חופה באישון לילה

אני נזכרת במקרה שאירע בימי חייו של בעלי, בשנת 1935.

פעם, בשעה אחת-עשרה בלילה, נכנסה לביתנו אשה, הביטה סביבה כדי לוודא שאין אנשים זרים, ופנתה אל בעלי בקול חרישי:

"רבי! באתי אליכם מעיר רחוקה מאוד, לא אומר לכם מאין. בעוד שעה – כלומר: בשעה שתים-עשרה בלילה – תבוא לכאן בתי, ועמה איש צעיר. שניהם תופסים משרות בכירות, וחופה כדת משה וישראל מהווה עבורם סכנה אמיתית. אך בעקבות תחנוניי ודמעותיי, הבטיחו לי שאצלכם מוכנים הם לערוך חופה, אבל אצל מישהו אחר – לא יעשו זאת בשום אופן!"

בשעה שתים-עשרה הגיעו השניים, פני הנערה מכוסות כדי שלא ניתן יהיה לראותה. מיד הולכתי אותם אל חדר עבודתו של בעלי, כדי שלא יבחינו בהם. בשלב זה החל בעלי בהכנות לחופה.

לכל-לראש – יש להשיג מניין; אחרת לא היה בעלי מסכים לסדר את הקידושין. היה צורך למצוא עוד שמונה אנשים שיהיו בבחינת "רואים ואינם נראים", ומהימנים בכל מאת האחוזים, כדי שלא ילשינו לאחר-מכן.

בתוך חצי-שעה הצטבר מניין, אבל עשירי – כמו תמיד – היה חסר. בעלי שלח אפוא אחרי מנהל הבניין, שהיה יהודי, ולא עוד אלא צעיר בשנים. רשמית היה זה מתפקידו של מנהל הבניין לבלוש אחרי ביתנו ולבדוק אם אנשים רבים מגיעים לבקר, ואם הרב מנהל בבית טקסים דתיים.

עם כניסתו של מנהל הבניין לביתנו, אמר לו בעלי: "עליך להיות עשירי למניין – שאם לא-כן אסור לי לערוך את החופה!" האיש הביט בבעלי במבט מוזר, מבט שכולו תדהמה: "אני?!" – שאל, ומיד סגר היטב את התריסים, נעל את דלת הבית מבפנים, והתיישב על מקומו.

החלו ההכנות לחופה עצמה. הבאתי מפת-שולחן כהה, עשויה פילוסין , שדמתה ליריעה של חופה. ארבעה צעירים מתוך ה"מניין", שהיו גבוהים בקומתם מהשאר, אחזו בקצות המפה במקום מוטות.

משנסתיימה כתיבת הכתובה, נקראו החתן והכלה מחדר העבודה החשוך. הם פחדו כל-כך שיבחינו בהם ויגלו את זהותם, עד שלא הניחו לנו להדליק אבוקות אש כנהוג . הכלה יצאה מהחופה כשפניה מכוסות, בדיוק כפי שנכנסה, ואיש לא ראה את פניה.
נערכו שבע "הקפות". החתן – צעיר גבוה לבוש מעיל עור, שנראה כקצין-בולשת, ואולי באמת היה משהו ממין זה – ציית לכל הוראותיו של בעלי, אמר "הרי את מקודשת" וכו'. בשעה אחת וחצי בלילה מיהרו החתן והכלה לעזוב את ביתנו.

בין "אורחינו" – כלומר: משתתפי ה"מניין" – היו שניים שהחזיקו בכרטיסי חבר במפלגה הקומוניסטית. לאחר החופה הם התיישבו לשולחן, הניחו עליו את כרטיסי החבר שלהם, ואמרו בהתרגשות רבה: "עכשיו, רבי, אנו נמצאים יחד עמכם כיהודים, ואין רצוננו להיפרד מכם!" הם הצביעו על הפנקסים, כרטיסי החבר, ואמרו:
"כשאנו נמצאים במחיצתכם – כל זה הוא חסר ערך!"

למעשה, הבחנתי בתגובות כאלה מאנשים רבים.

ברית-מילה לבנו של קומוניסט

באותו שבוע התקיימה גם ברית-מילה לבנו של קומוניסט, שהיה האחראי על כל תחום התובלה במפעל פטרובסקי . הוא שלח מישהו להודיע לנו שבאותו לילה עומד הוא לצאת לנסיעת עסקים, ובתקופת היעדרו צריכה ברית-המילה להתקיים. כמובן, הכל בוצע כדת וכדין.

יום לאחר הברית חזר האב מנסיעת העסקים. היו לו שכנים שהוא חשש מהם מאוד. הוא החל אפוא מיד לגעור באשתו – כיצד הרשתה לעשות מעשה שכזה! הוא אף איים על אמו בצעקות – לאזני השכנים – שיגיש נגדה תלונה בבית-המשפט...

