מאת שלומית, COL

באם נביט באופן שטחי באזכורים השונים בהם עולה האישה במשנתו של הרבי. על פניו נראה שבדבריו, ממשיך הרבי את הדרך המסורתית המדגישה את תפקידה של האישה כעקרת הבית, אולם עיון מעמיק מגלה פן שאינו מצוי בסאגה החרדית הקלאסית.

הנחת היסוד בחב"ד, ע"פ גישתו של הרבי, לא דגלה מעולם בתפיסה המסורתית הרווחת המציבה חומות להגנה מפני העולם המודרני, אלא בחרה להגיע לכל מקום בעולם ולהשפיע (1) תפיסה זו ניכרת באופן בולט ביחסו של הרבי לתפקידן של נשים בתקופה זו.

ייסוד אגודה של נשים

מספר חדשים לאחר י' שבט תשי''א (1951)- תחילת הנשיאות, קרא הרבי לייסד את ארגון נשי חב"ד. בשנות החמישים, לעומת היום שניתן להבחין בארגוני נשים במגזר הדתי והחרדי, הייתה הוראה זו צעד שלא היה מוכר כלל בקונצנזוס הדתי, ובטח שלא שלא בזה החרדי. במכתב הרבי לחברי הוועד הפועל של אגודת חסידי חב"ד, מחודש תמוז תשי"א, הוא כותב :

לדעתי צריך הי' לארגן באגו"ח (=באגודת חסידי חב"ד) מחלקה מיוחדת של נשים, ופירושו בשתים: לארגן את נשי חסידי חב"ד ואת כל אלה אשר רוח חב"ד יקר ללבן ולנפשן, והשנית, בשביל עבודה בין הנשים בכלל, אשר כמובן אופי מיוחד גישה מיוחדת ותפקידים מיוחדים לעבודה זו." (2)

הייחודיות של ארגון נשי חב"ד בא לידי ביטוי במטרות שהתווה הרבי בעת נתינת ההוראה להקימו באגרת ששלח בחודש תמוז, בה הוא מציין את מטרות הארגון.

באם ננתח את מטרות הארגון כפי שהן מפורטות באותה האיגרת נגלה את מורכבות מקום האישה והשפעתה בבית ובסביבתה שמחוצה לו. בסעיף ההשפעה על הזולת, מציין הרבי את "הזולת הקרוב", בני הבית ומיד גם את השפעתן מחוץ לבית. באותם ימים, כידוע, הרעיון שאישה תפעל מחוץ לבית לא היה מקובל כלל, בייחוד לא בנושא של הפצה והרבצת תורה אלא אם כן הינה בעלת תפקיד מוגדר של מורה או אשת חינוך.

בעצם, דומה שהקמת ארגון נשים לנשות החסידים בתחילת שנות החמישים העניק תרומה עצומה לנשות חב"ד.

באותה העת, החלו רעיונותיה של תנועת הפמיניזם בארה"ב לנבוט, להשריש ולהצמיח בכל פינה. נשות חב"ד, שכתוצאה מהוראותיו של הרבי היו מאוגדות סביב רעיון משותף שהוכתב ע"פ הרבי, היו "מחוסנות" באופן מוחלט מגל הפמיניזם ששטף את ארה"ב.

הסיבה לכך היא עצם הידיעה שהן מהוות תפקיד מסוים. בתור שכאלו הן לא חשו צורך להילחם על מקומן כיוון שהן לא חשו נחותות כלל. אכן, עד היום בולטת בחב"ד העצמה והגאווה הנשית הבאה לידי ביטוי במיוחד ב"כנס השלוחות" השנתי בניו-יורק וכן באירועים שונים שמקיימות נשות חב"ד בכל רחבי העולם.

