"לוקסוס של ממש" – שני אזני-המן

הגיעו ימי הפורים. היתה ברשותנו מגילה שצירפתי פעם לאחת החבילות ששלחתי.

הגיעו לבקרנו צעיר מן המפונים, בעל נטייה לקומוניזם, יחד עם שכנתו, מהנדסת במקצועה, מפונה אף היא. היא למדה פעם אידיש והתעניינה ביהדות.

– זמן מה קודם לכן הטמנתי מעט קמח לבן, ומהם הכנתי שני "אזני-המן". דבר פעוט זה תפס שם מקום חשוב, שכן הדבר הזכיר לנו במידת-מה כי עדיין בני-אדם אנו, כי עדיין יהודים אנו, כי ישנו הבדל כלשהו בין יום אחד למשנהו, וכי יש לנו שייכות כלשהי גם לעניינים נעלים יותר – לא רק למחשבות על הלחם ועל דלי-המים, שאותו יש לשאת מן הבאר תוך כדי צעידה בבוץ, כשלאורך כל הדרך נשפכים ממנו מים שהופכים את הבוץ לדביק עוד יותר... –

בחברת אנשים אלו בילינו את יום הפורים. הם הסתכלו על ה"אזני-המן" כעל לוקסוס של ממש, וכנהוג שם – מתוך ביקורת על "המנהגים הישנים".

שליחותה של בת-שבע אלטהויז

חג הפסח קרב ובא, ועמו סופן של חמש שנות הגלות.

בוקר אחד יצאתי להשיג חלב, והנה מרחוק צועדת אשה צעירה – על-פי לבושה ומראה פניה ניתן לדעת שהיא אינה מקומית – ובידה מזוודה. היא התקרבה אלי, נעמדה ואמרה לי: "את היא חנה, הלא כן?"

לרגע התפעלתי מהעובדה שזיהתה אותי. כשהתחילה לדבר, הכרתי מדבריה שהיא בתו  של אליהו-חיים , ושהיא נוסעת במיוחד אלינו.

ללכת עמה לביתי – לא יכולתי, שכן היה עלי להשיג את כל המזון הדרוש לצורך היממה הבאה, ושעה מאוחר יותר כבר לא יהיה ניתן להשיג דבר.

היא מצדה סיימה זה עתה מסע בן שתי יממות, בתנאי הנסיעה של אותם ימים, ובמשך כל זמן זה לא עצמה עין וישבה בצפיפות איומה; כך שלעמוד בבוץ ולהמתין לי – לאחר שכבר שירכה רגליה מתחנת הרכבת, מרחק של יותר מקילומטר – לא היה בה כוח מרוב עייפות.

שלחתי אותה איפוא עם "שקץ" של אחד השכנים אל מקום מגורינו, ואילו אני הלכתי לדרכי.

כשהגעתי הביתה, לאחר שדאגתי לכל הנדרש, לא פגשתיה. ה"שקץ" התעה אותה הרחק מביתנו, והיה עלי איפוא לצאת לאחר-מכן כדי לחפשה.

כשאותו מ. רבין – שהיה אצלנו, כפי שכתבתי לעיל – הגיע לאלמא-אטא, סיפר למכריו שם, יחד עם אחיו ה. רבין, על ביקורו אצלנו.

הוא סיפר להם בדמעות שליש על מצבנו, תיאר באזניהם כיצד הפעילו הוא ואחיו ערוצים רמי-דרג כדי לסייע לנו בהשגת המסמכים הדרושים, והסביר להם שמסיבות רבות חובה להזדרז ולמצוא אדם שיעביר אלינו את המסמכים.

מאחר שמסמכים אלו היו מבוססים על תחבולות – כל המסמכים הללו הושגו, כמובן באמצעות השתדלות רבה, לאחר ששולמו עבורם סכומי כסף טבין ותקילין שניתנו למטרה זו על-ידי אנשים פרטיים מידידינו הטובים (היו שנתנו סכומים של עשרות אלפים, חלק גדול מרכושם) – היה קשה מאוד למצוא מי שיהיה מוכן להעבירם.

