תשע שעות של גילויים מופלאים

ההתוועדות המפורסמת של פורים תשח"י. תזכר תמיד כפארברענגען בו הי' 'שיא' של גילויים נעלים ביותר, התוועדות ייחודית ובלתי נשכחת, רצופה בהתרחשויות מיוחדות וביטויים נדירים. וכפי שהרבי עצמו התבטא בעיצומה של ההתוועדות: "מספרים שחאני'ע מרוזוב הי' אומר שבפורים, לאחר שהוא לקח כוסית משקה, ביכלתו לומר הכל... והשומע לא יתרעם עליו, מכיוון שיוכל לתרץ שהי' שיכור...".

מספרים שהרבנית הודיעה לפני הפארברענגען שעוד בסעודת פורים שערך הרבי בביתו, כבר אמר הרבה לחיים... ההתוועדות נמשכה כתשע שעות רצופות החל משמונה וחצי בערב ועד לשעה שש בבקר. החל מהרגע הראשון הי' ברור שזאת לא הולכת להיות התוועדות רגילה, גם בהשוואה להתוועדויות פורים בשנים שעברו.

לאחר השיחה השנייה הורה הרבי לנגן דרכך אלקינו, ולאחר מכן רמז הרבי לנגן הניגון שלפני המאמר. המאמר עצמו, ד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא, הי' מאמר ארוך ועמוק ביותר, שאמירתו נמשכה למעלה משעה.

לפני ההתוועדות הביא ר' אברהם זילברשטיין בקבוקי 'בנדיקטין'. אם עד אמירת המאמר אמר הרבי לחיים רק על יין (אם כי תמיד על כוס מלאה) הרי שלאחרי המאמר התחיל הרבי לומר לחיים על 'בנדיקטין'. בדרך כלל, לצד הגביע של הרבי היתה מונחת כוס זכוכית לשם שתיית מים. הפעם ביקש הרבי מהרב מענטליק ז"ל, שהי' המוזג הקבוע של הרבי בהתוועדויות, שימזוג 'בנדיקטין' לכוס הזכוכית אבל זקני הרבנים כמו הרב שמואל לעוויטין, הרב ישראל דזייקאבסאן, והרב בערל ריבקין דרשו מהרב מענטליק שלא ימזוג לרבי עוד כוס בנימוק שזה עלול להזיק לבריאותו. הרב מענטליק מסר את הדברים לרבי, אך הרבי הורה לו שימזוג עוד כוס. הרב מענטליק מילא את ההוראה, ולאחר מכן ניסו הרבנים להעביר את הבקבוק לקצה השני של השלחן.

[בדרך אגב יצויין, שבאותה התוועדות הרב מענטליק בעצמו הי' 'בגילופין', אך נשאר על עמדו. כאשר הרבי יצא – הוא קרס כמו מגדל קלפים. פשוט, ע"פ טבע לא הי' בכוחו לעמוד ולמרות זאת הוא נשאר במקומו, כל זמן שהרבי נכח במקום!]

בהמשך ההתוועדות ביקש הרבי שיביאו לו 'בנדיקטין'. "אברהם זילברשטיין איז דא? אברהם זילברשטיין... אפשר וועט איר געב'ן בנדיקטן? איר קענט אפשר שאפ'ן בנדיקטין? לא לחסוך במשקה, עוד קצת בנדיקטין!" ובהמשך שאל שוב "אברהם זילברשטיין איז דא צי ניט? אולי יש מישהו אחר שיעמיד פה בנדיקטין?"

גם לחסידים שביקשו ברכות הורה הרבי לומר לחיים. בין השיחות שומעים בהקלטה שהרבי אומר כמה פעמים לאלו שאמרו לו "לחיים" – "א פולע!" לפי זכרונו של א' החסידים, מישהו הציע לרבי סודה, אך הרבי סירב לשתות מהכוס, ואמר "מי שמרחם עליי, שיציית להוראות שלי...".

בסיום השיחה הרביעית ניגן הקהל ניגון דביקות וגעגועים. לאחר מכן אמר הרבי "בערב פורים זה תענית אסתר, ונראה כאילו הניגונים צריכים להיות כאלה... הניגון שניגנו עתה הי' ניגון של תענית אסתר, אבל עכשיו כבר יכולים לנגן ניגון של פורים..." הקהל התחיל לנגן ניגון שמחה (מה ששרים כיום על המלים 'נודע ביהודה'), ואח"כ התחיל הרבי לנגן הניגון של 'זאל שוין זיין די גאולה...'.