עקרת הבית - עיקר הבית

הרבי הנחיל תפיסה בה יש הבדל מהותי בין גברים ונשים, ותפקידיהם שונים זה מזה, למרות שהם חולקים מושא משותף : הוא עבודת ה'. בשיחת פרשת "ויחי" תשמ"ו (1986), על אודות רחל המכונה 'עקרת הבית' (3) מציין הרבי: "כי תכונה זו שמצינו ב רחל - הוויתור על מעלת עצמה (להיות קבורה עם יעקב אבינו במערת המכפלה) כדי 'שתהא לעזרה לבני'[ה]' - היא היא התכונה העיקרית שישנה בכל אישה כשרה בישראל, שתפקידה להיות 'עקרת הבית'". (4)


נשים בחדרו הקדוש של הרבי (צילום: רבקה ליפשיץ)

ובשפתנו אנו: עצם הוויתור למען המשפחה זהו המימוש של האישה. בהמשך השיחה מתייחס הרבי להבדל בין נשים וגברים:

"אף שהכלל 'אני נבראתי לשמש את קוני' חל על אנשים ונשים בשוה, מ"מ (=מכל מקום) קיים הבדל בין האיש והאישה, שעיקר עניין של עבודת השם של האיש הוא - עסק התורה והתפלה וקיום כל המצות, ובזה נכללה (כיון שצריך לעסוק בדרך ארץ ועסק הפרנסה) גם עבודתו 'בכל דרכיך דעהו' ו'כל מעשיך יהיו לשם שמים'; משא"כ (=מה שאין כן) בנוגע לנשים - פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (וכן פטורות מתלמוד תורה), כיון שצריכות להיות עסוקות בצרכי הבית (כמבואר ב'ראשונים' שמטעם זה אישה פטורה ממ"ע שהזמ"ג (=ממצוות עשה שהזמן גרמן) - לפי שצרכי הבית עליה)." (5)

הרבי מתייחס לתפקיד האישה כאל זה הנעלה ביותר. במענה הרבי למכתב מאישה מארצות הברית (שאינה משתייכת לחב"ד) שפנתה אליו בשאלות בנושאי אמונה, בו היא מציגה את עצמה כ"עקרת בית יהודיה רגילה". לאחר שהוא עונה לשאלותיה, הרבי מוסיף ומציין:

"אני חייב להסתייג מהתיאור שלך את עצמך כ'עקרת–בית יהודיה רגילה'. להיות עקרת–בית, בייחוד עקרת–בית יהודיה, זה בכלל לא דבר 'רגיל'. לעקרת–הבית היהודיה ניתנה אחריות עצומה בתור עקרת–בית, 'היסוד של הבית', משום שזוהי בעיקר האחריות והזכות שלה ליצור את האווירה הנכונה בבית ולהאיר אותו באור ובחמימות של חיים יהודיים. ומכיוון שניתנה לה אחריות כזאת, ברור שהקב"ה חנן אותה גם בתכונות ובכוחות הנחוצים כדי לבצע זאת במידה המלאה ביותר". (6)

הרבי אף מציין כי ישנה חלוקת תפקידים מובהקת בין הגבר לאישה בכך שהיא- תפקידה בבית והוא - תפקידו בחוץ:

"כדי שהבית יהיה בית יהודי אמיתי, שאז יהי' זה בית חם, מואר ושמח - הדבר תלוי במדה רבה ביותר באישה, עוד יותר מאשר בבעל. הבעל עסוק במשך חלק גדול מהיום בענייני פרנסה מחוץ לבית, ולכן האישה היא עקרת הבית - היסוד העיקרי של הבית. הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האישה". (7)

אחריות זו כוללת גם את הבעל ולא רק במובן הספקת הצרכים הפיזיים, או במילים אחרות: על האישה מוטל התפקיד לדאוג למצב הרוחני של בעלה. בשיחה העוסקת בבנות צלפחד הרבי מציין כי פרשת בנות צלפחד נכתבה בתורה ללמד את נשות ובנות ישראל לדורות הבאים את האחריות המוטלת עליהן:

"על נשי ובנות ישראל מוטלת אחריות, וניתנה להם הזכות והכוחות, לא רק בעניינים הקשורים עם חביבות כו', ולא רק בעניינים הקשורים עם חינוך הבנים והבנות, אלא גם בנוגע לכללות הנהגת הבית, ואפילו בנוגע להנהגת הבעל גם כאשר יוצא מחוץ לביתו (ואילו היא - 'כל כבודה בת– מלך פנימה'), שכן, בידעו שבשובו לביתו ישאלוהו כיצד התנהג בענייניו בחוץ, וכאשר יתברר שהנהגתו הייתה ע"פ חכמת התורה אזי יסתכלו עליו 'בעין יפה', שהתנהג כראוי ליהודי–תורני, ואם יתברר שנכשל בעניין מסוים שהיה צריך להתנהג באופן אחר, הרי זה יגרום אי שביעות רצון - הרי זה משפיע עליו להתנהג כדבעי גם בהיותו במשרדו או בעבודתו ובמלאכתו." (8)

