מאת שמואל סופר

סוף חודש שבט תשנ"ז, לפני 15 שנים. זה היה יום גשום וסוער. שני מסוקי יסעור המריאו משדה-התעופה 'מחניים' שבצפון, לעבר מוצבים בדרום לבנון.

בבטנם של מסוקי ה'יסעור' 73 חיילים, רובם חיילים קרביים מיחידות שונות וחלקם אנשי צוות של הטייסת.

בסביבות השעה 18:30 בערב, חגו שני המסוקים באוויר מעל הגליל, בעודם ממתינים לאישור בכדי לחצות את הגבול לתוך שטח לבנון.

המסוקים ביצעו סיבובי המתנה המעגליים באוויר והנורא מכל קרה: התנגשות קטלנית בין שני המסוקים. האחד צנח מיידית אל הקרקע והתרסק סמוך לקיבוץ דפנה, השני התרסק אף הוא על בית בתוך מושב שאר-יישוב - כשקודם לכן הטייס ניסה לבצע נחיתה.

כל 73 הלוחמים שהיו בשני המסוקים נהרגו במקום. "אסון המסוקים" הינו האסון הגדול ביותר שידע צה"ל.

דיווחים ראשוניים

ר' איציק בלוי מכפר-חב"ד, המכהן כיום כסגן מפקד המתקן הצבאי לזיהוי חללים בצה"ל, מספר ל-COL על היום הקשה והימים הטרופים שלאחר-מכן.

"עבדתי אז ב'צעירי-אגודת-חב"ד'", מספר איציק, "השעה הייתה כבר 20:00 בערב. בזמן שאני יושב בשלווה במשרדי, פותח את הדלת בבהלה ר' מנדי ברוד ואומר לי שיש ידיעות על תאונה קטלנית בין מסוקים בצפון וככל הנראה ישנם עשרות הרוגים.

"הרמתי מיד את שפורפרת הטלפון וחייגתי אל היחידה שלי 'יחידה הקבורה המטכ"לית' - כך היה אז שמה. אמרו לי שטוב שהקדמתי להתקשר, ואז עדכנו אותי בפרטים ראשוניים".

"בשעה זו עדיין לא ידענו מה גודל האסון", ממשיך איציק לספר, "הורו לנו להגיע מיידית לשדה-דב בתל-אביב, שם התקבצנו חלק מחברי היחידה ולשם הבאנו את כל ציוד היחידה הדרוש לעבודתינו - איסוף וזיהוי חללים".

בגיא צלמוות

איציק ממשיך ומספר: "בשעה 23:00, בלילה אפל זה, הגיע מטוס הרקולס של צה"ל, שהטיס אותנו ישירות לשדה-התעופה 'מחניים', משם המריאו המסוקים כמה שעות קודם לכן. לאחר שנחתנו, הועברנו באוטובוסים לכיוון מקומות הנפילה.

"הדרך הייתה קשה, המחשבות בראש לא מפסיקות לרוץ אפילו לרגע. ברקע יללות הסירנות ורכבי הביטחון שנעים במהירות מכל כיוון אפשרי. עברנו מחסומים רבים עד למקום ההתרסקות בשאר-ישוב - בו התברר לנו לראשונה מה גודל האסון ומה גודל העבודה שמצפה לנו.

"חלק מחיילי היחידה הושארו בשאר-יישוב והחלק האחר (ואני בתוכם) המשיך לכיוון מקום הנפילה השני. האנשים שהושארו בשאר-ישוב, החלו מיד לעבוד במלאכת הקודש.

"לאחר זמן מה של עבודה בשטח, אמרו לנו שאנשי יחידות ההנדסה יעשו את עבודת החילוץ, ואנחנו עברנו למחנה גיבור על-ידי קריית-שמונה, לשם הגיעו כל החללים – גופות וחלקי גופות".

מחזה מצמרר

איציק נעצר לרגע, נאנח לפני שהוא ממשיך לתאר את אותו הלילה הקשה. "זה היה נורא. המשאיות שהביאו חללים מהשטח נסעו הלוך ושוב ולא נחו לרגע. במקביל – מסוקים הגיעו אלינו לאסוף את החללים שכבר טופלו על ידינו. המחנה התמלא במראות זוועה ואנחנו עסקנו במלאכתנו.

"הזיהוי הראשוני של החללים נעשה אצלנו, ובהמשך הם הועברו ל'בית הלווית רידינג' בתל-אביב, שם הושלמו כל הליכי הזיהוי הסופיים.

"אז לא היה לנו את הטכנולוגיה המתקדמת שיש לנו היום בתחום זיהוי החללים, ובנוסף - רישומי כל החיילים שהיו על המסוקים לא היו מאה אחוז מדוייקים.

"תוך כדי העבודה הקשה במחנה בצפון, מגיע חייל נרגש והמום כולו. תוך כדי שהוא משוטט לו בין החללים, הוא מספר לי ולחבריי שהוא היה אמור לעלות על הטיסה הזו, ולבסוף עלה במקומו חייל אחר שהחליף אותו, אז הוא הגיע במיוחד לחפשו בין החללים. המפגש המצמרר והפרידה האחרונה ביניהם שם על הקרקע היה מחזה נורא".

הפוגת שחרית

העבודה הקשה והמתישה במחנה גיבור הצמוד לעיר קרית שמונה נמשכה עד בערך 10:30 בבוקר. "למרות השעה והעייפות, עדיין המתנו במקום לכמה חללים שהיה מאוד קשה לחלצם מהתופת.

"ניצלתי את כמה מרגעי ההפוגה שהיו לנו והרמתי טלפון לר' יגאל ציפורי מבית-חב"ד קריית-שמונה. ביקשתי שיבוא אלינו עם תפילין בכדי שנוכל להתפלל, וכמו כל שליח הוא הגיע אלינו בזריזות עם כמה זוגות תפילין וארוחת בוקר דשנה לכל היחידה.

"אגב, הרב ציפורי המשיך ללוות שם את החיילים שעסקו בשטח ואת המשפחות של החללים באיזור הצפון, אף הוא עשה עבודת קודש".

"אחרי שסיימנו את מלאכת הזיהוי הראשוני במחנה גיבור, העבירו אותנו בטיסה חזרה לשדה-דב, והמשכנו לעבוד ב'רידינג' בתל-אביב במשך ארבע ימים רצופים, העבודה הסתיימה בערב שבת של אותו שבוע קשה".

איציק מסיים: "במשך כל השעות הקשות של מלאכת הקודש בה אני עוסק, לא עברה במוחי כל מחשבה על קושי והתמודדות עם המראות הקשים מנשוא, אך בערב אותה השבת כשראיתי בכותרות הראשיות את התמונות של 73 החיילים הצעירים שנהרגו בתאונה - החלו הסיוטים והמחשבות הקשות, איתם נאלצתי להתמודד ימים ארוכים".

לצפייה בקטע וידאו מהאירוע: