מערכת COL
|
יום י"ב אדר ה׳תשע״ב
06.03.2012
פורים כל השנה: התאומים החב"דניקים שמשגעים את העולם
הם נולדו בצרפת כתאומים זהים, לקראת הישיבה הגדולה עברו ללמוד בארץ ותוך כדי שהות בה גילו כי הם בעלי חושים נדירים ובלתי רגילים בלוליינות ופעלולים אקרובטיים ● היום לומדים האחים יעקב וישראל גוריון בניו יורק וכמעט מדי ערב הם מוזמנים לחתונות, אירועים ואפילו טישים, שבהם הם משמחים את קהל האוהדים ההולך וגדל ● כסף? הם מבקשים רק דמי הוצאות ● באדיבות 'בקהילה' לסיפור המלא
צילום: מנדי הכטמן
מאיר וסטהיים, בקהילה
טיש הפורים שנערך בחצרו של כ"ק מרן האדמו"ר מהרי"י מסאטמר בלב שכונת וויליאמסבורג שבארה"ב היה הומה אדם. המוני החסידים הצטופפו על הפרנצ'ס והביטו בהערצה באדמו"ר היושב בראש השולחן, שהיה אחוז בשרעפיו. החסידים, חלקם מבושמים כמצוות היום, חיכו ל'תורה' אותה אמור הרבי לשאת בעוד דקות ספורות.
זקני החסידות שהסבו סביב השולחן הענק אשר היה מלא ביינות ובמטעמים לכבוד סעודת החג, נבהלו מעט בשניות הראשונות עת נגלה לנגד עיניהם מחזה בלתי שגרתי.
שני צעירים חסידיים, פיאות ארוכות משתלשלות על לחייהם וכובעים קטנים לראשם, זינקו לפתע מבין הפרנצ'ס ועלו על השולחן הענק כשהם מקפצים בעליזות. הקהל, שככל הנראה כבר ראה את צמד האחים גוריון מופיע במקומות שונים, הריע בהתלהבות.
שני הצעירים ריתקו את הקהל העצום במשל שעה ארוכה. "האווירה הייתה מחשמלת", סיפר השבוע ל'בקהילה' ישראל גוריון. "אנו רגילים להופיע בכל מיני מקומות אבל אווירת הקדושה השמורה לטיש חסידי מעוררת בנו התרגשות יתרה, בכל פעם מחדש".
הליכה על חבל דק
האחים יעקב וישראל גוריון הפכו מזמן לשם דבר. מאז ומעולם נהגו בעיירות היהודית להזמין 'בדחנים' שישמחו את הציבור בפורים כמו בעתות שמחה נוספות. מראות הבדחנים העומדים על שולחנות האדמו"רים ומדקלמים חרוזים ודברי הלצה – הם חלק בלתי נפרד מחצרות החסידים אבל מופע כמו זה שמעניקים האחים גוריון טרם נראה.
השניים, ילידי צרפת, לא תכננו מעולם לעמוד על במות. הם נולדו כתאומים זהים במרסיי לזוג הורים חסידי חב"ד ובילדותם נשלחו לבית ספר מקומי בעיר.
"נקראנו בעצם באותו שם", הם מחייכים. "יעקב וישראל. ואבא קרא לנו כך בכוונה, על שמו של יעקב אבינו". היהודים בעיר הדרומית לא זכו ליחס של כבוד משכניהם הצרפתים והאחים גוריון הרגישו זאת היטב בילדותם.
"נשלחנו לבית ספר מרוחק מעט מהבית", הם נזכרים השבוע בילדותם. "כילדים חסידיים, שהקפידו על הלבוש היהודי האותנטי, לא תמיד היה קל לשוב מבית הספר הביתה". הם מספרים על הצקות חוזרות ונשנות של ילדי השכונה בה התגוררו רק בשל עובדת היותם יהודים. "היו פעמים רבות שנאלצנו להסתיר את עובדת היותנו יהודים. להחביא את הפאות, לחבוש כובע מצחייה במקום כיפה. חייו של יהודי בנכר לא קלים. מאז ילדותנו חיכינו ליום שבו נגדל ונגיע לארץ הקודש".