בשיחה הששית היו דברים מיוחדים ומופלאים על מעלתה של ישיבת תומכי תמימים, שנתייסדה על אדמת ארה"ב לפני ח"י שנים. הרבי התבטא שהרביים ממשיכים להשפיע כל הכחות בזה, וצריכים רק לשאוב ולשאוב עד ביאת משיח צדקינו. חסידים מציינים שבהתוועדות זו נכחו שני אברכים שזכו להיות מראשוני תלמידי תו"ת באמריקה, אך את בניהם שלחו ללמוד בישיבות אחרות. הרבי דיבר בהדגשה על כך שלמרות הגלויות ממקום למקום, תו"ת לא השתנתה, ושלל בתוקף איזה חלישות כלשהי בענין דתו"ת.

בסיום השיחה אמר הרבי לתמימים שעמם נוסדה הישיבה לפני ח"י שנים לצאת בריקוד (והוסיף – אבל לא על השולחן...). כנראה שרק תשעה יצאו בריקוד והרבי אמר שמישהו מההנהלה יצטרף אליהם להשלים את המנין. אז ניגש מישהו ואמר שגם הוא הי' מראשוני תלמידי תו"ת בארה"ב. הרבי אמר לו, נו, לך אתם ותראה איך רוקדים... והוסיף: שיגידו לחיים לפני הריקוד. ונתן להם לחיים ורקדו עם הניגון שמחה, והרבי גם עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו.

במשך כל הלילה דיבר הרבי הן בהשיחות, והן בפניותיו לאנשים פרטיים, דברים חזקים מאד ע"ד הנחיצות לשלוח את הבנים ללמוד דוקא בתו"ת, "רבאיי... יכניס את בנו לתו"ת, וממילא ראביי... לא יתפעל מזה ששמע בעצמו ממני שיכול למסור את בנו לישיבה אחרת, אלא יתחיל לשלוח אותו לתו"ת!" ועוד כהנה וכהנה התבטאויות וגילויים נפלאים שאין כאן המקום לחזור על כולם, ויכולים לשמוע את הכל ב'טייפ' של הפארברענגען.

לערך בשעה חמש בבקר, עשה הרבי מגבית עבור 'קופת רבינו'. אח"כ ציווה לנגן ניגון הבעש"ט וניגון הד' בבות של אדה"ז (בבא הרביעית - רק פעם אחת). כעבור כמה רגעים לאחר שיצא מהפארברענגען כבר האיר השחר.

כשיצא הרבי מהאולם, רצה הרב גרונר לעזור לרבי, אבל הרבי אמר שאין צורך והוא יסתדר לבד. אח"כ, הרב שמעון אהרן סימפסון לקח את הרבי לביתו.

למחרת, ביום ששי, הרבי אמר להרב גרונר שהוא זוכר שהי' משא ומתן בין הרב מענטליק ושאר הרבנים אבל אינו זוכר בדיוק מה הי'. כשהוא חזר על חילופי הדברים אם למזוג עוד בנדיקטין לכוסו של הרבי או לא, הרבי שאל: ווי האט געהאלט'ן דעם עולם? והוא ענה: היו שחשבו שהרבנים צודקים, כי זה עלול להזיק לבריאותו של הרבי, והיו שאמרו כי מאחר שהרבי שותה בפורים, כאשר חייב איניש לבסומי, וכך הרבי ממשיך המשכות, זה ודאי לא יזיק. ואז ענה הרבי: אלו שחשבו שלא צריך למנוע ממני, צדקו.

בשבת שלאחרי פורים, הי' 'אויפרויפערניש' של החתן ממשפחת בריקמאן שחתונתו תתקיים השבוע הבא עם הבת ממשפחת חייקין. מישהו הציע להם שיבקשו מהרבי להתוועד לכבוד השמחה (כמו שהיה נהוג בשנים ההם). הרב חייקין לא הרגיש בנוח לשאול, כי לאחרי שהי' פארבריינגען כה ארוך רק יום אחד קודם – בליל ששי שעבר, הוא לא רצה לבקש התוועדות נוספת. אבל הרב בריקמאן טען שמה כבר יכול לקרות? במקרה הכי גרוע הרבי יאמר שלא תהי' התוועדות אז אכן לא תהי', אבל מלבקש לא יפסידו דבר. לפועל הם דיברו עם המסדר, ר' שמואל זלמנוב, והוא שאל את הרבי. הרבי הסכים אך הוא ביקש שלפני זה יכנסו אצלו החוזרים לחזור על הפארבריינגען של פורים. ר' יואל נכנס עם ר' אברהם שם-טוב לחדרו הק' ושהו שם כעשרים דקות.

הרבי שאלם אם יודעים הם את כל השיחות מפורים כי הוא בעצמו אינו זוכר אחרי ב' שיחות הראשונות והמאמר. הם חזרו על הפארברענגען, וכשסיפרו שניגנו את הד' בבות, ובבא הרביעית ניגנו רק פעם אחת, שאלם הרבי: מדוע? וענה ר' אברהם כי כן ציווה הרבי. הרבי הגיב: אזוי געהייסן? נו! לאחרי השבת, מסרו ה'טייפ' מהפארברענגען לרבי.