אל תפספסו: מאמר מבואר לפרשה מ'תורה אור' ● משפטים
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך: כמעט כל אחד מאיתנו חווה לעיתים תחושות של קרבה אמיתית לאלוקות, קרבה של התדבקות והתאחדות באין סוף, הבעיה היא – שזה קורה רק "לפעמים". לעומת זאת, מה רבה היא התפעלותינו אפילו למשמע סיפור אודות אותם צדיקי יסוד עולם אשר דבקותם באלוקות היא תמידית ומוחשית. "נשמות גבוהות" אנו מפטירים לעצמינו בקנאה.
מה באמת ההבדל בין נשמותיהם של אלו הדבקים בה' אלוקיהם כל רגע לאלו שרק לפעמים? אם יכולה נשמה "רגילה" לחוות דביקות באלוקות אפילו פעם אחת – אז למה לא תמיד? האם זה רק ענין של השתדלות או האם זהו בבחינת "עבודת מתנה"?
כל זה ועוד, במאמר שלפנינו.
השאלה
"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם" (שמות כ"א). פסוק זה דורש ביאור לשוני: בתחילה כתוב "אשר תשים לפניהם" (בלשון רבים), ובסוף כתוב "כי תקנה" (בלשון יחיד). לכאורה היה צריך להכתב: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תיקנו"?
שתי סוגי נשמות
בניגוד אולי לדעה הרווחת, רוחניות וגשמיות אינם שני דברים נפרדים אלא שני אופנים בהם ניתן לחוות את העולם – שני זוויות מבט על אותו הדבר – אלוקות! שכן אחד מעיקרי החסידות הוא ש "אלוקות זה הכול והכול זה אלוקות" וכשם שאין דבר נפרד מ"הכול" כך אין דבר נפרד מאלוקות!
ניתן אולי לתאר את ההבדל בין שני הזוויות הללו באמצעות המשל הבא:
כאשר אדם רואה צל של ענן על הארץ, אזי:
א. הוא רואה קטע חושך על האדמה והחושך הזה הוא ממשי בעיניו.
ב. הוא מבין שהצל שעל גבי האדמה הוא עדות לכך שקיים אור שכן ללא אור אין צל! ואולם גם באופן זה, קיום האור הוא תובנה בלבד, אבל מה שהאדם רואה בפועל זהו צל – חושך.
לו היה המתבונן מרחף ממעל לענן, בצד השמש, ומתבונן למטה, הרי האור היה הדבר הממשי בעיניו והעובדה שיש ענן תחתיו הייתה מביאה אותו לתובנה שככל הנראה מתחת לענן יש צל. כלומר במקרה כזה הרי שהאור הוא הדבר הממשי ואילו הצל (חושך) הוא תובנה בלבד.
האופן הראשון הנ"ל נקרא בחסידות "דעת תחתון" ואילו האופן השני נקרא בחסידות "דעת עליון". רובנו חווים את העולם כ "דעת תחתון" כלומר שאנו רואים וחווים את העולם כמציאות גשמית פשוטה וברורה ובטבעיות גמורה. ההשגות הרוחניות שלנו נגזרות מהתבוננות בכך שקיום הטבע מוכיח שיש מי שברא את העולם ומהווה אותו באופן תמידי.
דבר זה נקרא בחסידות "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות" כלומר קיום העולם ברור הוא ופשוט לנו. ואילו קיום האלוקות זהו חידוש שיש להתבונן בו.
צדיקים מאידך, חווים את העולם מהצד המואר – הרוחני שלו – "דעת עליון". אצל צדיקים המציאות הרוחנית היא הברורה והפשוטה ואילו קיום המציאות הגשמית הוא בגדר דבר חידוש שיש להבין אותו. דבר זה נקרא בחסידות "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות".
הסיבה לחילוק בינינו לבין הצדיקים נעוץ בשורש נשמותינו. בספר ירמיהו אומר הנביא (ירמיה ל"א, כו): "וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל .. זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה", תורת החסידות מבארת פסוק זה כך: בעם ישראל ישנם שני סוגי נשמות - "זרע אדם" ו "זרע בהמה". נשמות הצדיקים הן "זרע אדם", ואילו הנשמות ה"רגילות" של רוב בני האדם הן "זרע בהמה" (אין הכוונה כאן שנשמות ה "רגילות" הן נשמות מהסוג הקיים בבהמות ח"ו, שכן הן נפשות אלוקיות גם כן. הביטויים "אדם" ו "בהמה" כאן באים לסמל את הפער האדיר והמהותי בין שתי סוגי הנשמות, כפי שיתבאר מייד).
ההבדל המהותי בין האדם לבהמה אינו בכך שהאדם הוא בעל שכל וכישרונות, שכן אלו קיימים גם בחיות. והגם ששכלו וכישרונותיו של האדם האדם הם באין ארוך לאלו שבבהמה, מכל מקום היתרון הוא כמותי ולא מהותי. בספר משלי (ל, כ"ח) נאמר: "שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ, וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ". השממית (סוג של עכביש) מסוגלת לטוות רשת נפלאה בכישרון רב שספק אם אדם מן הישוב היה מסוגל לעשות זאת.