החלום לא איחר להתממש. "בגיל בר מצווה נשלחנו לישיבה בצרפת", מספרים האחים. "כשסיימנו אותה, התקבלנו לישיבת חב"ד בבני ברק".
תוך כדי שהותם בארץ, נחשפו באקראי גמור לכאורה למופע לוליינות. "נקלענו להופעה של פעלולנים בישראל. ראינו את הפעלולים שהם עשו, הכוללים הליכה על חבל דק, נסיעה מהירה על חד אופן, משחק באש ועוד. התפעמנו".
שני האחים החליטו לנסות לחקות, בינם לבין עצמם, את אשר ראו. "מהר מאוד גילינו שיש לנו כישרון טבעי בתחום הזה. התחלנו להתאמן שוב ושוב על הפעלולים הללו".
לוליינות, או אקרובטיקה (מיוונית: אקרוס - גבוה, באט - הליכה), נחשבת בעולם כענף ספורט, אם כי היא מורכבת מאמנות מיוחדת בה משתלבות יחדיו תכונות רבות דוגמת קואורדינציה, זריזות ושמירה על שיווי משקל. בעבר היו מופעי לוליינות נפוצים מאוד. ברבות השנים תם הביקוש למופעים מסוג אלו, אם כי, בעיירות היהודיות באירופה היו נוהגים לערוך מופעים אלו בחתונות, שמחות שונות ובחגים.
בשלב מסוים החלו האחים הצעירים לעבור לשלב ההופעות. "החלטנו שאנו מיומנים מספיק כדי להופיע מול קהל, וביקשנו מחבר טוב להופיע אצלו בחתונה. שם ראו אותנו אנשים שונים, והתחלנו לקבל הצעות להופיע באירועים נוספים", מספרים האחים.
שנה שלמה מחוץ לבית
בכל התקופה בה למדו שני האחים בישראל, נהגו להופיע בשעות הערב בחתונות ואירועים שונים. "זה לא הפריע ללימוד שלנו", הם אומרים, "להפך. היינו לומדים במשך רוב שעות היום ובערב היינו יוצאים להופיע".
לדבריהם, בימים בהם הופיעו, הצליחו יותר בלימודם. "ההופעות האלו משחררות אותך, ויוצרות עבורך מקום בו תוכל לפרוק את הקשיים שאותם אתה חווה", הם אומרים ומתכוונים לקשיים שאורבים לאזרח חוץ, שהותיר את משפחתו מאחור והשקיע עצמו בלימודים בארץ. "לא קל לבוא וללמוד בארץ, רחוק מהמשפחה ומהסביבה בה גדלת", הם ממשיכים, "אך כתוב שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. ואנו רצינו מאד ללמוד בארץ ישראל, על אף הקושי".
אל הבית בצרפת היו חוזרים אחת לכמה חודשים. "בתחילה, היינו שבים לבית כל תקופה קצרה. פעם בחודש. לאחר מכן, ככל שהתבגרנו, היינו חוזרים לבית פעם בתקופה ממושכת יותר. היו תקופות שבהן שבנו לבית רק בחגים: סוכות ופסח", מספרים האחים.
ההופעות המשיכו, והשניים מיתגו עצמם במהירות כלוליינים מומחים. למרבה הפלא, הם מעולם לא למדו את תורת הלוליינות. "לא נזקקנו ללימודים", הם מסבירים, "היינו רואים כל מיני פעלולים ומנסים אותם בכוחות עצמנו. בשעות הערב, בעוד כולם היו פורשים לשינה, היינו מתאמנים והסתבר לנו שאנו קולטים את הפעלולים מהר מאד ולא נזקקים כלל לשום מורה או מדריך".
לקראת גיל עשרים, עם תום לימודיהם בישיבה, הצטרפו אל בני גילם שנסעו לשנת לימודים בניו יורק. המנהג הזה, הנשמר בקפידה בקרב כל בוגרי ישיבות חב"ד, החל בחייו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. אז היו הצעירים נוסעים לשהות במחיצתו. לאחר פטירתו, המשיכו מוסדות חב"ד במנהג ומדי שנה נוסעים מאות תלמידי ישיבות חב"ד אל '770', שם מכינים את הצעירים לקראת חיי הנישואין.
ההחלטה לנסוע לארה"ב לא הייתה קלה עבור שני האחים. "בארץ היינו מוכרים וכמעט מדי ערב הופענו בחתונות ובר מצוות בבני ברק ובירושלים", הם מספרים.
ההגירה למקום חדש לוותה בחששות. "בסופו של דבר, החלטנו שהדבר החשוב ביותר עבורנו הוא הלימוד ולא ההופעות הללו", הם מטעימים, "והחלטנו לנסוע".
כשהגיעו לארה"ב, גילו במהרה כי גם שם ההצלחה מאירה להם פנים. "ההתחלה הייתה אמנם קשה. התחלנו בלימודים, הופעות כמעט ולא היו, כי איש לא הכיר אותנו". כמה שבועות חלפו והשניים הוזמנו לחתונה מקומית. "כתוצאה מאותה חתונה, החל מבול של בקשות להופיע בשלל אירועים", הם משחזרים. "תחילה היו ההזמנות רק בקראון הייטס, אך מהר מאוד החלו להזמין אותנו לכל מקום בו מתגוררים יהודים על אדמת ארה"ב".
במהלך השנה הזו לא שבו כלל לביתם ונותרו עם מאות הבחורים בישיבה. "גם את חגי פסח וסוכות חגגנו בישיבה. ידענו מראש שזה דבר שאסור להחמיץ".
לדים מתחפשים לשני האחים
בארה"ב שודרגה הקריירה של השניים והם החלו מקבלים הצעות להופיע ב'טישים' חסידיים גדולים. "יש פחד גדול להופיע בפני קהל עצום כזה", הם אומרים. "בחתונה יש כמה מאות אנשים. כשאתה נכנס לטיש בו עומדים אלפי חסידים, ההרגשה שונה".
גם מבחינת אורך המופע, יש הבדל בין טיש חסידי לחתונה ממוצעת. "בערב רגיל, חתונה או בר מצווה, אנו רגילים להופיע לא יותר מעשרים דקות. בטיש חסידי אנו מסוגלים להופיע שעה ואף יותר".
הפחד המצוי אצל לוליינים רבים עלול לגרום להם לאבד את הריכוז ואת שיווי המשקל עליהם מבוססים פעלוליהם. "יש פחד. אנו משתדלים לא לעשות דברים מסוכנים מדי. בכל מקרה, בגלל שאנו מתאמנים הרבה מאוד, אנו לא מסכנים את עצמנו. הפחד קיים אבל לומדים להתגבר עליו".
המופעים שלהם כוללים פעלולים בחד-אופן ובלפידי אש ופעולות אקרובטיקה מדהימות שלעתים קשה להבין כיצד מסוגלים האחים לבצע אותן. "הכול עניין של אימונים", הם אומרים, "כמובן שיש לנו כישרון אותו קיבלנו מהקדוש ברוך הוא. אך כל אחד יכול לעשות את הדברים הללו אם יתאמן עליהם כמו שצריך".
שני האחים לבושים בסגנון מיוחד. "המצאנו לנו לבוש הכולל וסט אפור וכובעים משונים", הם מספרים. "לפני שנה הפך הלבוש שלנו למודל לחיקוי". לדבריהם, בשנה שעברה נתקלו בכמה ילדים יהודיים שהיו לבושים בחג הפורים בבגדים התואמים במדויק לשלהם. "שאלנו אותם למה התחפשו והם אמרו: 'לבחורים האלה שעושים לוליינות'".
השנה החליטו האחים לייצר קו תחפושות מיוחד. "אנו משווקים בארה"ב תחפושות התואמות ללבוש שלנו בהופעות".
התגובות שלהן זוכים השניים מהציבור מגוונות אך מפרגנות. "בכל מקום אליו אנו מגיעים אנו זוכים למחמאות. יש אמנם אנשים שמסתכלים עלינו בצורה מוזרה, לא מבינים למה אנו עושים זאת, אבל במרבית המקרים אנו זוכים למחמאות רבות".
מה מניע אתכם?
