מערכת COL
|
יום כ"ח אדר ה׳תשע״ב
22.03.2012
מתכוננים לשבת עם 'תורה אור' מבואר לפרשה ● ויקרא
בכל יום רביעי בשבוע, אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורה אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: אדם כי יקריב מכם ● המאמר גם בפורמט PDF למאמר המלא● יש לכם שאלות? אתם מוזמנים לשלוח באמצעות מערכת התגובות
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
ברוחניות, כמו בגשמיות, הצלחה דורשת הקרבה. ע"מ להגיע אל היעד יש להתאמץ, להשתדל ולהתמסר תוך ויתור על טובה אישית ריגעית. מובן, שככל שהמטרה נעלית יותר כך ההקרבה הנדרשת גדולה יותר. אלא שההבדל בין גשמיות לרוחניות בכך הוא – שבעוד שבגשמיות הרי שסוף סוף המטרה היא העיקר וכל ההקרבה אין בה יותר אלא דרך להגשמת המטרה, הרי שברוחניות ההקרבה וההשתדלות הם העיקר, ואילו התוצאה, עם היותה נעלית בפני עצמה, הרי היא בבחינת "מתנה" ועדות לכך שהדרך הייתה נכונה.
הסיבה לכך היא שדרגה רוחנית איננה ניתנת להשגה באופן עצמאי. כלומר: לא ניתן "לעלות בדרגה" לבד, גם לא ע"י היגיעה הגדולה ביותר. למה הדבר דומה: לחייל שביצע את הוראותיו על הצד הטוב ביותר ותוך כדי מסירות נפש. הנה הגם שמעשיו מוכיחים כי הוא ראוי לכאורה להעלאה בדרגה, מכל מקום הוא אינו יכל להעלות את עצמו בדרגה, ורק מפקדו יכל להעלותו בדרגה. כך גם בעבודת ה', יהודי יכול ואף נדרש להתאמץ ולהתייגע, אבל את ה "דרגה" הרוחנית מקבלים מלמעלה.
הקושי אבל הוא – שהתמסרות מוחלטת ועבודה רוחנית עיקבית מתוך קבלת עול אינם דבר שה "נפש הבהמית" של האדם מוכנה לקבל. למעשה אנו מוצאים את עצמנו "מתחילים" כל פעם מחדש, מקבלים החלטות טובות ברגע של התרוממות ויוצאים לדרך בהתלהבות - שאיך שהוא מתפוגגת אט אט ומתאיידת בחומו של העולם הזה על מגוון תאוותיו.
פעם אחר פעם אנו מוצאים את עצמנו שואלים: "מה הבעיה? הרי אני רוצה להיות כפי שמתבקש מיהודי חסידי, התחלתי בהתלהבות - לאן נעלמה כל ההתלהבות הזו? היכן כל כוחות הנפש שחשתי כשקיבלתי את ההחלטה הטובה?"
התשובה לשאלה זו היא שלמעשה השאלה הינה הפוכה לגמרי: מהיכן הגיעה ההתלהבות לכתחילה? פתאום חש אדם ברגע של התרוממות, אולי היה זה תוך כדי התוועדות, או שיעור או ניגון ונדמה לו שזה בעצם משקף את דרגתו האמיתית.
האמנם?
על התעוררות, עבודה, מסירות והקרבה. במאמר שלפנינו:
שתי נפשות
"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם." (ויקרא א, א-ב).
שואל אדמוה"ז:
א. מדוע מדבר תחילת הפסוק בלשון נסתר "אדם כי יקריב" ולא "והיה אם תקריבו"?
ב. אם תחילת הפסוק בלשון נסתר - מדוע סוף הפסוק הוא בלשון נוכח: "תקריבו את קרבנכם"? (במקום "יקריב את קורבנו").
ג. מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", וכי את הקרבן מביאים "מכם"? מן האדם? הרי את הקרבן מקריבים מן הבהמה כפי שכתוב מייד בסמוך, ואם כן הרי שלכאורה היה צריך להיות כתוב כאן "אדם מכם כי יקריב"?