לימים, כשהוגלה בעלי, והיה עלי לשלוח אליו למקום גלותו שני כלים לשימושו, ולא ניתן היה להשיגם גם תמורת תשלום מלא – עשה אותם איש זה במיוחד עבורי במפעל, באמרו שהוא זקוק להם לצורך המנהל. הוא מסר לי את הכלים, וביקש שכשאשלח אותם אכתוב בשמו אל הרב שהוא לעולם לא ישכח אותו בכלל, ובפרט לא ישכח את העובדה שהרב עשה את בנו ליהודי.

בשל כל המאורעות הללו, כל אימת שהחל לעלות על הפרק הרעיון לנסוע לחו"ל – היה בעלי אומר תמיד שאין הוא רשאי לעשות זאת , שכן אם יעזוב את המקום – לא יהיה עוד בשר כשר, לא תהיה עוד טהרת המשפחה, ולא יהיו ענייני דת בכלל. ומאחר שאין הוא רואה אף אחד שיוכל לעשות זאת – כיצד יכול הוא לעזוב את הכל?!...

ולגבי נסיעה לארץ-ישראל – אמר בעלי שלדעתו אין הוא ראוי לנסוע לשם. אל לו ליהודי לנסוע לארץ-ישראל לשם פרנסה בלבד!...

משפט ראווה

חודשיים אחרי אירוע החופה, שעליו כתבתי לעיל, הוכרז נגדנו "משפט ראווה" – כפי שהדבר נקרא שם – בעניין הדירה שבה גרנו. פירושו של "משפט ראווה" הוא, שבית-המשפט מודיע שבתאריך פלוני יתקיים משפטו של פלוני, והמשפט עצמו נועד להתנהל בדלתיים פתוחות, כך שכל הרוצה בכך יכול לבוא ולשמוע את הנעשה.

תוכן המשפט היה:

על-פי חוק, היו "כהני פולחן" – אלו המנהלים את ענייני הדת – מחוייבים בתשלום חודשי שהגיע עד 55 רובל לכל סאז'ן מרובע משטח דירתם. לנו כבר היתה אז דירה קטנה בלבד, אך למרות זאת, על-פי חוק זה היה עלינו לשלם למעלה מ-500 רובל לחודש, סכום שלא יכולנו לעמוד בו בשום אופן. מצבנו היה קריטי ביותר.

במשך זמן רב סירב בעלי לעשות מה שרבים רצו שיעשה – להתפטר מהרבנות. רבנים רבים פרסמו בעיתונים מודעות כי הם אינם נושאים עוד את התואר "רב"; אך בעלי לא עשה זאת.

כתחליף לכך קיבלנו מסמך מבננו, שלמד באותה תקופה בפאריז (באותם ימים שררו יחסים טובים בין רוסיה לצרפת), ובו הוא מצהיר על תמיכה כספית באביו, שמאחר שהוא אדם קשיש (על-פי הגיל הרשום במסמכיו האישיים), זכאי הוא כבר שלא לעבוד, אלא לחיות מתמיכתם הכספית של ילדיו.

ובכן, במסמך זה ששלח לנו בננו נאמר שהוא, כסטודנט, שולח לנו מדי חודש סכום מסויים . על סמך מכתב זה היה עלינו לשלם על הדירה – במקום 55 רובל – 2 רובלים בלבד למטר מעוקב , כדין נתמכים (השייכים לקטגוריית הפועלים). ובכלל – מאז שהגיע לידינו מסמך זה, גדל ה"ייחוס" שלנו בפרטים רבים.

אלא שכדי שנוכל להשתמש במסמך זה, לא היה בעלי יכול להמשיך ולמלא את כל התפקידים המהווים חלק מאחריותו של רב. מאז הפסיק בעלי לדון בדיני תורה, ולא השיב לשאלות בענייני כספים וכלכלה.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לענייני דת, המשיך בעלי – ככל שהדבר היה אפשרי, ומתוך קשיים רבים ומסירות-נפש – לדאוג בסתר לכך שהכל יתנהל כדין.

זה היה, אפוא, תוכנו של המשפט (כמה קשה ובלתי-נעימה היתה חווייה זו!):
מישהו פלט שאנשים רבים מגיעים לביתנו, ומשמעות הדבר היא שמסתמא ממשיך בעלי לנהוג ברבנות, וממילא אין לגבות ממנו את התשלום עבור הדירה כדין סתם אדם החי על תמיכת בנו, דהיינו 20 רובל, אלא יש לגבות ממנו 500 רובל.