המסמכים הוחתמו כבר בחתימותיהם של ראשי הממשל של הרפובליקה הנוגעת בדבר, ולכן לא ניתן היה לתת אמון בכל אחד לביצוע שליחות שכזו, ולא כל אחד רצה להתמסר לכך; משום שאם מישהו היה שואל שאלות, ומוצא באמתחתו של השליח את כל ההחלטות המאושרות לשחרר אדם שנשפט לגלות לפני תום ריצוי עונשו – היה בכך משום סכנה אמיתית הן לאותו אדם שהעביר את המסמכים והן לאלו שהתעסקו בהשגתם.

היו תחנות רכבת מסויימות שבהן היו עולים לרכבת פקידים מטעם הנ.ק.וו.ד., והיו מצווים על הנוסעים להציג בפניהם את כל מה שהם מובילים עמהם; אי-ציות להוראתם במקרה כזה היה בלתי-אפשרי. תחנות כאלה היו בדרך מאלמא-אטא לכפרנו.

באותה אסיפה שבה דנו כיצד לבצע את העברת המסמכים, נכחה גם אשה זו, בת-שבע, וכששמעה במה ובמי מדובר – אמרה מיד שאינה מתחשבת בשום-דבר, והיא תעביר את המסמכים, יהיו אשר יהיו; אך רצונה שידאגו לילדיה, שיהיה להם ממה להתקיים במשך הזמן שלא תהיה עמם. היא עבדה בייצור סריגים, ובקשתה היתה שיספקו במקומה למפעל את מכסת הסריגים שהיא מייצרת מדי יום, והרווח ישמש לפרנסת ילדיה.

האחים רבינוב קיבלו את הצעתה, שהיה בה כדי למלא את השליחות בדרך הטובה ביותר.

בעבודתה במפעל היתה בת-שבע ממונה על חטיבה של פועלים. מנהל המפעל הנפיק עבורה מסמכים רשמיים שבהם נאמר שהוא שולח אותה לרכוש חומרים עבור המפעל, ומינה עובד אחר שיפקח על החטיבה במשך זמן היעדרה. היא גילתה לו את מטרת נסיעתה, והוא השיב לה מיד שהוא שמע על האדם שבו מדובר, וכדי להציל אדם זה מוכן הוא אפילו ללכת בדרכים מסוכנות.

המנהל ביקש, כמובן, שהכל יתבצע בדרגת הסודיות הגבוהה ביותר. דבר זה היה חשוב לכולם – הן למתעסקים בעניין, והן לאלו שלמענם עשו כל זאת.

כך דאגו אנשים אלו לכל מה שהיה דרוש כדי שיתאפשר להעבירנו למקום מגורים אחר לאחר שיסתיימו חמש שנות הגלות.

לשם כך הוכנו מסמכים רשמיים בחתימת "בתנו" (לאמיתו של דבר מעולם לא היתה לנו בת) – הלא היא רעייתו של רבין. היא חתמה כי היא מקבלת על עצמה לדאוג למקום מגורים עבור "ל. שניאורסון" ורעייתו, ולספק את צרכי המזון וההלבשה שלהם, מאחר שמדובר באנשים מבוגרים שמצבם אינו מאפשר להם לעבוד.

כדי להשיג את האישורים לכל זאת מהמשרדים הגבוהים ביותר הקיימים – כדי שהמשרדים הזוטרים יותר לא יוכלו להפריע – שילמו אנשים זרים לחלוטין סכומי כסף גדולים עד לאין שיעור, ואכן כל האישורים הדרושים התקבלו.

כל מהלך קבלת האישורים היה מנוגד לחוקים, שעל-פיהם אנשים מהקטגוריה של בעלי היו צריכים לעבור הליכים ממושכים עד לשחרורם. רק באמצעות שוחד רב ניתן היה להשיג זאת.