מכך יוצא אפוא שהאישה היא מעין "משגיח רוחני" על בעלה, כאשר את כוחה היא שואבת מהבית המהווה מעין מרחב מוגן, בזמן שהבעל יוצא ונחשף לניסיונות שבחוץ. אין זאת כי אם אחריות חשובה מאד המוטלת על האישה המחייבת אותה בעצם לחיות באופן עצמאי את הרעיון החסידי:

"בכל ענייניה צריכה להיות נרגשת החיבה להנהגה ד'עיני ה' אלקיך בה', ובאופן ד'תמיד', היינו, לא רק בשבת ויום טוב, אלא גם בימות החול ובענייני חול יורגש שכאן ניצב הקב"ה". (9)

כחלק מהשלמת תכלית הבריאה של "דירה בתחתונים" ואולי אף כעיקרה של תכלית זו מוצבת האישה במסגרת הביתית שהיא ההתחלה הבסיסית של יישום כוונה זו: "וכאשר תהי' אצל האישה חיבה גלויה להנהגה באופן ש'תמיד עיני ה' אלקיך בה', בכל ענין פרטי ופעולה פרטית, אפילו בימות החול ובעיניני הרשות - הרי זה מעמיד את הבית כולו, יחד עם הבעל, גם בהיותו מחוץ לביתו, באופן שתהיה שם דירה לו יתברך, המשכת אלקות. (10)

וכך מסכם הרבי את תפקידה של האישה כעקרת הבית:

"אישה יהודיה צריכה לדעת שהיא עקרת הבית, והנהגת הבית תלויה בה. לא רק הנהגת הילדים, שהיא בוודאי תלוי'[ה] בה, שהרי חינוך הבית מונח בידי'[ה], אלא גם הנהגתו של הבעל, והנהגת הבית בכלל - תלוי'[ה] בה... ובמילא, אם רצונה בתואר שהתורה נתנה לה, 'עקרת הבית', ולא להיפך חס ושלום - עלי'[ה] לפעול בענין זה, שהבית יהי' בית יהודי... וכאשר האישה עושה זאת - אז היא 'עקרת הבית' אמיתית, ומצד זה נמשכת ההשפעה בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחא (= בבנים, חיים, מזון ורווחה)". (11)

במענה על מכתבה של בחורה צעירה שהתייעצה עם הרבי אודות תכני הלימוד הכדאיים בגיל המעצב את האישיות כתב הרבי:

"..אם מה שנאמר למעלה נכון לגבי כל אדם צעיר, זה בודאי נכון עוד יותר ביחס לאישה צעירה שצריכה להכין את עצמה לתפקיד הגדול והנשגב שלה בתור עקרת הבית, אשר באופן כללי קובעת את ההנהגה והאווירה של הבית היהודי, ובבוא הזמן, בתור אימא יהודייה אמיתית אשר גידול הילדים מופקד בידיה כאשר הם צעירים מאוד, ואשר יש לה השפעה ותפקיד חשובים כאשר הם גדלים. לפיכך, כל תועלת נוספת שאת משיגה בחיזוק ופיתוח היהדות שלך עצמך ויראת–השם ואהבת–השם וכו' שלך עצמך, בסופו של דבר יוכפלו פעמים רבות באווירה של הבית, ובילדים ובנכדים לכל הדורות. (12)

נשים פעמינו לגאולה

בעקבות המשימה החשובה: "הפצת המעיינות חוצה" בה ניצב הדור השביעי, גם הנשים נקראות ליטול חלק במשימה של הפצת המעיינות בנוסף על התפקיד המעצב של הבית, כפי שציינו, הן מבחינה גשמית ובעיקר מבחינה רוחנית-רעיונית המשתיתה בית יציב המחזק את היוצאים ממנו החוצה (-האיש).