"יש לנו כמה מניעים. קודם כול, השמחה. אנו רואים יהודים שמחים וזה עושה לנו טוב. אתה מופיע מול אלף איש ואתה מביט אל הקהל ורואה שאין פרצוף אחד שאינו מחייך. זה עושה לך טוב. השמחה היא דבר טוב ביותר ואנו שמחים שיש לנו יכולת לשמח את הבריות.
"מלבד זאת, יש לנו רצון להראות שניתן לשלב אמנויות עם לימוד תורה ועם דרך חיים חרדית חסידית. זה לא סותר. אנו אמנים לכל דבר ועם זאת, בחורי ישיבה חסידיים.
"אנחנו גם חושבים שבמובן מסוים יש פה ניצחון על הגויים. כילדים שגדלו בין הגויים, היינו עדים לקיומן של הופעות לוליינים גויים. תמיד חשבנו שאין יהודים שמסוגלים להופיע כך. כיום אנו מוכיחים לכול שיש בחורים חסידיים שיושבים והוגים בתורה והם אמנים באותה רמה ואולי אף ברמה גבוהה יותר".
השניים מתעקשים שלא התמורה הכלכלית היא זו שמניעה אותם. "לא מדובר בכסף. אנו לא דורשים כסף רב מלבד כיסוי ההוצאות שלנו - הוצאות המוצרים אותם אנו רוכשים, הנסיעות וכדומה. הכסף הוא ממש לא העניין פה. בחורים צעירים יכולים להסתדר גם ללא משכורת מסודרת. אנו באמת נהנים לשמח יהודים ולהוכיח, כאמור, שאנו מסוגלים לכך".
בינתיים ממשיכים האחים להתגורר בארה"ב, וללמוד בישיבת חב"ד המרכזית. "למרות שסיימנו זה מכבר את השנה, בחרנו להישאר בישיבה כאן ולהמשיך ולגדול בתורה", הם אומרים. "הישיבה כאן מיוחדת ואנו מאוד נהנים בה. גם ההופעות כאן ב"ה מצליחות אז אין שום סיבה לעזוב".
לפני פחות מחודש, נישא אחד האחים, ישראל, והחל לומד כאברך בישיבה. "הישיבה היא הבית של האדם", הוא אומר. "גם לאחר נישואיי, אני לא חושב לרגע לעזוב אותה".
כשאני שואל מהו חלומם של השניים, הם עונים לי יחדיו: "להופיע יחדיו בפני המוני בית ישראל כשמשיח יבוא".
טיש הפורים שנערך בחצרו של כ"ק מרן האדמו"ר מהרי"י מסאטמר בלב שכונת וויליאמסבורג שבארה"ב היה הומה אדם. המוני החסידים הצטופפו על הפרנצ'ס והביטו בהערצה באדמו"ר היושב בראש השולחן, שהיה אחוז בשרעפיו. החסידים, חלקם מבושמים כמצוות היום, חיכו ל'תורה' אותה אמור הרבי לשאת בעוד דקות ספורות.
זקני החסידות שהסבו סביב השולחן הענק אשר היה מלא ביינות ובמטעמים לכבוד סעודת החג, נבהלו מעט בשניות הראשונות עת נגלה לנגד עיניהם מחזה בלתי שגרתי.
שני צעירים חסידיים, פיאות ארוכות משתלשלות על לחייהם וכובעים קטנים לראשם, זינקו לפתע מבין הפרנצ'ס ועלו על השולחן הענק כשהם מקפצים בעליזות. הקהל, שככל הנראה כבר ראה את צמד האחים גוריון מופיע במקומות שונים, הריע בהתלהבות.
שני הצעירים ריתקו את הקהל העצום במשל שעה ארוכה. "האווירה הייתה מחשמלת", סיפר השבוע ל'בקהילה' ישראל גוריון. "אנו רגילים להופיע בכל מיני מקומות אבל אווירת הקדושה השמורה לטיש חסידי מעוררת בנו התרגשות יתרה, בכל פעם מחדש".
