קונטרס

תשובה הלכה למעשה בדין

המים שבברוקלין, ניו-יארק

מאת

הרב יצחק רייטפּ אָרט

בלאאמו"ר הרה"ג הרה"ח הרב חיים ז"ל

בעל מחבר ספרי בדבר מלך על הרמב"ם (ח' חלקים),

תורת יצחק על הש"ס (ב' חלקים), ספר דרוש והלכה, ועוד

l

שלהי אלול ה'תשס"ד

ברוקלין, ניו-יורק

שנת חמשת אלפים שבע מאות ששים וארבע לבריאה

סדר ועימוד ע"י • typesetting and layout by

Tzvi H. Notik (718) 773-4552 / 363-0045

בס"ד. שלהי אלול, ה'תשס"ד.

פסק דין הלכה למעשה בדין המים שבברוקלין, ניו-יארק

נשאלתי בענין המים בברזי הבתים שבברוקלין, ניו-יארק, שלאחרונה נתפרסם שיש בהם תולעים, ומצד זה עלתה הסברא שמא יש חשש איסור לשתותם ויש חיוב לסננם וכו'.

הנה אחר בירור המציאות מהממונים על המים במדינת ובעיר ניו-יארק ובדיקת המים עצמם, ואחר בירור הסוגיות בש"ס ופוסקים הדנים בזה, והעיון בפרטי ההלכה שבזה וכו' – באתי לידי מסקנא אשר:

אין במים הללו שום חשש, מחמת כמה וכמה טעמים, הן מצד הדין והן מצד המציאות, ומותר לשתותם לכתחילה ואין צורך בסינונם.

וכפי שאבאר הטעמים והנימוקים הנראים לפענ"ד בתשובה המצו"ב.

ועל זה באתי על החתום היום יום א' פ' אתם נצבים היום, בשלהי חודש אלול תשס"ד.

יצחק בלאאמו"ר

הרה"ג הרה"ח הרב חיים ז"ל

רייטפּאָרט

תשובה הלכה למעשה

בדין המים שבברוקלין, ניו-יארק

התוכן

נשאלה שאלה לענין התולעים שבמי הברזים בברוקלין, ניו-יארק, שאפשר לראותם ע"י זכוכית מגדלת או ע"י בגד שחור, אם יש חיוב לבדוק את המים ולסננם.

– ב –

יתחיל לדון במהות השרצים שאסרה תורה, אם גם אלה שאי אפשר לראותם אלא ע"י כלי וכיו"ב האם גם עליהם חל איסור שרצים. – יביא מהבינת אדם שכותב שמה שרואים ע"י זכוכית מגדלת אין עליו איסור, אלא רק מה שרואים נגד השמש. – וכן בערוך השולחן שכתב שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולא נאסר אלא רק מה שהעין יכולה לשלוט בהם אף אם לשם כך צריך להביט בהם נגד השמש. – וכן יביא מהפרי חדש שיש לבדוק נגד השמש, וכן מהיעב"ץ המחייב בדיקה נגד השמש או בזכוכית מגדלת. – מביא שר' שלמה קלגער בשו"ת טוטו"ד חלק על היעב"ץ וכותב שזכוכית מגדלת אין בה כדי להקל או להחמיר. – מביא בהלכות ומנהגי ר' שלום מנוישטט, לענין תולעים שאין נראים אלא נגד השמש, שפסק שמותר לשתות מאותו באר. – מביא הוכחה מדין הפסק באותיות בתפילין, שהמגן אברהם והשו"ע הרב כתבו שאין צורך לעיין בהפסק נגד השמש. – יאריך בפרטי הדברים בדין הפסק על הקלף, ויבאר דלדעת המג"א והרב מה שאינו נראה אלא נגד השמש לא מקרי נקב בדיני התורה. – ולפי זה מוכיח שבכלל אין דיני התורה חלים על דבר שאי אפשר לראותו בעין טבעית ללא עזר, וזהו טעמו של הר"ש מנוישטט. – עוד מביא ראי' משו"ת הרשב"א לענין בדיקת תולעים שלא חייב לעיין בזכוכית מגדלת או נגד השמש. – מדברים אלה מוכיח דגם אם יודעים (ממקור אחר) שיש תולעים (כמו בעובדה שברשב"א) אבל אין רואים אותם אין חיוב לחפשם. – מוכיח גם מדברי רש"י בחולין שצריך לראות השרצים. – גם מביא ראי' מהגמרא לענין שכר של תמרים, דמזה שלא מצינו חיוב לסנן השכר, ורק אמרו שלא ישתה בלילה, מוכח שאין חיוב סינון בתולעים שאין רואים לבד. – וכן מפורש בחזון איש הל' תולעים דמה שאין העין שולטת בו לאו ברי' הוא.