והתשובה בהקדים:
כידוע, מבאר אדמוה"ז כבר בפרקים הראשונים של ספר התניא (מיוסד על מאמר זוהר) כי לכל יהודי, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נפשות: הנפש הבהמית שהיא מצד הקליפה וסיתרא אחרא, והנפש האלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.
במאמרים שונים מבואר כי שורשה של הנפש הבהמית הוא בעולם ה"תוהו" שהוא נעלה מעולם "התיקון" – שרש נשמתה של הנפש האלוקית. אמנם, במאמרינו מבואר כי בירידת הנפש הבהמית לתוך עולם התיקון הרי שרשה בעולם התיקון הוא "שימרי האופנים" שמקורם ב "פני שור" שבמרכבת יחזקאל. ואילו שרשה של הנפש האלוקית הוא ה "אדם" שעל הכסא שבמרכבה – אלוקות. וזוהי הכוונה שהאדם נברא בצלם אלוקים - כלומר שנפשו האלוקית של האדם היא בבחינת "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו" שנאמר בחזיון יחזקאל.
מטרת ירידת הנפש האלוקית להתלבש בגוף ונפש הבהמית היא להעלותם חזרה לשרשם ומקורם ע"י "אתכפיא והתהפכא" (כפיה והיפוך). על ידי כך תהיה גם לנפש האלוקית עילוי, שכן הנפש האלוקית היא בבחינת ה "דמות כמראה אדם" שעל הכסא שאותו נושאות החיות. ואם כן, בעלות הנפש הבהמית חזרה לשרשה "פני שור", תשא איתה גם את הנפש האלוקית – "דמות כמראה אדם" כפי שהחיות במרכבה נושאות את הכסא.
אדם כי יקריב
אך כיצד תוכל הנפש האלוקית לפעול כל הנ"ל בנפש הבהמית? עיקר בירורה של הנפש הבהמית הוא על ידי קריאת שמע – שבה מוסר היהודי את כל כולו לה'. בקריאת שמע מרגיש יהודי "בכל לבבך – בשני יצריך" כי כל רצונו הוא רק למסור את נפשו לה' אחד.
אמנם, על מנת להגיע לכך יש קודם לפעול גם בנפש הבהמית תשוקה לה', שכן הכלל הוא ש "אין הדינים מתמתקים אלא בשרשם". כלומר יש לעורר גם את הנפש הבהמית שתרגיש את שורשה הרוחני ואז לא רק שהיא לא תפריע ליהודי למסור את נפשו לה', אלא שאף תסייע בכך. לשם כך תיקנו חז"ל את ברכות קריאת שמע המספרים אודות עבודת האופנים וחיות הקודש, ומזכירים לנפש הבהמית מאין היא באה ומעוררים בה געגועים לחזור חזרה אל שורשה ומקורה. ואכן, כאשר האדם זוכה שעבודת התפילה שלו תהיה כדבעי, אזי "בהתעוררותא דלתתא התעוררותא דלעילא" (כאשר יש התעוררותא דלתתא – התעוררות האדם מצד עצמו, הרי שאח"כ באה התעוררתא דלעילא – התעוררות נוספת הבאה מלמעלה) – משמים מזכים אותו להתעוררות גדולה ולדרגות רוחניות גבוהות – "התעוררותא דלעילא" התעוררות מלמעלה.
אך מאין ישאב אדם כוחות לעבודה הרוחנית הנ"ל? על כך אומר הפסוק בפרשתינו:
"אדם כי יקריב מכם" - ה' (הנקרא "אדם" שעל הכסא במרכבת יחזקאל, שרש הנפש האלוקית) הוא זה ש "יקריב מכם", כלומר יקרב אתכם בהתעוררותא דלעילא שלפני התעוררותא דלתתא. במילים אחרות, לא רק הדרגות הרוחניות שלאחר העבודה ניתנים מלמעלה, אלא גם ההתעוררות לעבודת ה' לכתחילה באה מלמעלה! וזוהי התשובה לשאלות הנ"ל מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם" לשון נסתר, ומדוע נאמר "כי יקריב מכם" ולא "מכם כי יקריב"? משום שמדובר אודות ה' המקריב אותנו אליו.