הליכה על חבל דק
האחים יעקב וישראל גוריון הפכו מזמן לשם דבר. מאז ומעולם נהגו בעיירות היהודית להזמין 'בדחנים' שישמחו את הציבור בפורים כמו בעתות שמחה נוספות. מראות הבדחנים העומדים על שולחנות האדמו"רים ומדקלמים חרוזים ודברי הלצה – הם חלק בלתי נפרד מחצרות החסידים אבל מופע כמו זה שמעניקים האחים גוריון טרם נראה.
השניים, ילידי צרפת, לא תכננו מעולם לעמוד על במות. הם נולדו כתאומים זהים במרסיי לזוג הורים חסידי חב"ד ובילדותם נשלחו לבית ספר מקומי בעיר.
"נקראנו בעצם באותו שם", הם מחייכים. "יעקב וישראל. ואבא קרא לנו כך בכוונה, על שמו של יעקב אבינו". היהודים בעיר הדרומית לא זכו ליחס של כבוד משכניהם הצרפתים והאחים גוריון הרגישו זאת היטב בילדותם.
"נשלחנו לבית ספר מרוחק מעט מהבית", הם נזכרים השבוע בילדותם. "כילדים חסידיים, שהקפידו על הלבוש היהודי האותנטי, לא תמיד היה קל לשוב מבית הספר הביתה". הם מספרים על הצקות חוזרות ונשנות של ילדי השכונה בה התגוררו רק בשל עובדת היותם יהודים. "היו פעמים רבות שנאלצנו להסתיר את עובדת היותנו יהודים. להחביא את הפאות, לחבוש כובע מצחייה במקום כיפה. חייו של יהודי בנכר לא קלים. מאז ילדותנו חיכינו ליום שבו נגדל ונגיע לארץ הקודש".
החלום לא איחר להתממש. "בגיל בר מצווה נשלחנו לישיבה בצרפת", מספרים האחים. "כשסיימנו אותה, התקבלנו לישיבת חב"ד בבני ברק".
תוך כדי שהותם בארץ, נחשפו באקראי גמור לכאורה למופע לוליינות. "נקלענו להופעה של פעלולנים בישראל. ראינו את הפעלולים שהם עשו, הכוללים הליכה על חבל דק, נסיעה מהירה על חד אופן, משחק באש ועוד. התפעמנו".
שני האחים החליטו לנסות לחקות, בינם לבין עצמם, את אשר ראו. "מהר מאוד גילינו שיש לנו כישרון טבעי בתחום הזה. התחלנו להתאמן שוב ושוב על הפעלולים הללו".
לוליינות, או אקרובטיקה (מיוונית: אקרוס - גבוה, באט - הליכה), נחשבת בעולם כענף ספורט, אם כי היא מורכבת מאמנות מיוחדת בה משתלבות יחדיו תכונות רבות דוגמת קואורדינציה, זריזות ושמירה על שיווי משקל. בעבר היו מופעי לוליינות נפוצים מאוד. ברבות השנים תם הביקוש למופעים מסוג אלו, אם כי, בעיירות היהודיות באירופה היו נוהגים לערוך מופעים אלו בחתונות, שמחות שונות ובחגים.
בשלב מסוים החלו האחים הצעירים לעבור לשלב ההופעות. "החלטנו שאנו מיומנים מספיק כדי להופיע מול קהל, וביקשנו מחבר טוב להופיע אצלו בחתונה. שם ראו אותנו אנשים שונים, והתחלנו לקבל הצעות להופיע באירועים נוספים", מספרים האחים.
שנה שלמה מחוץ לבית
בכל התקופה בה למדו שני האחים בישראל, נהגו להופיע בשעות הערב בחתונות ואירועים שונים. "זה לא הפריע ללימוד שלנו", הם אומרים, "להפך. היינו לומדים במשך רוב שעות היום ובערב היינו יוצאים להופיע".
לדבריהם, בימים בהם הופיעו, הצליחו יותר בלימודם. "ההופעות האלו משחררות אותך, ויוצרות עבורך מקום בו תוכל לפרוק את הקשיים שאותם אתה חווה", הם אומרים ומתכוונים לקשיים שאורבים לאזרח חוץ, שהותיר את משפחתו מאחור והשקיע עצמו בלימודים בארץ. "לא קל לבוא וללמוד בארץ, רחוק מהמשפחה ומהסביבה בה גדלת", הם ממשיכים, "אך כתוב שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. ואנו רצינו מאד ללמוד בארץ ישראל, על אף הקושי".