– ג –

ימשיך לדון להיתר מטעם אחר, דבשו"ע יו"ד איתא דשרצים הגדלים במים מכונסים לא נאסרו, ויביא מקור הדברים בגמרא חולין וברש"י, ושוב מביא עוד פרט דאפילו מים שבנהרות אם הם בחריצין ונעיצים חשיבי כמים מכונסים, ומקור השו"ע הוא בטור דפליגי הרמב"ם והרא"ש בזה, דלהרמב"ם מקרי נובעין ולהרא"ש מקרי מכונסין., ומביא מ"ש המשכנות יעקב דהלכה כדברי הרא"ש. יביא משו"ת חת"ס יו"ד בעניין זה.

– ד –

ימשיך לדון מטעם זה אם המים דידן הם מים הנובעין או מכונסים, ומביא משו"ע יו"ד דמותר לערות המשקים שיש בהם חשש תולעים מזה אל זה. – ומסיק דלא מיבעי לדעת הרא"ש דמקרי מים מכונסים משום שאין המים נובעים שם, אלא אפילו לדעת הרמב"ם אינם מים הנמשכים אלא הם באופן של עירוי. – מביא השאלה מדברי שמואל דנהר מכיפי' מתברך, שגם נהר המקבל מי גשמים לא מקרי מים המכונסים, ומיישב דנחלקו הפוסקים אם הלכה כשמואל, ומלבד זאת לא גרע מחריצים שגם הם מתברכים מכיפי' דהנהר ומ"מ מיחשב מים המכונסים לענין זה.

– ה –

ימשיך לדון עוד טעם להיתר מהא דאמרו בע"ז (והובא להלכה ברמב"ם) דאין לשתות מים מן הנהרות משום סכנת עלוקה, ותיתי לי' משום איסור שרצים. – מביא שכבר הקשה כן באיסור והיתר הארוך, ומיישב שם דמיירי בבריכות שאינן נובעים. – אך ברמב"ם מפורש דקאי על נהרות. – ואין לדחוק דקאי בנהרות שאין שרצים מצויים בהם, וכמ"ש בשו"ת מהר"ם שיק, דהוא דוחק גדול לומר דבגמ' חולין מדובר בנהרות ששרצים מצויים ובע"ז בנהרות שאין מצויין. – יבאר, דבאמת יש הבדל בין שרצים הנולדים מתוך המים או אלו שנבראו מן האויר או הארץ. – מביא ראי' לדבר מתולעים הנולדים מן הבשר או מן הדגים, ומזה מסיק לענין תולעים הנולדים מן המים שאין בהם איסור.

– ו –

 שוב מביא עוד סניף להיתר, משום שכיון שנולדו התולעים יחד עם המים הרי בתערובת איסור והיתר שנולד האיסור עם ההיתר הרי הוא בטל אפילו בברי'. – מביא ראי' לדבר מהלכות שבת ביין היוצא מענבים שבגיגית ומדיני מליחה. – מקשה מדין יבמה דרקקה דם דאמרינן להיפך דכיון שהדם נולד עם הרוק אינו בטל. וכן הובא ברמב"ם לענין טומאת זיבה. – דוחה את הדברים, שזהו רק כשבא האיסור יחד הם ההיתר, אבל אם ההיתר בא קודם ואח"כ בא ממנו האיסור, אז הוא קל יותר לענין ביטול. – מביא ראי' לדבר מסוגיא דזבחים לענין ביטול דם פסול ברוב. – עוד מביא משו"ת נודע ביהודה דהא דדבר המעורב בתחילתו לא שייך בו ביטול הוא רק מתורת רוב אבל בדבר הבטל בששים שהוא מתורת ביטול הטעם לית לן בה.