ההבדל בין התעוררותא דלעילא שקודם התעוררותא דלתתא לבין התעוררתא דלעילא שאחרי התעוררותא דלתתא הוא: המטרה בהתעוררותא דלעילה הקודמת להתעוררותא דלתתא היא רק בענין הצורך לעשות שינוי ולהתחיל בעבודה. ואילו התעוררותא דלעילא הבאה אחר התעוררותא דלתתא היא התעוררות של התפעלות גדולה ומשמשת גם כמנוף להמשך העבודה.
כאשר אדם זוכה להתעוררות, עליו לדעת כי זוהי התעוררות זמנית, הניתנת מה "אדם" שעל המרכבה ל "אדם" שבו (נפשו האלוקית בלבד), ועליו "לחטוף" הזדמנות זו ולהתחיל מייד בעבודת בירור הנפש הבהמית. לא רק לקבל החלטה אותה יתחיל לאחר זמן, אלא להתחיל מיידית. כגון: אם קיבל האדם החלטה להוסיף בלימוד התורה, עליו להוסיף כבר בו ברגע התעוררות שאם לא כן, עלולה ההתעוררות לפוג בטרם יצקה האדם לכלי העבודה.
בקר וצאן
עיקר העבודה של האדם, לאחר שזוכה להתעוררות היא: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כלומר "מן הבהמה" – מהנפש הבהמית המתחלקת לשני סוגים עיקריים: "בקר" – הרומז לנפשם הבהמית של בעלי כעס ורתיחה. ו "צאן" – הרומז לנפשם הבהמית של אלו שאינם מתלהמים במהירות, אך נפשם הבהמית חומדת תאוות. אלו גם אלו מצווים לזבוח את "הבהמה" ולהקריבה לה' ע"י "כפיית" הנפש הבהמית ורתימתה לעבודת ה' בעיקר בהתבוננות נכונה בעת התפילה וקריאת שמע, אך לא רק. את הנפש הבהמית יש לכפות בכל רגע כפי עינינה. אם בענין הכעס, או בענין התאוות, יש למשול בנפש זו ו "לאלפה" שאין היא בעל הבית על גופו של יהודי. וזוהי התשובה לשאלה הנ"ל: מדוע מסיים הפסוק בלשון נוכח: "תקריבו את קרבנכם"? והתשובה כאמור היא: שלאחר שיהודי זוכה להתעוררות הבאה מלמעלה "אדם כי יקריב מכם", עליו להקריב אף הוא את נפשו הבהמית – "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
אמנם, יש להיות כלי להתעוררות הבאה מלמעלה, שאם לא כן, תפוג התעוררות זו לאחר זמן. כפי שהזכרנו בפתח המאמר, שפעמים שישנה תקופה בה אנו מרגישים ש "הולך" לנו בעבודת ה' ובתפילה, ולאחר איזה זמן, נעלמת תחושה זו כלא הייתה. והתשובה לכך היא: זה ש "הלך" לנו לתקופה מסויימת לא הגיע מצד עבודתינו, אלא מצד התעוררותא דלעילא, ואנו רק "רכבנו על הגל" של התעוררות זו, ללא שפעלנו בעצמינו שינוי. ולכן – בהסתלק ההתעוררות, הרי אנו חוזרים למצבינו הקודם.
אם חפצי ה' אנו, יש "לתפוס" את ההתעוררות ולהתייגע להחדירה אל תוך תוכינו בבירור הנפש הבהמית. אין להסתפק בתחושה הטובה של ההתעוררות עצמה, צריך לנצלה כמנוף לעבודה בפועל מתוך יגיעה עצומה והתמדה גדולה.
וכדי לזכות להיות ראויים להתעוררותא דלעילא, ועל מנת להיות ראויים שהתעוררות זו תפעל בנו את השינוי לאורך זמן, יש להרבות בלימוד התורה ש "מלבשתו ענווה" והופכת את נפשו שתהיה ראויה להתגלות התעוררות מלמעלה. וכן בקיום המצות, שכן כל מצווה מבררת באופן פרטי ענין בנפש הבהמית ומכשירתה לקבל את עבודת ה' שבאה אמנם בהתעוררותא דלתתא – עבודה עצמית, אבל בהקדמה ובסיוע של התעוררותא דלעילא!
