הרב מנחם ברוד

בי' בשבט תש"י (1950) עלתה למרומים נשמתו של הרבי הקודם מליובאוויטש, הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד. את מקומו מילא חתנו, האדמו"ר השביעי, המוּכר בעולם כולו כרבי מליובאוויטש.

הכול מודעים להתעוררות הגדולה שחולל הרבי מליובאוויטש בעניין הגאולה. למעשה זה עיקר יסודי באמונת היהדות, היסוד השנים-עשר מי"ג עיקרי האמונה, אבל משום-מה הוא קצת נזנח בעבר. כאשר בני-אדם התבטאו 'כשיבוא המשיח' הם בעצם התכוונו לומר שהדבר יקרה בעתיד הרחוק, במקרה הטוב, או לעולם לא.

הרבי מליובאוויטש עורר ציפייה אדירה לגאולה, והפך אותה לדבר חי ועכשווי. כיום, כשבני-אדם מדברים על ביאת המשיח, הם מתכוונים לדבר קרוב, מציאותי, ממשי; דבר שמחכים לו כשם שמחכים לאורח שהבטיח לבוא.

גאולה של רווחה

בפעולותיו בעניין זה התבסס הרבי על דברי חותנו, הרבי הקודם, שהוא שהחל להסעיר את העולם היהודי בדבר הגאולה הקרֵבה.

הוא טבע את הביטוי "לא נותר אלא לצחצח את הכפתורים", ביטוי החוזר ונשנה בשיחותיו ובאיגרותיו של ממשיכו. משמעות האמירה הזאת, שהכול כבר מוכן לגאולה, כמסדר צבאי העומד מוכן לקבל את פני המלך, ולא נותר אלא לצחצח ולהבריק את כפתורי המדים.

עם זה, ראוי לשים לב להבדל בולט בין מסר הגאולה במשנתו של הרבי הקודם ובין תפיסת הגאולה בפי חתנו וממשיכו. אצל הרבי הקודם, הציפייה לגאולה עולה מתוך הכאב והמצוקה.

בעיצומם של אימי השואה זועק הרבי כי הצרות הנוראות הללו הן חבלי משיח, שאחריהם תבוא הלידה המיוחלת של הגאולה. "כל הצרות והייסורים הם הטבילה ברותחים, המעבירה כל זוהמה, כדי לקבל את פני האורח הטוב אשר עיני כל אחינו בני-ישראל מצפות לו", הוא כותב.

לעומת זה, אצל חתנו הרבי מליובאוויטש, הציפייה לגאולה עולה מתוך מציאות של רווחה ושלווה דווקא. הוא מדבר על גאולה הבאה "בחסד וברחמים". 'חבלי המשיח' כבר מאחורינו, ועתה צריך לקבל את פני משיח-צדקנו מתוך שמחה ומנוחת-הנפש.

לא לחשוש

קודם-כול יש בכך מסר מרגיע לרבים החוששים מפני גאולה שבאה מתוך תהפוכות נוראות ומלחמות. הרבי קבע שיצאנו ידי חובה בכל האירועים הקשים שעברו על עמנו בדורות האחרונים, ומעתה יתנהל הכול בחסד וברחמים.

חשובה לא-פחות היא עצם יצירת הציפייה לגאולה מתוך מציאות של רווחה ושפע. זה החידוש של דורנו, שיהודים זועקים לגאולה גם כשטוב להם. זו דרגה גבוהה יותר של הכרה כי הגאולה לא נועדה לפתור מצוקות בלבד, אלא להביא את העולם לידי שלמותו ואל תכלית בריאתו.

מוטלת עלינו אחריות כבדה. כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים להטות שכם, להרבות טוב וחסד, כדי להביא את הגאולה יום אחד קודם.