אך העובדה שהיא עושה זאת "בהיכלי מלך" מקום אשר מקפידים על ניקיונו מאד, מוכיח שאין היא מבינה את המשמעות הרחבה של מעשיה. גם אם היא יודעת שהמדובר הוא "בהיכלי מלך" אין הדבר עושה עליה כל רושם משום שאין לה את היכולת להפנים את מהות מעשיה ואת הקונטקסט האמיתי בהם הם מתבצעים, והיא עושה אותם מתוך אינסטינקט והרגל בלבד. כמו ילד שעושה מעשה משובה מבלי להבין את משמעות מעשיו, הוא יודע מה עשה, אבל לא יודע את המשמעות של מה שעשה.
בלשון החסידות, היכולת "להתחבר" למשמעות ומהות העניין ולא רק לצד המעשי שלו נקרא "דעת".
ההבדל המהותי בין נשמות "זרע אדם" לבין נשמות "זרע בהמה" הוא בכך שנשמות "זרע אדם" יודעות אודות אלוקות ורוחניות אבל לא מפנימות זאת מפני שמהות הרוחניות רחוקה מהם. הם אינם מחוברים לרוחניות "בעצם" וכל תפישתם הרוחנית היא באמצעות כלי השכל וההבנה בלבד. נשמות "זרע אדם" לעומתן, חוות רוחניות כחלק ממהותן ולא דרך כלי השכל. נשמות אלו "רואות" אלוקות ולא רק "מבינות" באלוקות. לגביהן אין כל העלם והסתר על האלוקות והם תופסים רוחניות באותה הפשיטות בה אנו תופסים גשמיות.
באופן אחר: ההבדל בין נשמות "זרע אדם" לנשמות "זרע בהמה" מקביל להבדל בין ראיה לשמיעה. כאשר אדם רואה דבר מה, הרי הוא "מתאחד" עם הדבר אותו הוא רואה, הדבר מתאמת אצלו כל כך שגם אם יוכיחו לו באופן ההגיוני ביותר כי לא ייתכן כי ראה את הדבר בעיניו, לא תפחית ה"הוכחה" דבר מאמיתות ביטחונו של הרואה שאכן ראה את מה שראה. גם ההשפעה של הראיה על הנפש חזקה מאד (לכן הפליגו חז"ל בענין שמירת העינים). לעומת זאת, שמיעה, הגם שגם היא מהכוחות הפנימיים שבנפש, מכל מקום "אינה דומה שמיעה לראיה" שהשמיעה אינה מתאחדת עם השומע באותה רמת ודאות כמו הראיה.
כך, אצל נשמות "זרע אדם" האלוקות הוא בפשיטות והעולם הוא "חידוש" שכן חווית האלוקות הוא אצלן באופן של "ראיה". ואילו אצל נשמות "זרע בהמה" להיפך – שהעולם הוא בפשיטות ואילו האלוקות הוא "חידוש", שכן חווית העולם הזה הוא אצלן באופן של "ראיה" ואילו האלוקות הוא באופן של "שמיעה".
פער זה בין הנשמות הינו מהותי ואינו ניתן לגישור. נשמות "זרע בהמה" לעולם לא יוכלו לחוות אלוקות כמו נשמות "זרע אדם" ולא ניתן לשנות זאת ע"י עבודה, מאומצת ככל שתהיה. אלו הם פשוט שני סוגי נשמות שונים.
נתינה פנימית
עם כל זה, גם נשמות "זרע בהמה" חווים הרגש של התאחדות עם האלוקות לפעמים. דבר זה אינו נובע מכח עצמם אלא מכח צדיק הדור המשפיע ו "מניח" בפנימיותם של נשמות אלו גילוי אלוקות ברמה אחרת ממה שמכירה נשמת "זרע בהמה" מצד עצמה.
זהו בין השאר גם תפקידו של משה רבנו – להשפיע "דעת" בנשמות ישראל, שיהא בהם דעת והרגשה באלוקות, כמו שכתוב: "וידעת היום" ו "דע את אלוקי אביך", דבר זה פועל משה (וכן כל צדיק הדור בדורו) בנשמות ישראל כל העת, אלא שלפעמים זוכה האדם אף לחוש בכך. והעצה לחוש בכך יותר הוא כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "כי תקנה עבד עברי", עבד הוא מלשון "עיבוד עורות", כלומר הפיכת העור הגולמי לעור מעובד שראוי לכתוב עליו ספרי תורה. כך גם באדם – כאשר אדם מעבד את מידותיו, בעיקר על ידי עבודת התפילה, זוכה הוא להיות עבדו של הקב"ה ובנקל יותר מתגלה בו אותה ה"דעת" שמשפיע בו משה רבינו שבדור.
ובזה מתיישבת השאלה איתה פתחנו את המאמר: מה הטעם לשינוי בפסוק מלשון רבים ללשון יחיד, שבתחילה כתוב "אשר תשים לפניהם" (בלשון רבים), ובסוף כתוב "כי תקנה" (בלשון יחיד). ולכאורה היה צריך להיכתב: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תיקנו"?
אבל על פי מה שהוסבר אודות שני סוגי הנשמות, מובן כי המילים "כי תיקנה" אינן מוסבות על המילה הקודמת בפסוק "לפניהם", אלא על המילים המופיעות קודם לכן בפסוק (לגבי משה) "אשר תשים" שמדברות (מעבר לפשוטו של מקרא) על משה רבנו ומרמזות לכך שתפקידו של משה רבנו, בין השאר, הוא "להקנות" דעת (חיבור אל האלוקות) בנשמות ישראל. ולכן "כי תיקנה" הוא בלשון יחיד – כלומר משה רבינו שבכל דור.
להורדת השיעור בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