לקריאת הטור בפורמט PDF - לחצו כאן
הקדמת העורך
ברוחניות, כמו בגשמיות, הצלחה דורשת הקרבה. ע"מ להגיע אל היעד יש להתאמץ, להשתדל ולהתמסר תוך ויתור על טובה אישית ריגעית. מובן, שככל שהמטרה נעלית יותר כך ההקרבה הנדרשת גדולה יותר. אלא שההבדל בין גשמיות לרוחניות בכך הוא – שבעוד שבגשמיות הרי שסוף סוף המטרה היא העיקר וכל ההקרבה אין בה יותר אלא דרך להגשמת המטרה, הרי שברוחניות ההקרבה וההשתדלות הם העיקר, ואילו התוצאה, עם היותה נעלית בפני עצמה, הרי היא בבחינת "מתנה" ועדות לכך שהדרך הייתה נכונה.
הסיבה לכך היא שדרגה רוחנית איננה ניתנת להשגה באופן עצמאי. כלומר: לא ניתן "לעלות בדרגה" לבד, גם לא ע"י היגיעה הגדולה ביותר. למה הדבר דומה: לחייל שביצע את הוראותיו על הצד הטוב ביותר ותוך כדי מסירות נפש. הנה הגם שמעשיו מוכיחים כי הוא ראוי לכאורה להעלאה בדרגה, מכל מקום הוא אינו יכל להעלות את עצמו בדרגה, ורק מפקדו יכל להעלותו בדרגה. כך גם בעבודת ה', יהודי יכול ואף נדרש להתאמץ ולהתייגע, אבל את ה "דרגה" הרוחנית מקבלים מלמעלה.
הקושי אבל הוא – שהתמסרות מוחלטת ועבודה רוחנית עיקבית מתוך קבלת עול אינם דבר שה "נפש הבהמית" של האדם מוכנה לקבל. למעשה אנו מוצאים את עצמנו "מתחילים" כל פעם מחדש, מקבלים החלטות טובות ברגע של התרוממות ויוצאים לדרך בהתלהבות - שאיך שהוא מתפוגגת אט אט ומתאיידת בחומו של העולם הזה על מגוון תאוותיו.
פעם אחר פעם אנו מוצאים את עצמנו שואלים: "מה הבעיה? הרי אני רוצה להיות כפי שמתבקש מיהודי חסידי, התחלתי בהתלהבות - לאן נעלמה כל ההתלהבות הזו? היכן כל כוחות הנפש שחשתי כשקיבלתי את ההחלטה הטובה?"
התשובה לשאלה זו היא שלמעשה השאלה הינה הפוכה לגמרי: מהיכן הגיעה ההתלהבות לכתחילה? פתאום חש אדם ברגע של התרוממות, אולי היה זה תוך כדי התוועדות, או שיעור או ניגון ונדמה לו שזה בעצם משקף את דרגתו האמיתית.
האמנם?
על התעוררות, עבודה, מסירות והקרבה. במאמר שלפנינו:
שתי נפשות
"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם." (ויקרא א, א-ב).
שואל אדמוה"ז:
א. מדוע מדבר תחילת הפסוק בלשון נסתר "אדם כי יקריב" ולא "והיה אם תקריבו"?
ב. אם תחילת הפסוק בלשון נסתר - מדוע סוף הפסוק הוא בלשון נוכח: "תקריבו את קרבנכם"? (במקום "יקריב את קורבנו").
ג. מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", וכי את הקרבן מביאים "מכם"? מן האדם? הרי את הקרבן מקריבים מן הבהמה כפי שכתוב מייד בסמוך, ואם כן הרי שלכאורה היה צריך להיות כתוב כאן "אדם מכם כי יקריב"?
והתשובה בהקדים:
כידוע, מבאר אדמוה"ז כבר בפרקים הראשונים של ספר התניא (מיוסד על מאמר זוהר) כי לכל יהודי, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נפשות: הנפש הבהמית שהיא מצד הקליפה וסיתרא אחרא, והנפש האלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.