אל הבית בצרפת היו חוזרים אחת לכמה חודשים. "בתחילה, היינו שבים לבית כל תקופה קצרה. פעם בחודש. לאחר מכן, ככל שהתבגרנו, היינו חוזרים לבית פעם בתקופה ממושכת יותר. היו תקופות שבהן שבנו לבית רק בחגים: סוכות ופסח", מספרים האחים.
ההופעות המשיכו, והשניים מיתגו עצמם במהירות כלוליינים מומחים. למרבה הפלא, הם מעולם לא למדו את תורת הלוליינות. "לא נזקקנו ללימודים", הם מסבירים, "היינו רואים כל מיני פעלולים ומנסים אותם בכוחות עצמנו. בשעות הערב, בעוד כולם היו פורשים לשינה, היינו מתאמנים והסתבר לנו שאנו קולטים את הפעלולים מהר מאד ולא נזקקים כלל לשום מורה או מדריך".
לקראת גיל עשרים, עם תום לימודיהם בישיבה, הצטרפו אל בני גילם שנסעו לשנת לימודים בניו יורק. המנהג הזה, הנשמר בקפידה בקרב כל בוגרי ישיבות חב"ד, החל בחייו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. אז היו הצעירים נוסעים לשהות במחיצתו. לאחר פטירתו, המשיכו מוסדות חב"ד במנהג ומדי שנה נוסעים מאות תלמידי ישיבות חב"ד אל '770', שם מכינים את הצעירים לקראת חיי הנישואין.
ההחלטה לנסוע לארה"ב לא הייתה קלה עבור שני האחים. "בארץ היינו מוכרים וכמעט מדי ערב הופענו בחתונות ובר מצוות בבני ברק ובירושלים", הם מספרים.
ההגירה למקום חדש לוותה בחששות. "בסופו של דבר, החלטנו שהדבר החשוב ביותר עבורנו הוא הלימוד ולא ההופעות הללו", הם מטעימים, "והחלטנו לנסוע".
כשהגיעו לארה"ב, גילו במהרה כי גם שם ההצלחה מאירה להם פנים. "ההתחלה הייתה אמנם קשה. התחלנו בלימודים, הופעות כמעט ולא היו, כי איש לא הכיר אותנו". כמה שבועות חלפו והשניים הוזמנו לחתונה מקומית. "כתוצאה מאותה חתונה, החל מבול של בקשות להופיע בשלל אירועים", הם משחזרים. "תחילה היו ההזמנות רק בקראון הייטס, אך מהר מאוד החלו להזמין אותנו לכל מקום בו מתגוררים יהודים על אדמת ארה"ב".
במהלך השנה הזו לא שבו כלל לביתם ונותרו עם מאות הבחורים בישיבה. "גם את חגי פסח וסוכות חגגנו בישיבה. ידענו מראש שזה דבר שאסור להחמיץ".
לדים מתחפשים לשני האחים
בארה"ב שודרגה הקריירה של השניים והם החלו מקבלים הצעות להופיע ב'טישים' חסידיים גדולים. "יש פחד גדול להופיע בפני קהל עצום כזה", הם אומרים. "בחתונה יש כמה מאות אנשים. כשאתה נכנס לטיש בו עומדים אלפי חסידים, ההרגשה שונה".
גם מבחינת אורך המופע, יש הבדל בין טיש חסידי לחתונה ממוצעת. "בערב רגיל, חתונה או בר מצווה, אנו רגילים להופיע לא יותר מעשרים דקות. בטיש חסידי אנו מסוגלים להופיע שעה ואף יותר".
הפחד המצוי אצל לוליינים רבים עלול לגרום להם לאבד את הריכוז ואת שיווי המשקל עליהם מבוססים פעלוליהם. "יש פחד. אנו משתדלים לא לעשות דברים מסוכנים מדי. בכל מקרה, בגלל שאנו מתאמנים הרבה מאוד, אנו לא מסכנים את עצמנו. הפחד קיים אבל לומדים להתגבר עליו".