– ז –

יביא את דברי הרמ"א בהל' תעורובת שאיסור שלא הי' ניכר בטל אפילו אם יש לו מתירין, וקושיית הפליתי על הרמ"א מדין נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו, וגם האבני נזר הקשה מדברי הש"ס בתמורה לענין מחיר כלב. – ויישב, דהתם מיירי שהגברא עשה את התערובת, משא"כ כאשר כך נתהווה מלכתחילה, כמו בנדון המים דידן, הרי הם דבר אחד עם המים. שכיון שאי אפשר להפרידם מן המים חשיבי כמים. – יביא סברא משו"ת אדמו"ר הצמח-צדק, דאם נולדו בודאי מן המים מותרין, וכן הוא בשו"ת משיב דבר. – לפי זה מיישב הסתירה הנ"ל בין הש"ס דחולין ודע"ז, אי איירי בשרצים שנולדו מן המים או לאו.

– ח –

ימשיך להביא עוד יסוד להיתר, דאפילו לדעת הרמב"ם דלעיל יש מקום לומר דבנידון דידן הוי כמים העומדים. – מדייק בדברי רש"י על הגמרא חולין אודות מים עצורים "שאין להם מוצא ומבוא אלא עצורים ככלים", ומביא מהש"ך הכנה"ג והפמ"ג דפירוש הדבר שאם יש להם מוצא או מבוא מיקרי עצורים, וכן משמע מהאיסור והיתר,ולפי זה בנדון דידן במאגרים שמהם באים מי ברוקלין, ניו-יארק, הרי אין זה ממש כנהרות הנמשכים והולכין אלא הוי כמים עצורים.

– ט –

שוב מוסיף עוד סניף להיתר, משום שנשתנה צורת הבריות הללו ע"י הכלורין והכימיקלים שבמאגר המים, וא"כ לא חשיבי ברי' ובטלים. – אלא שע"ז יש להקשות לשיטת הרמב"ם דיבש בלח לא בטל, אך זהו מחמת שאפשר לבררם, משא"כ בנדון דידן אי אפשר לבררם. – מביא מדברי הט"ז והרב בשולחנו לענין חמץ. – והצמח צדק כתב דזו חומרא גדולה ביותר שאין יבש בטל בלח אם אינו ניכר. – ומסיק דחומרת הרב בשולחנו היא רק בחמץ. – מביא עוד מדברי אדמו"ר הצ"צ דבמקום שאי אפשר לברר האיסור מתבטל.

– י –

שוב מביא עוד סניף להיתר, דהשרצים שבמים נתייבשו ונפסדו לגמרי ע"י הכלורין, והוי דוגמת רגלי הדבורים שבדבש ועור הקיבה, דהוי כעץ בעלמא. – ואגב ידון בסתירה בענין עצמות הדבורים, ויבאר חילוק בין גוף הדבורים והטעם שלהם. – ומביא עוד מקורות להתיר שרץ שרוף, דהוי כנייר בעלמא.

– יא –

יסיק עשרה טעמים לקולא: א) דמה שאינו נראה לעין הטבעית לא מקרי ברי', ב) דמי המאגר הוי כבורות שיחין ומערות, ג) דיש להם או מוצא או מבוא, ד) דתולעים הבאים מן המים חשיבי כמים, ה) איסור שנולד מהיתר מתבטל יותר בקל, ו) ביטול יבש בלח כשאינו ניכר, ז) היכא שאי אפשר לברר האיסור בטל, ח) יש לצרף הא דברי' באלף בטל, ט) סברת הרשב"א דיבש בלח בטל, י) דנשרפו ונעשו כנייר בעלמא.