כך הגיעה בת-שבע אלינו, מצויידת בכל מסמכי הזכויות הללו, במחשבה שתוכל לסיים את המלאכה בתוך מספר שבועות, ולחג הפסח ניסע מכאן כולנו יחד. אלא שבפועל הוברר שהמלאכה לא היתה כה קלה, והיא נמשכה למעלה משישה שבועות, והיתה כרוכה בקשיים רבים.

כל אזרח רגיל היה צריך להשיג אישור כדי לנסוע מעיר לעיר; וכשמדובר בגולה – אסור היה לו בתכלית לנסוע לעיר גדולה, והותר לו להתגורר רק בכפר.

ובכן, היה עלינו להראות שאנו נוסעים לכפר סמוך לאלמא-אטא. "וחזר הדין" – לשם כך היינו זקוקים שוב לאלפי רובלים, ש"אחינו" שלחו אלינו טלגרפית. ולאחר שהודיעו לנו במלים תקיפות שהדבר בלתי-אפשרי – הלך אליהם אחד ממכרינו, שילם "מנה יפה", והדבר נעשה "כשר"...

האיש שהעניק את האישור ביקש שניסע מכאן בהקדם האפשרי, כדי שהאישור – עם חותמת המשרד לאישורי נסיעה – לא יימצא בציאילי.

ההבטחה להנפקת המסמך התקבלה בערב פסח; אך לחתום עליו הם יכלו, מטעמיהם שלהם, רק בחול-המועד.

היו אלה ששה שבועות קשים מנשוא. בכל רגע היתה תלויה מעלינו אימת מוות בפועל ממש.

ראיתי בבירור שבעלי לא יוכל להמשיך לחיות בתנאים שבהם חיינו במשך הזמן עד עתה. חסר לו החוסן הנפשי והפיזי, והוא היה שבור מאוד. המלאכה כולה הוטלה, איפוא, עלי ועל שֶבַע; לבעלי, כך נראה, לא נותר עוד כוח לעשות דבר. היו רגעים שהתעוררו בו כוחות מן העבר, אבל נראה שהיה עליו לעשות מאמצים מרובים כדי להשתמש בהם.

בקזיל-ארדא דאג עבורנו קוליקוב למצה שמורה ולבשר לחג הפסח, ויומיים לפני החג נסעה לשם שֶבַע והביאה את הכל לביתנו. וכך חגגנו את חג הפסח השלישי בחדר זה.
אין ברצוני להאריך עוד בפרטים אלה.

ליל הסדר הראשון עבר כדבעי. בליל הסדר השני תקפה את בעלי חולשה, ובשעה שתיים בלילה נאלצנו להבהיל אליו רופא. החולשה נגרמה, מסתבר, מאכילת הדגים, שהתקלקלו בשל גלי החום שפקדו אותנו באותם ימים. רק עליו השפיעה אכילת הדגים באורח כה קיצוני, ככל הנראה משום שגופו היה כבר חולני.

היה זה בלתי-נסבל לראות אותו מתייסר כך, בשעה שכבר היינו בשמחה, לאחר שלנגד עינינו נראתה כבר "אתחלתא דגאולה".

אמנם "שמחה פנימית" – כביטוי המקובל – לא היתה בלבנו, אבל איכשהו חשנו צורך לפקוד על עצמנו להיות בשמחה.

עד הרגע האחרון – רגע הנסיעה – היה עלינו לשמור על עובדת נסיעתנו בסודי-סודות, משום שהיו עוד גולים, שתקופת הגלות שנגזרה עליהם נשלמה אף היא, וכלל לא עלה בדעתם לעזוב את מקום גלותם. עבורם איש לא הרעיש עולמות כפי שהרעישו עבורנו, ובדרך הישר – הדבר לא היה ניתן לביצוע בשום אופן. משום כך, כל אימת שהיה צורך לעשות דבר-מה בקשר לנסיעה – היה עלינו להישמר מעין הרע.

● להורדת היומן בפורמט PDF - עברית ואידיש

● להורדת היומן בפורמט PDF - אנגלית

● להורדת היומן בפורמט PDF - צרפתית

● להורדת היומן בפורמט PDF - רוסית