המופעים שלהם כוללים פעלולים בחד-אופן ובלפידי אש ופעולות אקרובטיקה מדהימות שלעתים קשה להבין כיצד מסוגלים האחים לבצע אותן. "הכול עניין של אימונים", הם אומרים, "כמובן שיש לנו כישרון אותו קיבלנו מהקדוש ברוך הוא. אך כל אחד יכול לעשות את הדברים הללו אם יתאמן עליהם כמו שצריך".
שני האחים לבושים בסגנון מיוחד. "המצאנו לנו לבוש הכולל וסט אפור וכובעים משונים", הם מספרים. "לפני שנה הפך הלבוש שלנו למודל לחיקוי". לדבריהם, בשנה שעברה נתקלו בכמה ילדים יהודיים שהיו לבושים בחג הפורים בבגדים התואמים במדויק לשלהם. "שאלנו אותם למה התחפשו והם אמרו: 'לבחורים האלה שעושים לוליינות'".
השנה החליטו האחים לייצר קו תחפושות מיוחד. "אנו משווקים בארה"ב תחפושות התואמות ללבוש שלנו בהופעות".
התגובות שלהן זוכים השניים מהציבור מגוונות אך מפרגנות. "בכל מקום אליו אנו מגיעים אנו זוכים למחמאות. יש אמנם אנשים שמסתכלים עלינו בצורה מוזרה, לא מבינים למה אנו עושים זאת, אבל במרבית המקרים אנו זוכים למחמאות רבות".
מה מניע אתכם?
"יש לנו כמה מניעים. קודם כול, השמחה. אנו רואים יהודים שמחים וזה עושה לנו טוב. אתה מופיע מול אלף איש ואתה מביט אל הקהל ורואה שאין פרצוף אחד שאינו מחייך. זה עושה לך טוב. השמחה היא דבר טוב ביותר ואנו שמחים שיש לנו יכולת לשמח את הבריות.
"מלבד זאת, יש לנו רצון להראות שניתן לשלב אמנויות עם לימוד תורה ועם דרך חיים חרדית חסידית. זה לא סותר. אנו אמנים לכל דבר ועם זאת, בחורי ישיבה חסידיים.
"אנחנו גם חושבים שבמובן מסוים יש פה ניצחון על הגויים. כילדים שגדלו בין הגויים, היינו עדים לקיומן של הופעות לוליינים גויים. תמיד חשבנו שאין יהודים שמסוגלים להופיע כך. כיום אנו מוכיחים לכול שיש בחורים חסידיים שיושבים והוגים בתורה והם אמנים באותה רמה ואולי אף ברמה גבוהה יותר".
השניים מתעקשים שלא התמורה הכלכלית היא זו שמניעה אותם. "לא מדובר בכסף. אנו לא דורשים כסף רב מלבד כיסוי ההוצאות שלנו - הוצאות המוצרים אותם אנו רוכשים, הנסיעות וכדומה. הכסף הוא ממש לא העניין פה. בחורים צעירים יכולים להסתדר גם ללא משכורת מסודרת. אנו באמת נהנים לשמח יהודים ולהוכיח, כאמור, שאנו מסוגלים לכך".
בינתיים ממשיכים האחים להתגורר בארה"ב, וללמוד בישיבת חב"ד המרכזית. "למרות שסיימנו זה מכבר את השנה, בחרנו להישאר בישיבה כאן ולהמשיך ולגדול בתורה", הם אומרים. "הישיבה כאן מיוחדת ואנו מאוד נהנים בה. גם ההופעות כאן ב"ה מצליחות אז אין שום סיבה לעזוב".
לפני פחות מחודש, נישא אחד האחים, ישראל, והחל לומד כאברך בישיבה. "הישיבה היא הבית של האדם", הוא אומר. "גם לאחר נישואיי, אני לא חושב לרגע לעזוב אותה".
כשאני שואל מהו חלומם של השניים, הם עונים לי יחדיו: "להופיע יחדיו בפני המוני בית ישראל כשמשיח יבוא".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