תשובה הלכה למעשה בדין

המים שבברוקלין, ניו-יארק

בענין התולעים שבמים בכמה מקומות, ובפרט בברוקלין, ניו-יארק. דלהיות שנמצאים במים תולעים קטנות מאוד, והיות שאין שיעור לתולעים, דאפילו תולעת קטנה אסורה מן התורה וחייבים עלי' מלקות, כמבואר בספר החינוך (מצוה קס"ג) דאפילו תולעת כל שהיא, כיון שיש בה חיות נקראת ברי' ולוקין עלי', ואינה בטילה לעולם, אפילו באלף, ובעוד ספרים, אם כן מהו הדין במים של זמננו, המגיעים לתוך הברזים ממאגר המים ("רעזערווּאַר"), שמצאו בהם ג"כ תולעים או חרקים קטנים וכו' (ובפרט ע"י הסתכלות בהמים לנוכח השמש, או ע"י בגד שחור (משום שאומרים שהתולעים הם בצבע לבן), או בזכוכית מגדלת, או במעבדה (לאַבאָראַטאָר"י) וכו'), אם יש חיוב לבדוק אותם ע"י בגד שחור וכיו"ב, ואם מותר לשתותם ללא סינון.

שאלה זו כבר נשאלה כמה פעמים בבית המדרש, ובפרט בימים הקדומים שהיו שותים מי נהר, וכיון שכן, נידונה כבר השאלה בכמה ספרים, ברם אין בית המדרש בלא חידוש, ולכן אענה גם אני חלקי בזה, מה שנראה לפענ"ד.

כשאנו באים לדון על דין התולעים שבמים הללו, יש בזה כמה וכמה פרטים שיש לברר במציאות, וכן פרטי דינים בכמה סוגיות בש"ס ופוסקים.

- ב -

שאלה זו יש בה כמה פרטים: א. איזה שרצים אסרה התורה, האם רק כשאפשר לראותם, או אפילו אם אין יכולים לראותם. ב. אם צריך לראותם, האם צריך שיוכלו לראותם גם בעין אדם ללא עזר, או מספיק אפילו כשאפשר לראותם ע"י הסתכלות במים לנוכח השמש, או שמספיק אפילו כשאפשר לראותם כשמסתכלים בהם ע"י כלי מיוחד לזה: זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ וכיו"ב. ג. האם חייבים לסנן את המים.

בהגהות בינת אדם על ספר חכמת אדם הלכות תולעים כלל ל"ח סי' ח' (אות ל"ד (מ"ט)) הביא, וז"ל: כתב חוקר א' בספרו ס' הברית, שנתברר שא"א ליין להיות חומץ עד שירום תולעים, והמסתכל בזכוכית שקורין מיקרשקאָפּיע יראה כל החומץ מלא תולעים, וכ' שלכך אסור לאכול חומץ, שאפילו סינן לא מהני אפילו דרך בגד דק מאוד כו'. וכ' ע"ז הבינת אדם: מש"כ לאסור חומץ הבל הוא כו'. וגם א"ל דכוונתו שהחומץ בכח יש בו תולעים כו', אלא דבר הבל הוא, ולא אסרה תורה מה שבכח אלא מה שיצא לפועל. אך כוונתו דיש חומץ שכשמסתכלים נגד השמש נראין בו תולעים, וזה נראה דיש לו דין חומץ שיש בו תולעים. עכ"ל, ע"ש.

עיין בספר ערוך השולחן יו"ד סימן פ"ד סעיף ל"ו שכתב שם, וז"ל: יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספּאַקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולע. והנה בחומץ אין חשש, כמו שנתבאר דהתולעים המתהוים בתלוש התירה התורה. אמנם שמעתי שבכל מים ומים, וביחוד במי גשמים, מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם. ובילדותי שמעתי מפי אחד שהי' במרחקים וראה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים נתהוו במקורם. אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו, דלא ניתנה תורה למלאכים (יומא דף ל' רע"א. קידושין דף נ"ד ע"א), דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים, וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם. אלא ודאי דהבל יפצה פיהם, ואף אם כן הוא, כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא. אמנם במה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור. עכ"ל.

הוא בפרי חדש ליו"ד שם ס"ק ל"ד אודות עשב ששמו איספינאק כ' שמצאו בה תולעת בתוך הירק עצמו, ועיקר הבדיקה להעמיד כל קלח וקלח נגד השמש, עיי"ש. וכן בפרי תואר ס"ק ט"ו כתב: ויש מין עשב הנקרא בובאל ותוכו נעשה גרעינים קטנים אין מספרים ונמצאים בהם תולעים קטנים שאין העין יכולה לשלוט בהם אסורים דבר תורה.

שאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד אודות אורז לרוב התולעים השכיחים בו, כתב שם דישנה בדיקה ע"י חמום וראות עין יפה, ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל מראית הבריות הקטנות, ואם נמצאו בו בודאי נאסר כלו ואין תקון לאכלו, אכן כל שנבדק ולא נמצא בו, שוב אין לחוש ואכילנא מניה שופרי שופרי, עכ"ל, עיי"ש.

זה חלק הר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ת קו"א (תשובה נ"ג), הובא בדרכי תשובה ספ"ד ס"ק צ"ד, דכתב דזכוכית המגדלת אין בה ראי' לא להחמיר ולא להקל, כנ"ל, ומבאר שם, וז"ל: דבדיקה לא שייך רק במה דאפשר הבדיקה לכל אדם, אבל במה דאי אפשר רק בדרך רחוק, ע"י כלי, זה לא נחשב בדיקה להיתר על כך, וסמך לזה מ"ש חז"ל בפ"ב דפסחים (דף ל"ז ע"א) יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין, וראי' עוד דהרי המומחין אומרים שאם נביט במים בזכוכית הזה נראה בכל מים תולעים, ואם נביט בסכין של שחיטה נראה בכל סכין פגמים, ואם לא משגיחין בזה מעולמי עולמים בע"כ דראי' בכלי זו לאו ראי' הוי, עכ"ל. ועוד כתב שם, וז"ל: לפי דבריו (של היעב"ץ), בסירכא אם מנסין ברוק שלא בצבצה, ינסה בזכוכית הזה אם יש שם נקב, עכ"ל. וזו ראי' חזקה.

להוסיף סימוכין ליסוד זה מדברי רש"י בחולין דף י' ע"ב ד"ה אין פותחין בית אפל: שצריך לפתוח לו חלונות לראות הנגע פוטרין אותו לגמרי, כדכתיב כנגע נראה לי בבית, לי ולא לאורי, שאם עמד במקום אפל וצריך שם להדליק את הנר אינו נגע, עכ"ל. דגם מזה משמע דראי' סתם היינו ללא עזר וסיוע מבחוץ].

בהלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטאט איתא, שנשאלה שאלה על באר שנמצאו בו תולעים והם קטנים ואינם נראים אלא בשעת זריחת השמש, והורה מוה"ר שלום שמותר לשתות מן אותו הבאר, כי אין לחוש לאיסור מחמת זה, ואפילו להדיח במים האלו שם גם זה מותר, ולא חיישינן, כי היתר גמור יש בזה הבאר כמו בשאר בארות.

נראה להוכיח מסוגיא אחרת, בהמג"א והרב בשולחנו בהל' תפילין סי' ל"ב (בדין הפסק אותיות). דהנה איתא במנחות דף ל"ה ע"א אמר אביי, האי קילפא (קלף, רש"י) דתפילין צריך למיבדקי', דדילמא אית בה ריעותא (נקב, רש"י), ובעינא כתיבה תמה וליכא. רב דימי מנהרדעא אמר לא צריך, קולמוסא בדיק לה.

בשו"ע שם סעיף י"ג פסק: יהי' הקלף שלם, שלא יהא בו נקב שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים. וכתב על זה הט"ז שם ס"ק ז', וז"ל: לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו, אעפ"י שנראה חלל הנקב, מ"מ כשר, כיון שהנקב באמצע ודיו מקיפו, דאז אינו חלוק לשתים. אבל באמת אינו כן, שהרי כתב ב"י (שם ד"ה ויהי' שלם) בשם הר"י אכסנדרני פירוש נקב קטן כחודה של מחט, עד שאם מעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם, שאין האות נחלק לשתים, אינו נקרא נקב וכותבין על גביו וכו', עכ"ל. הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין, ותו דבעי דוקא נסתם. אלא על כרחך דאף שהדיו מקיפו מ"מ מקרי חלוק לשתים שם באותו מקום הנקב, אלא בעינן שיהי' שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש וכו', עכ"ל הט"ז.