במאמרים שונים מבואר כי שורשה של הנפש הבהמית הוא בעולם ה"תוהו" שהוא נעלה מעולם "התיקון" – שרש נשמתה של הנפש האלוקית. אמנם, במאמרינו מבואר כי בירידת הנפש הבהמית לתוך עולם התיקון הרי שרשה בעולם התיקון הוא "שימרי האופנים" שמקורם ב "פני שור" שבמרכבת יחזקאל. ואילו שרשה של הנפש האלוקית הוא ה "אדם" שעל הכסא שבמרכבה – אלוקות. וזוהי הכוונה שהאדם נברא בצלם אלוקים - כלומר שנפשו האלוקית של האדם היא בבחינת "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו" שנאמר בחזיון יחזקאל.
מטרת ירידת הנפש האלוקית להתלבש בגוף ונפש הבהמית היא להעלותם חזרה לשרשם ומקורם ע"י "אתכפיא והתהפכא" (כפיה והיפוך). על ידי כך תהיה גם לנפש האלוקית עילוי, שכן הנפש האלוקית היא בבחינת ה "דמות כמראה אדם" שעל הכסא שאותו נושאות החיות. ואם כן, בעלות הנפש הבהמית חזרה לשרשה "פני שור", תשא איתה גם את הנפש האלוקית – "דמות כמראה אדם" כפי שהחיות במרכבה נושאות את הכסא.
אדם כי יקריב
אך כיצד תוכל הנפש האלוקית לפעול כל הנ"ל בנפש הבהמית? עיקר בירורה של הנפש הבהמית הוא על ידי קריאת שמע – שבה מוסר היהודי את כל כולו לה'. בקריאת שמע מרגיש יהודי "בכל לבבך – בשני יצריך" כי כל רצונו הוא רק למסור את נפשו לה' אחד.
אמנם, על מנת להגיע לכך יש קודם לפעול גם בנפש הבהמית תשוקה לה', שכן הכלל הוא ש "אין הדינים מתמתקים אלא בשרשם". כלומר יש לעורר גם את הנפש הבהמית שתרגיש את שורשה הרוחני ואז לא רק שהיא לא תפריע ליהודי למסור את נפשו לה', אלא שאף תסייע בכך. לשם כך תיקנו חז"ל את ברכות קריאת שמע המספרים אודות עבודת האופנים וחיות הקודש, ומזכירים לנפש הבהמית מאין היא באה ומעוררים בה געגועים לחזור חזרה אל שורשה ומקורה. ואכן, כאשר האדם זוכה שעבודת התפילה שלו תהיה כדבעי, אזי "בהתעוררותא דלתתא התעוררותא דלעילא" (כאשר יש התעוררותא דלתתא – התעוררות האדם מצד עצמו, הרי שאח"כ באה התעוררתא דלעילא – התעוררות נוספת הבאה מלמעלה) – משמים מזכים אותו להתעוררות גדולה ולדרגות רוחניות גבוהות – "התעוררותא דלעילא" התעוררות מלמעלה.
אך מאין ישאב אדם כוחות לעבודה הרוחנית הנ"ל? על כך אומר הפסוק בפרשתינו:
"אדם כי יקריב מכם" - ה' (הנקרא "אדם" שעל הכסא במרכבת יחזקאל, שרש הנפש האלוקית) הוא זה ש "יקריב מכם", כלומר יקרב אתכם בהתעוררותא דלעילא שלפני התעוררותא דלתתא. במילים אחרות, לא רק הדרגות הרוחניות שלאחר העבודה ניתנים מלמעלה, אלא גם ההתעוררות לעבודת ה' לכתחילה באה מלמעלה! וזוהי התשובה לשאלות הנ"ל מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם" לשון נסתר, ומדוע נאמר "כי יקריב מכם" ולא "מכם כי יקריב"? משום שמדובר אודות ה' המקריב אותנו אליו.