משימה חשובה זו חלה במיוחד על אלו שיש להן את הכישורים המותאמים לתפקיד זה. בשנת תשי"ד (1954), בשיחה בחודש שבט, מציין הרבי:

"ואע"פ שבדורות שלפנינו לא היו הנשים בעלות–פעולה מטעם 'כל כבודה בת–מלך פנימה' - הרי בימינו אלו יש הכרח בדבר". (13)

שינוי התפיסה הזה אינו מוצג כתמורה אידיאולוגית, אלא כצורך של הדור. הדעה הרווחת דאז, הטוענת שמקומן של נשים רק בביתן ולא בפעילות מחוץ לביתן, אף בעידן זה הקרוב לגאולה, עת הנשים נחוצות ביותר להשפיע על יהודים, מוגדרת ע"י הרבי כחושך הגדול ערב הגאולה.


(צילום: רבקה ליפשיץ)

לכן, פונה הרבי בהוראה כללית ומדגיש את הצורך שביציאה הזו להשפיע על הכלל:

"ומכאן - הוראה לנשי ישראל: אע"פ ש'כל כבודה בת–מלך פנימה', ונשים נקראות 'עקרת הבית', לפי שעיקר תפקידם הוא לבנות בית בישראל, שבשביל זה הן צריכות להשאר ב'פנים', 'פנימה' דוקא - הרי אותן הנשים שחוננו בתכונות מיוחדות שביכולתן להשפיע גם בחוץ, עליהן לנצל תכונה זו באופן דצני עות לשם שמים, לקרב את הלבבות לעבודת ה' ולהחזיר בנות ישראל הנמצאות ב'חוץ' למוטב.

ואדרבה, טבע הקירוב והרכות של נשים מסייע אותן להצליח בקירוב הלב בות לעבודת ה' עוד יותר מאנשים, כפי שרואים במוחש, דכאשר משדלים את השני להתקרב לתורת ה' ועבודתו בדרכי נועם ודרכי שלום, יש הרבה יותר הצלחה (והפעולה היא פנימית יותר ויש לה קיום יותר) מאשר על ידי הפעולה על ידי ויכוחים ומלחמה כו' (כטבע האנשים, ש'איש דרכו לכבוש'). וכיון שהקב"ה ברא את הנשים בתכונה זו, הרי מובן שעליהן לנצל אותה במילואה, לא רק בהנהגת הבית, אלא גם ב השפעה בחוץ, לקרב את בנות ישראל לאביהן שבשמים." (14)

דווקא התכונות הנשיות הן אלו המצריכות את הנשים בזירה הציבורית מתוך שמירה מוקפדת על כללי הצניעות ובאופן המתקבל.

הרבי מפגין יחס דומה גם בהתייחסותו לתנועת הפמיניזם ומכנה אותה במונח התנועה "לשחרור האישה". בשיחה בחודש תשרי תשמ"ה (1984) עסק הרבי באריכות בנושא זה והתייחס לתנועה זו:

"מצד חושך הגלות - נוצר בלבול בקשר למעמדה של האישה, עד שהופכים חושך לאור ואור לחושך, היפך השכל האנושי והיפך האמת. יצאו מתוך הנחה שכאילו ע"פ התורה קיים חוסר שוויון בין הגברים לנשים, ולכן הקימו תנועה שלימה שמטרתה - 'שחרור האישה'. הכל מבוסס כביכול על 'אהבת ישראל' ועל כך שכל אדם נברא 'בצלם אלקים', שלכן אסור להפחית בערכן של נשים לעומת הגברים, ולכן נתפסו לרעיונות ולפעולות שהם היפך התורה - למען המטרה של הבאת שוויון בין הגברים לנשים". (15)

התפיסה המגדרית היא הכרחית ומכבדת לפי דברי הרבי, במסגרת עבודת ה' והחיים ע''פ תורה לגבר ולאשה תפקידים מוגדרים. שליחות האישה מתבטאת בהעמדת דור המשך וחיזוק התא הביתי- משפחתי.

התנועה "לשחרור האישה", הביאה לתוצאה הפוכה בהחלט " דווקא היא יצרה אצל נשים רגשי נחיתות עמוקים ביותר". (16)

והרבי מוסיף:
"מה יכול להיות משפיל יותר ממצב שבו אומרים לאדם שאסור לו לחיות על פי טבעו ובהתאם לאישיותו ולתכונותיו המיוחדות, אלא ששלמותו תתבטא רק בכך שיעשה את כל המאמצים וייאבק וילחם כדי לחקות מישהו אחר ולהידמות אליו?!". (17)

הרבי מוסיף שהתנגדות לתנועת הפמיניזם אינה נובעת מהיותה מנוגדת לתורה דווקא, אלא בעיקר מעצם היותה קיפוח נשים.