בשל הלשנה זו נאלצה הנהלת הבניין (כלומר: הארגון שבמסגרתו נוהל הבניין) – כדי להגן על עצמה, שלא תיחשד כי היא מיטיבה עם שניאורסון יתר על המדה – לנהל נגדנו את המשפט בצורה שכזו, על-אף שבדרך כלל הם נהגו כלפינו בכבוד הגדול ביותר, ורצו רק להיטיב עמנו.

ה"שופטים" היו שלושה קומוניסטים ושתי נשים, פעילות בתא המפלגתי. אב בית-הדין היה נוצרי. אחת הנשים סיפרה לי לאחר-מכן שהוא התבטא: "פניו של הזקן הזה אומרות כי הוא לא יעשה עוול".

היה זה בלתי-נעים בעליל. אל אולם בית-המשפט הגיעו אנשים רבים, בהם גם נוצרים. הגיע גם עורך-דין ממכרינו, שהיה בדעתו להתערב למעננו ללא תשלום, אך נוכח לדעת – כך אמר – שאין אנו זקוקים לעזרתו.

אותו מנהל בניין, שנכח בשעת החופה – כפי שכתבתי לעיל – נמנה אף הוא על העדים שנקראו לבית-המשפט להעיד. כמי שתפקידו היה לבלוש אחרי אופן ההתנהלות בביתנו, נקרא מנהל הבניין לספר את האמת על כל זאת.

הוא סיפר, אפוא, שלעולם אין הוא רואה אנשים נכנסים לביתנו, מלבד שני יהודים קשישים שנאמר לו כי הם קרובינו. אנשים צעירים – כאלה שניתן להתפרנס מהם, או שניתן לייחס לביקוריהם אינטרסים ציבוריים אחרים כלשהם – לא ראה מעולם. הוא אף חתם על עדות זו בהצהרה שהוא אחראי לדבריו.

גם אמו של הרך הנימול – שעליו סיפרתי כאן – העידה כי היא מתגוררת לא הרחק מדירתנו, ומאחר שמדובר בביתו של מנהיג יהודי לשעבר – נהגה לעקוב לעתים קרובות כדי לראות מי הולך לשם עתה, ומהו יחסה של האוכלוסייה היהודית לאנשים מסוג זה; אך מעולם לא הבחינה שישנה רוח-חיים כלשהי סביבות ביתנו, או שמישהו פונה בעניין כלשהו אל "הזקן".

בית-המשפט התחשב בעדותה, כאשתו של פועל קומוניסטי ותיק שהחזיק בתפקיד בכיר.
הרגשה בלתי-נעימה כלל וכלל היתה מנת חלקו של הנאשם בעצמו. הוא היה חיוור להחריד. עז היה רצונו לומר להם בקול רם, כך שהכל ישמעו: "אני עצמי מתנהג על-פי הדת בכל מאת האחוזים, ועד כמה שביכולתי – רצוני הוא להשפיע בכיוון זה על כל יהודי, ובכל מקום שתהיה לי ההזדמנות לכך!"... ואילו בפועל – הוכרח בעלי לומר דברים שונים לחלוטין.

לאחר שמיעת כל העדויות שנמסרו על-ידי העדים, ולאחר שראו את צערו הרב של בעלי – הציבו השופטים בפניו שאלות מעטות בלבד. ועדיין עלה לו הדבר במאמץ רב, המשאיר אחריו תחושות בלתי-נעימות כלל.

למעשה יצא בעלי נקי מכל ההאשמות שניסו לטפול עליו.

בהתאם לנוהג המקובל, היה על בית-המשפט להודיע לנו על החלטת השופטים כעבור חמישה ימים. אך בלא-יודעים נמסר לנו מיד – שעה לאחר סיום המשפט – שהכל בסדר.

אחת מ"היועצות העממיות" – שנטלה אף היא חלק במשפט, והשופטים נועצו בה לגבי ההחלטה שתתקבל, ואף לגבי הגישה הכללית לעריכת המשפט (שכן היו מי שרצו שלא להתייחס למשפט זה כעניין פרטי, אלא להשתמש בו באופן הפגנתי, כדי שהכל יראו כיצד מתנהג אחד המנהיגים הגדולים הבולטים ביותר) – שהיתה נוצרייה, ביקשה מאחת מחברותיה, יהודייה, שתמסור לשניאורסון על ההחלטה, כדי שלא יצטרך לסבול חמישה ימים של צער עד שההחלטה תימסר לו באופן רשמי.

זוהי אחת מהחוויות שהיו מנת חלקנו לעתים קרובות למדי. אמנם בסופו של דבר יצא בעלי תמיד בכבוד, כך ניתן לומר, והיחס אליו היה הטוב ביותר; אבל הדבר לא הוסיף לו למנוחת הנפש, ותמיד היה עליו לנהל מלחמה על עניין כלשהו.

● אידיש ועברית: לחצו כאן
● אנגלית: לחצו כאן
● צרפתית: לחצו כאן
● רוסית: לחצו כאן