הב"ח חולק על הב"י, וכתב שם, דאפילו נראה נקב דק כנגד השמש כו' כשר, והביא דבריו המג"א שכתב שם בס"ק ט"ו: דהיינו שלא וכו', ואז אפילו ניכר הנקב נגד השמש כשר (ב"ח). וכן פסק הרב בשולחנו שם, דלאחרי שכתב שם בריש סעיף ט"ז דצריך שלא יהי' בקלף שום נקב במקום שיכתוב וכו', והאריך בזה, הנה כתב שם בסעיף י"ז: וכל זה כשחלל הנקב נראה לעין, שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב, אבל כל נקב שהדיו עובר עליו וסותמו ואינו נראה אלא נגד השמש, אינו נקב כלל, וכותבין עליו לכתחילה וכו', עכ"ל.

לכאורה הטעם של המג"א ובעל שו"ע הרב שפסקו דאפילו ניכר הנקב נגד השמש כשר, הוא מפני שפוסקים כרב דימי דקולמוסא בדיק לה אם יש נקב, כמש"כ הב"ח דרב דימי כו' נראה דר"ל דכשמעביר הקולמוס בדיו וכותב, אם אין נקב נרגש בשעת כתיבה אינו נקב וכשר. ולכאורה מה ענין השמש כאן, דלכאורה נוגע כאן רק אם נרגש הנקב בשעת כתיבה או לא.

עיין בשבת דף ק"ח ע"א: כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב. וכ"ה בחולין דף קי"ט ע"ב. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' תפילין ה"כ: עור שהי' נקוב לא יכתוב על גבי הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו וכו'. וכבר תמהו אחרונים אמאי לא הזכיר הרמב"ם את הטעם של רב דימי. ועל כרחך צ"ל, דכיון דבגמ' דשבת וחולין לא הובאה מחלוקת אביי ורב דימי, וכן הרמב"ם לא הזכיר הא דרב דימי דקולמוסא בדיק לה, וכן גם המג"א ושו"ע הרב לא הביאו הא דרב דימי, וע"כ דסבירא להו דעצם הנקב הוא המפסיק, וכלשון הגמ' דשבת וחולין הנ"ל כל נקב וכו'. וכן כתב הרמב"ם בהל' תפילין שם.

דפליגי מה נקרא הפסק, דהמג"א והרב ס"ל דכל שהנקב אינו נראה אלא נגד השמש אינו חשוב נקב ואין זה הפסק. והט"ז סובר דכל שהנקב נראה אפילו רק נגד השמש פסול, דגם זה חשוב ראי' ופוסל. כך נראה לפענ"ד.

יש להוכיח דלדעתם מצד דיני התורה כל דבר שאין העין יכולה לראותו ללא עזרה מיוחדת (שלא כנגד השמש וכיו"ב) לא מקרי מציאות שחלים עלי' דיני התורה. והכי ס"ל גם למהר"ש מנוישטאט לענין דיני תולעים, דכל שאינו נראה לעין לבד ללא עזרת השמש, לאו שרץ מרי מצד דיני התורה.

יש להוכיח כן מהא דכתב הרשב"א בשו"ת שלו ח"א סימן רע"ה, בנידון הפולין החדשים שסמוך לגמרן מצוי בהן במקום הרחש מקום שחור, וניכר ראשו של רחש וגופו אינו ניכר אלא מהפול בעצמו שמשונה קצת מהפול עצמו, אם אסור רחש זה אם לאו וכו', שכתב שם בתשובתו, וז"ל: הרחש ההוא מיד נודע מקומו, שמקומו משחיר וכולו הוא נברא, וזה קטן מאד מאד. וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך. ולפיכך אנו מורגלין שבכל מקום שמשחיר בפולין נוטלין קצת בעומק וזו היא בדיקתו והכשרו, עכ"ל, עיי"ש.

למה לא כתב שיבדקו בזכוכית מגדלת (ודוחק לומר שלא היתה בימיו זכוכית מגדלת (וכבר מצינו שיש שפירשו ענין "אספקלריא המאירה" הנזכר בש"ס (סוכה דף מ"ה ע"ב ועוד) שהכוונה לזכוכית מגדלת), וגם, מדוע לא כתב שיבדקו נגד אור השמש), ועל כרחך שאין צריכין לבדוק בזכוכית מגדלת, שאין לו לדיין אלא מה ש