תפקיד הנשים כפי שהוא ביציאה החוצה ע''פ גדרי הצניעות מחייב את הכשרת הנשים כבר מגיל צעיר לתפקיד נשגב זה וזאת באמצעות לימוד תורת החסידות ולימוד תורה בכלל, הנשים אפוא, לוקחות חלק בתפקיד האוניברסאלי של הדור הנוכחי בזיכוך והכנת העולם לקראת ייעודו.

והרבי מסביר: "ועל פי פתגם הבעל–שם–טוב, אשר כל בני ובנות ישראל הם כמו אחים ואחיות השייכות למשפחה אחת, מובן, שפעולת הקירוב צריכה להתפשט גם מחוץ לגבולות המשפחה הפרטית עד שתקיף את כל שכבות עמנו בני ישראל". (18)

ובאמת, נשות חב''ד נרתמו למשימה נעלה זו והן מהוות חלק גדול ביותר בתמורה שנעשתה בדורנו הוא הדור השביעי, כריזמה, כישרונות והרבה יוזמה אישית הביאו לפתיחתן, עם השנים, של ארגונים שונים העוסקים בקטגוריות שונות ומגוונות העומדות כולן תחת אותה הכותרת המתעתדת להשלים את תכלית כוונת ובריאת העולם "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

(ערוך, מעובד ומלוקט ע''פ שיחות ומכתבים וכן מתוך ספר "השביעי" של הרב ד''ר יצחק קראוס, מחקר מעמיק תחת הכותרת: "דור הגאולה - תפקידן של נשים במשנתו של האדמו"ר מליובאוויטש")

הערות וביבליוגרפיה:

1. על תפיסה זו ראו י' קראוס, "לחיות עם הזמן", הגות והנהגה הלכה ומעשה במשנתו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – האדמו"ר מליובאוויטש, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשס"א, עמ' 134 – 139.
2. אגרות קודש (אגרות הרבי), ח"ד, עמוד שמו'.
3. ראו פירוש רש"י בראשית, פרשת ויצא לא, ד, ויגש מו, יט, בראשית רבה
עא, ב, ובמדבר רבה יד, ח.
4. ליקוטי שיחות, ל, עמוד 239.
5. שם, שם
6. מורה לדור נבוך כפר חב"ד, תשס"ה, ב (אוסף מכתבים באנגלית, המתורגמים לעברית), עמודים 104 – 105 .
7. התוועדיות תשי"ד, א, עמוד 139.
8. תורת מנחם התוועדויות, תשי"ז, עמוד 136
9. שם, שם
10. תורת מנחם התוועדויות, תשי"ז, עמוד 136.
11. תורת מנחם התוועדויות, תשט"ו, ב, עמוד 44 . על פי תפיסתו הרבי מנמק מהי הסיבה שהאם קובעת את השתייכותו הלאומית של הוולד ואביו את השיוך השבטי בתוך בני ישראל אם ככהן, לוי או ישראל: "ובזה (שעבודת האיש בגלוי והאישה לא בגלוי) מבואר טעם החילוק בעניין הייחוס, שעצם וכללות שם ישראל תלוי דווקא בהאם, שהנולד לאם ישראלית הוי ישראל (גם כשהאב אינו יהודי), אבל הפרטים, החילוקים בבני ישראל גופא – כהן לוי ישראל – תלויים במשפחת ה אב: להיות יהודי – תלוי בזה שהוא חלק אלקה ממעל ממש, למעלה מהתחלקות לפרטים; ואילו החילוקים דכהן לוי ישראל, שהן דרגות שונות בגילוי ה קדושה, הרי זה תלוי בהאיש שעבודת השם שלו היא בעניני קדושה גלוי'[ה]" (לקו"ש, ל, עמודים 239 – 240 ).
12. מורה לדור נבוך (לעיל הערה 17 ), ב, עמודים 102 – 103 .
13. תורת מנחם התוועדויות, תשי"ד, ב, עמוד 66.
14. לקוטי שיחות, כרך כה, עמודים 154 – 155
15. התוועדויות, תשמ"ה, א, עמוד 128
16. שם, שם
17. שם, עמודים 128 – 129
18. שם, שם