פעם הייתי ילד. באותה תקופה, כשעוד הייתי נמוך ממבוגרים ממני, הייתי מסתובב בבית הכנסת 'בית-מנחם' בשבת בבוקר כששקית ה'מנתקים' שלי שכללה בעיקר מלוחים הייתה מתנדנדת מצד לצד ומערבבת את טעם הבמבה עם הביסלי והצ'יפס.

בשלב כלשהו, במהלך התפילה, הייתי צריך ללכת למקום שלנו, לשבת ליד אבא שלי, וליד אהרל'ה כהן, והרצל כהן, ועוד כמה כהנים זריזים. כשאך היה החזן פוצח בחזרת הש"ץ, התחלתי אני את מסע החיפושים שלי חזרה למקום כשאני בגובה הטבור של הגדולים.

לאבא שלי, היו ועודן, הנעליים הכי גדולות בבית הכנסת. פשוט היה לי למצוא אותו, רק להסתכל בנעליים של כולם, ולהגיע אליו. אבל.. כמו בכל מסע, היו לי תחנות ביניים.

היה זוג נעליים אחד, מהקטנים בבית כנסת, שחורות מצחצוח של סנדלר, נעליים קדומות, ישנות יותר ממהפכת הסטודנטים. היו לו חורים בחלקה הקדמי של הנעל, קטנים, וניתנים לראיה רק למי שממש היה קרוב.

הייתי נעצר על ידם, מושיט את היד, ואם בעל הנעליים לא היה שם לב, הייתי נוגע בו קלות. מיד היה קופץ, משתיק אותי בחינניות, כאילו עשיתי רעש, ובאהבה אין קץ, היה מוציא מסטיק.

בימים טובים מסטיק עגול, ובימים טובים יותר, מסטיק רבוע עטוף בנייר. לאיש הזה, קראו 'זושא'. האיש היקר שהלך לעולמו השבוע. איש שהיה הזקן הכי צעיר שהכרתי, שכבר בתור ילד אהבתי אותו, עוד לפני שהיה לי מקום לאהוב הרבה.

האיש שאני אבוא לבית הכנסת בשבת, אסתכל לכיוון החלון שלו, ואחפש את הטלית הצהובה. את האיש הזה שכולם אהבו, ואהב את כולם.

האיש שאולי לא ידע כמה אוהבים אותו, ושבטוח לא ידע כמה אני רוצה שיחזור למקום שלו, שיחזור להיות, שתמיד יחסר לי בפינה החמה השמורה לו אצלי.

זושא רבקין, יהא זה נר הזכרון שאני מדליק בשבילך, יהי זכרך ברוך.