בראש-השנה ימלאו ארבע שנים לעימות המתמשך מול הטרור הערבי. ארבע שנים קשות, שבהן איבדנו קרבנות רבים. ארבע שנים שבהן לא היה יום אחד בלא עשרות התרעות על פיגועים. ארבע שנים שבהן לא פסקו אויבינו מלתכנן וליזום מעשי רצח וחבלה, שמקצתם הצליחו, למרבה הצער, לצאת אל הפועל ולגדוע חיים. אבל מצד שני אלה היו ארבע שנים של ניסים גדולים, שאיננו יכולים לשער את עוצמתם. אמנם כל קרבן הוא עולם מלא, וכל בית שנהרס הוא אבדה שאינה חוזרת, ובכל-זאת עלינו להכיר בניסים הגדולים שהקב"ה עושה עמנו בכל יום ויום. אילו חס-ושלום היו אויבינו מצליחים לבצע אפילו מעט ממזימותיהם, הייתה מציאות חיינו מזוויעה לבלי-הכר. מיהו ה"מזל"? כדי לקבל מושג-מה על עוצמת הניסים והחסדים שמתחוללים לנו די לראות את המפלצתיות של הפיגועים שהתחוללו ברחבי העולם בשנים האחרונות. הזוועה שאירעה בשבוע שעבר ברוסיה ממחישה לנו את רצחנותן של חיות-האדם הללו. סדרת פיגועי-הענק בארה"ב לפני שלוש שנים היא העדות לעומק השנאה ותאוות-הרצח של הארגונים האסלאמיים, שעוד מעיזים לשאת את שם הקב"ה בבואם לבצע פשעים איומים כאלה. ברור לכל בר-דעת שככל שתגדל שנאתם של הארגונים הללו למערב או לרוסיה, עדיין אין היא אלא צל-צלה של המשטמה לעם-ישראל. אין שום ספק שהם שואפים ללא הרף לבצע כאן פיגועים ומעשי רצח מזוויעים לא-פחות, וגם מנסים להגשים את שאיפותיהם אלה מדי יום ביומו. מה מונע מהם להפיק את זממם? מדוע רוב יוזמות הרצח הללו נכשלות? האם עובדה זו נזקפת למאמצי כוחות הביטחון בלבד? גם אנשי הביטחון העוסקים במלאכה הקשה לא יטענו כך. גם להם ברור, שאין בידם לסגור הרמטית את נתיבי הפיגועים. גם הם אינם מסוגלים, למשל, למנוע את ירי פצצות המרגמה ושיגור טילי הקסאם. ובכל-זאת, קרוב לחמשת-אלפים טילים נורו לעבר יישובי חבל עזה וצפון הנגב, ומספר הנפגעים עומד על יחידים. איך קורה נס כזה? היינו עדים למצב דומה בימי מלחמת המפרץ. שלושים ותשעה טילי סקאד נורו מעיראק לעבר ישראל, ואפילו אדם אחד לא נהרג ישירות מהטילים. לעומת זאת, טיל בודד אחד ששוגר לעבר בסיס אמריקני בסעודיה קיפד את חייהם של קרוב למאה אמריקנים. איך מסבירים זאת? יהיו שיאמרו: 'מזל'. ואנו נשאל: מיהו ה'מזל' המסתורי הזה שמחולל ניסים כאלה? וכי יש ישות עליונה שנקראת 'מזל' והמושכת בחוטים כאן למטה? כשאומרים 'מזל' או 'נס' הכוונה היא ליד אלוקית, שמכוונת את האירועים. זו בדיוק ההתממשות של הפסוק "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". על כך אנו מהללים את הקב"ה "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו... והקב"ה מצילנו מידם". למרבה הצער, לא תמיד אנו זוכים לניסים. לעיתים אנו סופגים מכות קשות וכואבות. אבל מכיוון שבעולמנו הכול יחסי, הרי מציאות-חיינו עודנה נס כביר שעליו עלינו להודות לקב"ה בכל יום ויום. הזמן לבקש חיינו מתנהלים אפוא בשני צירים מקבילים. מצד אחד האפיק הטבעי, שבו תופסים ההסברים ההגיוניים. זה האפיק שבו אנו נאבקים בטרור באמצעים טבעיים – הגנתיים והתקפיים. ודאי שאנו חייבים לנקוט את כל האמצעים הללו ולא לסמוך על הנס. זה רצון הבורא, שהאדם יפעיל את הכלים העומדים לרשותו ויעשה את כל התלוי בו בדרך הטבע. ומצד שני, ההצלחה או אי-ההצלחה נקבעת במישור אחר לגמרי – במישור האלוקי, העל-טבעי. ימי הסליחות והימים הנוראים הם הזמן לחזק את הציר הזה. לבקש את הברכה האלוקית. להתחנן לקב"ה ש"יפר עצת אויבינו" ושיחמול "על עוללינו וטפנו". ובע"ה נזכה לשנה טובה ומתוקה.