ההבדל בין התעוררותא דלעילא שקודם התעוררותא דלתתא לבין התעוררתא דלעילא שאחרי התעוררותא דלתתא הוא: המטרה בהתעוררותא דלעילה הקודמת להתעוררותא דלתתא היא רק בענין הצורך לעשות שינוי ולהתחיל בעבודה. ואילו התעוררותא דלעילא הבאה אחר התעוררותא דלתתא היא התעוררות של התפעלות גדולה ומשמשת גם כמנוף להמשך העבודה.
כאשר אדם זוכה להתעוררות, עליו לדעת כי זוהי התעוררות זמנית, הניתנת מה "אדם" שעל המרכבה ל "אדם" שבו (נפשו האלוקית בלבד), ועליו "לחטוף" הזדמנות זו ולהתחיל מייד בעבודת בירור הנפש הבהמית. לא רק לקבל החלטה אותה יתחיל לאחר זמן, אלא להתחיל מיידית. כגון: אם קיבל האדם החלטה להוסיף בלימוד התורה, עליו להוסיף כבר בו ברגע התעוררות שאם לא כן, עלולה ההתעוררות לפוג בטרם יצקה האדם לכלי העבודה.
בקר וצאן
עיקר העבודה של האדם, לאחר שזוכה להתעוררות היא: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כלומר "מן הבהמה" – מהנפש הבהמית המתחלקת לשני סוגים עיקריים: "בקר" – הרומז לנפשם הבהמית של בעלי כעס ורתיחה. ו "צאן" – הרומז לנפשם הבהמית של אלו שאינם מתלהמים במהירות, אך נפשם הבהמית חומדת תאוות. אלו גם אלו מצווים לזבוח את "הבהמה" ולהקריבה לה' ע"י "כפיית" הנפש הבהמית ורתימתה לעבודת ה' בעיקר בהתבוננות נכונה בעת התפילה וקריאת שמע, אך לא רק. את הנפש הבהמית יש לכפות בכל רגע כפי עינינה. אם בענין הכעס, או בענין התאוות, יש למשול בנפש זו ו "לאלפה" שאין היא בעל הבית על גופו של יהודי. וזוהי התשובה לשאלה הנ"ל: מדוע מסיים הפסוק בלשון נוכח: "תקריבו את קרבנכם"? והתשובה כאמור היא: שלאחר שיהודי זוכה להתעוררות הבאה מלמעלה "אדם כי יקריב מכם", עליו להקריב אף הוא את נפשו הבהמית – "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
אמנם, יש להיות כלי להתעוררות הבאה מלמעלה, שאם לא כן, תפוג התעוררות זו לאחר זמן. כפי שהזכרנו בפתח המאמר, שפעמים שישנה תקופה בה אנו מרגישים ש "הולך" לנו בעבודת ה' ובתפילה, ולאחר איזה זמן, נעלמת תחושה זו כלא הייתה. והתשובה לכך היא: זה ש "הלך" לנו לתקופה מסויימת לא הגיע מצד עבודתינו, אלא מצד התעוררותא דלעילא, ואנו רק "רכבנו על הגל" של התעוררות זו, ללא שפעלנו בעצמינו שינוי. ולכן – בהסתלק ההתעוררות, הרי אנו חוזרים למצבינו הקודם.
אם חפצי ה' אנו, יש "לתפוס" את ההתעוררות ולהתייגע להחדירה אל תוך תוכינו בבירור הנפש הבהמית. אין להסתפק בתחושה הטובה של ההתעוררות עצמה, צריך לנצלה כמנוף לעבודה בפועל מתוך יגיעה עצומה והתמדה גדולה.
וכדי לזכות להיות ראויים להתעוררותא דלעילא, ועל מנת להיות ראויים שהתעוררות זו תפעל בנו את השינוי לאורך זמן, יש להרבות בלימוד התורה ש "מלבשתו ענווה" והופכת את נפשו שתהיה ראויה להתגלות התעוררות מלמעלה. וכן בקיום המצות, שכן כל מצווה מבררת באופן פרטי ענין בנפש הבהמית ומכשירתה לקבל את עבודת ה' שבאה אמנם בהתעוררותא דלתתא – עבודה עצמית, אבל בהקדמה ובסיוע של התעוררותא דלעילא!
לקריאת הטור בפורמט PDF - לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
