אוציא אותו מה"לוד" הזאת שהוא שבוי בה, ובמקביל ממשיך להשתעשע בדמיוני ברעיון של לגור במקום הקסום הזה.

פחד גבהים

הגענו לחרמון. הכול כל כך לבן ורגוע, רק המחיר בכניסה לא כל כך. נפרדים ממאה ₪ עבור הכניסה של הרכב, ללא השימוש במתקנים והשכרת ציוד כמובן.

הרצל אומר שקר לו ומתחיל לנשום בכבדות. אני אומר לו שחוץ מחיבוק אני לא יכול לעזור לו. הוא מוותר. האמת, אני מבין אותו...

נראה שמשהו עובר עליו, אולי הקריאות "מנחה מנחה" שמקבלות אותנו ומוכרות לו כל כך מבית הכנסת השכונתי שלו מרגיעים אותו במקצת. אני רץ קדימה בשביל הסיכוי להספיק משהו והוא מדדה אחריי כמו פינגווין נואש.

ברגע של קורת רוח, ולאחר שהספקנו לשזוף את העין בלבן הכי לבן שניתן להשיג, אני מראה להרצל את הרכבל ומציע לו לעלות. הוא אומר שאין מצב, ושאין לו בעיה לחכות לי למטה ולצפות בי מתאבד. הרצל אומר שבטוח יש כאן כוחות הצלה וחילוץ...

כשאומרים לי כזה דבר זה מאתגר אותי עוד יותר. אני מודיע לו חד משמעית שהוא עולה איתי למעלה. בשלב הזה, כנראה בגלל שהרצל שכח שאנחנו נוסעים ליום מושלג ואפור, הוא מכחיל ובקושי נושם.

אני מנצל את הטראומה של הרצל ורץ קדימה לסגור דיל עם סלים הדרוזי מפעיל הרכבל, שאנחנו מעלים את הרצל לרכבל הגבוה ביותר מבין שלושת המסלולים ויהי מה.

כשהרצל מבין שכלתה אליו הרעה, הוא מנסה לברר את תנאי פוליסת הביטוח של המקום ואת משקל העומס המרבי המותר. הוא גם מנסה לזרוק את זה עליי כשהוא מעלה את הטיעון שגם אני השמנתי לאחרונה והרכבל לא יחזיק את שנינו. אני מתווכח איתו ואומר שזה רק שרירים. טוב, מצד שני תמיד הייתי טוב בהדחקה...

"תגיד, אתה סוכן של מס הכנסה?" אני נוזף בו. "אתה מפחיד את האנשים" אני מסביר לו. אבל הרצל בשלו: "יחיאל נשמה" הוא פונה אליי בפיוטיות הידועה שלו, כשהוא מסתכל לי בלבן של העיניים בתוך כל הלבן שסביבנו... "זה לא אישי אחי, זה עניין עקרוני. אני פשוט לא מעוניין לסיים את חיי בערימות השלג האלה למרגלותיי, כשאתה מביט בי מפרכס כאן למוות, ומתעד הכל בהיפר אקטיביות עם האייפון שלך. זה הכל".

לאחר שהרצל מוודא שביטוח החיים שלו עדין בתוקף, הוא מתקשר לאשתו ומעדכן אותה בהתפתחות הדרמטית. האמת, חשבתי שהוא ייפרד ממנה, אבל זה לא קרה. הרצל רוצה לשמור על פאסון בסביבתי ואני מכבד אותו על כך.

אין דרך חזור

לבסוף עלינו לרכבל, ועוד לפני שהספקנו להגיד 'שמע ישראל' בכוונה ולקרוע את גזר דיננו, אני מוצא את עצמי תלוי בין שמיים לארץ על רכבל מתנדנד כשתהום מושלג פעור מתחתיי, והרצל שמחזיק בידי הימנית בעוצמה בלתי סבירה בעליל וממלמל פסוקי תפילה כלשהם. אני מנסה להרגיע את הרצל, אבל הוא מבקש ממני אפילו לא לדבר, מחשש שמעוצמת הדיבור הרכבל ייקרע ונצנח למטה... (ראו וידאו) אני מצידי ניסתי להקל עליו ולהסביר לו שכבר אי אפשר לחזור לאחור... הוא לא נרגע.

