ידידיה מאיר

הטור הזה עוסק בדרך כלל בעניינים שונים שעל סדר היום: פוליטיקה, תקשורת, מערכת המשפט, יחסי דתיים-חילוניים, הגרעין האיראני. אבל תרשו לי הפעם לעזוב לרגע את כל הזוטות האלה לטובת עניין משמעותי באמת: אברהם פריד הוציא השבוע אלבום חדש.

פריד הצליח לבלבל אותנו בשנים האחרונות. הוא כל כך נוכח, כה מרבה להופיע, להוציא הקלטות חיות של הופעות, להנפיק סינגלים עם להיטי ענק ("כי הרבית"), לחדש ניגוני חב"ד עתיקים, לחדש ניגונים עבריים עתיקים ("שהשמש תעבור עליי", "מישהו הולך תמיד איתי") שבכלל לא שמנו לב שכבר למעלה מחמש שנים לא זכינו לאלבום מקורי ממנו.

בחמש השנים האלה, יצא ים של חומר מוזיקלי חדש. בעצם, אפשר לומר שהמוזיקה היהודית ממש השתנתה. תחשבו על זה: לפני חמש שנים לא היו כאן שולי רנד, ויונתן רזאל, וארז לב ארי, וגם לא מאיר בנאי ולא אביתר בנאי (שני האחרונים כמובן יצרו ושרו והצליחו מאוד, אבל רק בשנים האחרונות המוזיקה שלהם חזרה בתשובה).

אהרון רזאל הוציא מאז שני אלבומים ואודי דוידי ארבעה, ואהוד בנאי הקליט אלבום שלם של שירי קרליבך, ועוד לא דיברנו על קובי אוז.

אבל דווקא נוכח כל השפע המעשיר הזה, שפתח לרבים מאיתנו את הראש ואת הלב, היה כל כך מרגש ומשמעותי לפגוש השבוע את פריד באלבום החדש. פתאום אתה מבין כמה הוא היה חסר. כמה טוב שנפגשנו.

ואני לא בכדי כותב על המפגש עם פריד ולא על מפגש עם "הקול של פריד" או עם "המוזיקה של פריד". זה לא רק עניין מוזיקלי. כשאתה שומע אותו שר אתה מתחבר לכל האישיות, על כל מה שהיא מסמלת. אתה מתחבר ליהודי הגלותי, החסיד הצנום, עם השירה המתחננת.

אני מקווה רק שפריד, שהאזנה ראשונה לאלבום מגלה שהקול שלו עכשיו ממש בשיאו, מודע לגודל תפקידו. זה לא פשוט להצליח במשך יותר משלושים שנה ליצור ולחדש כשבעצם הקהל שלך רוצה אותך הכי לא חדשני, הכי פשוט ונקי.

פריד לא יכול להרשות לעצמו את מה שרבים מעמיתיו לז'אנר החסידי מרשים לעצמם. וכשלעיתים נדירות (ברוך השם) הוא מנסה פתאום כן להיות "מגניב", בעיבוד דאנס כזה או אחר, השיר פשוט מתאדה תוך זמן קצר. הקהל לא קונה את הסחורה הזאת. לא ממנו.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי משתאה, קיץ אחרי קיץ, מול אלפי צעירי הציונות הדתית שמצטופפים בטיש השנתי של האדמו"ר שלהם בבריכת הסולטן.

אני רואה את החיבור העמוק, את הכוונות, את העיניים העצומות בדבקות (זה לא יאומן, אנשים קונים את הכרטיס הכי יקר ובסוף עוצמים עיניים ברוב השירים) ורוצה לשאול אותם: חבר'ה, זה גיבור התרבות שלכם? אתם, שמשרתים במיטב הסיירות, שלוחמים, שמקימים יישובים, שכל כך חלק מהישראליות, פתאום בא במטוס איזה אברך חב"די עם זקן ועם וורטים על הגאולה בעברית רצוצה ופשוט כובש אתכם?

והתשובה היא: כן. למה בדיוק? אני לא יודע להסביר, אבל זה ממלא אותי באושר. אני גאה שכוכב הרוק של הדתיים הוא האיש הכי לא בועט שאפשר למצוא בארץ. כלומר, בברוקלין.

אז עם כל הכבוד לכל אמני הטרנד היהודי החדש – ויש כל כך הרבה כבוד, גם למסלול חייהם האישי וגם לטעם החדש שהם נתנו ונותנים לשגרה היהודית שלנו ביצירתם המקורית – טוב שפעם בכמה זמן מגיע מישהו ופשוט מזכיר שהנשמה שלנו, ביסודה, היא כל כך חנונית ולא מחוספסת.

איך הוא זעק שוב ושוב ברמקולים באוטו שלי, מנסה להתגבר על רעש הוישרים והגשם כל השבוע? "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".

רק מתי כבר ימציאו וישרים לעיניים? אני אומר לכם, זה ממש מסוכן לנהוג עם פריד הזה באוטו.

(הטור מתפרסם בעיתון 'בשבע')