לאחר רבע שעה של שקט ומלמולים חוזרים של הרצל, לא כולל גערה של הרצל עלי שעניתי בסלולארי ללקוח על הרכבל ולא עזר הטיעון שהבטחתי שירות של 24 שעות ביממה, הרצל המשיך לחזור שוב ושוב על כך שהוא לא מאמין שהסכים לחוויה המוזרה הזאת.

הגענו לפסגת ההר מצידו השני. הרצל מרשה לעצמו לנשום ואומר לי בצהלה "וואו, אני לא מאמין שגררת אותי לחוויה האקסטרימלית הזאת..." אני מרגיע אותו מסביר לו שאין כל אקסטרימליות בלשבת כמו פדלאה על רכבל שנוסע במהירות 2 קמ"ש ולהתבונן בנוף עוצר נשימה. "אקסטרימליות זה לעשות בנג'י מהר געש בלי חבל" אני נותן לו דוגמא. אבל הרצל כבר מוכן למנוחת חייו וחייב לציין את הצלתו באוכל כמובן.

רק שהדרוזים שמתפעלים את הקיוסק בקצה ההר, מרשים לעצמם לגבות מחיר שערורייתי על כוס קפה שחור (12 ₪) ועל שקית צ'יפס מצומקת סכום זהה.

בדרך חזרה, הסיפור קצת שונה. הרצל מבין שא"א להישאר למעלה, ומשתחרר קצת. כאן, הוא כבר מרשה לעצמו לשיר בקולי קולות שירים חסידיים בעוצמה ובזיוף, ואני מאד רגיש לזיופים. אני חושב שהתיירים שבאו מולנו ברכבל, חשבו שהרצל במרחק של שנייה מביצוע פיגוע המוני עם צעקות הקרב שהשמיע. אכן אימה בשחקים.

תם ובהחלט לא נשלם

כשהגענו למטה, הרצל מחבק אותי ומודה לי על שחרור הנצרה הזאת. זה גם מה שאני ניסיתי כל הזמן להסביר לו. שאם לא יעשה את זה עכשיו, הוא לעולם לא יוכל להתגבר על הפוביה הזאת. אני כתגובה הצעתי לו להשכיר עכשיו אביזרי גלישה רק מהמבט שלו הבנתי שהפעם הגזמתי.

למטה, בחניון ההומה אנחנו מתפללים מנחה, ומעיפים מבט אחרון בלבן שמסביב לפני הגלישה חזרה למרכז. הרצל כהרגלו שוב מתלונן על רעב גדול ושאין מצב שלא עוצרים בדרך לאכול, או שממשיכים מכאן לבית החולים בקריית שמונה לטיפול בתת תזונה.

האדרנלין שכך בהדרגה ותנומה כבדה איימה להכריע אותי על ההגה. אני מבקש מהרצל להתחלף איתי בנהיגה, בתקווה שאת מכסת התמונות שלו להיום הוא סיים... הוא כמובן מתנה זאת בעצירה לארוחת ערב. למרות שחזיתי מראש את התגובה, הצעתי להרצל להסתפק במנת פריכיות האורז היומית שלי. הוא צחק בצחוק גדול ואני אחריו.

בדרך המהירה חזרה, עוד פטפטנו קצת על החיים ועל התכוניות לעתיד, והעלנו זיכרונות מאובקים ממרתפי הזמן. כשהורדתי אותו בבית, התחבקנו שוב לוודא שאנחנו בריאים ושלמים והבטחנו האחד לשני, לא להפסיק את המסורת המבורכת הזאת. בכל זאת, איפה אפשר למצוא הזדמנויות שכאלה.

כך ליום אחד, מבלי לבצע קסם או מעשה כשפים, לחזור לנעורים היפים ולהיות ולו לכמה שעות, ילדים קטנים ואבודים?

היה כיף ומעייף. אני מקווה שהרצל לא שומר לי טינה. ואני עוד יותר מקווה שהטיול הבא שלנו כבר יצא לדרך.

לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה, או על האופצייה הנוספת:
לא מצליחים לצפות? לחצו כאן