מסירות-נפש על קבר ישראל

בינתיים המשיך לו הזמן לחלוף כסדרו, יום אחר יום. גלי הכפור היו עזים למדי, ובעיית המזון החריפה עם כל יום שעבר.

להגעתם של המפונים היתה השפעה מסויימת על כך. הללו, ברובם, לא נמנו על העניים, והשוק המקומי לא היה ערוך דיו לספק את צרכיהם במדה שהיתה דרושה להם. כתוצאה מכך, אלו שהיה ברשותם כסף רב יותר – שילמו מחיר יקר יותר, והשיגו כל מה שרצו; ואילו עבור ציבור הגולים – המחירים לא תאמו את יכולותיהם הכספיות, ומבחינה זו נעשה מצבם קשה יותר.

בשל כל הסיבות האמורות לעיל התפשטה מאוד מחלת הטיפוס ר"ל, ובשל תנאי החיים באותה תקופה הסתיימה המחלה ברע לעתים קרובות יותר משהסתיימה בטוב.

אל אחד ממקורבינו, גולה אף הוא, שהיה נוהג לבקר בביתנו, הגיעו אשתו ובתו, אך הדבר לא הביא לשיפור במצבו. יום אחד הוא נכנס לביתנו, פניו נפוחות וצבע עורו צהבהב מרעב (מי יתן ולא נראה כזאת לעולם). עבודה – לא היתה לו. כשהבחין באי-אלו חתיכות לחם שהיו מונחות על השולחן בביתנו – החל לנעוץ בהן את מבטו בעיניים כה נוצצות, עד שפקדתי עליו לקחת את הלחם ולאוכלו, על-אף שלחם זה היה כל מה שהיה ברשותנו באותה עת, ולחם נוסף ליום המחרת לא היה לנו.

לא מטוב-לב עשיתי זאת; מי שראה את פניו של אדם זה – כלל לא יכול היה, לדעתי, לחשוב אחרת, והיה חש כורח לתת לו גם את הנגיסה האחרונה שברשותו.

יום אחד השיג אדם זה משרה כשומר בשדה דלועים מיובשות, שהסחר בהן נמנה על תחומי העסק הגדולים ביותר באזור. לצורך עבודה זו היה עליו לעמוד בשדה הפתוח, בכפור, בלב הרוחות העזות. הוא יצא לעבודה מבלי להתחשב בכוחותיו החלשים, משום ששם יכול היה לקבל קצבת מזון טובה יותר שממנה יוכל לשבוע.

לפנות ערב היה אמור לשוב לביתו, אך הוא לא הופיע. בבוקר הגיעה אשתו לביתנו כדי לחפשו, ומבלי להאריך בדברים – האיש נמצא קפוא, בדרכו הביתה מן השדה. חולשתו לא יכלה לשאת את הכפור.

כאן התעוררה שוב שאלת הבאתו לקבר ישראל. הדבר גרם לבעלי עגמת-נפש בל-תתואר. הוא לקח עמו יהודי נוסף מחרקוב, שהיה מקושר אליו מאוד, הלך לביתו של הנפטר – שהיה רחוק למדי מביתנו – ודאג לכך שהנפטר יובא מן השדה אל בית-מגוריו. שם עשה בעלי את כל הדרוש, כולל עריכת טהרה כדין, בזמן של מחסור כבד במים. לאחר-מכן הביא את הנפטר אל בית-הקברות הנכרי, שם היתה כבר שורה שלמה של נפטרים יהודים ר"ל, שגודרה קלות כדי שהיהודים לא יהיו מעורבים עם הגויים.

את הקבר חפר היהודי מחרקוב בעצמו. היה זה יהודי גביר, שהוא כשלעצמו לא היה שייך כלל לעבודות מעין אלו; אך (כפי שסיפר לי לאחר-מכן) בראותו עד כמה נגע הדבר לבעלי – עורר בו הדבר את הרצון לעשות זאת.

קשה היה לו לראות את הרב מסייע לו במלאכה הקשה, אך הוא היה זקוק לסיועו, שכן בגלל הקור הכבד היה עליהם לסיים את המלאכה בזריזות, כדי שלא יהיו חשופים לכפור זמן רב מדי. הם ביצעו הכל על-פי דין, ואף אמרו קדיש.

בהגיעו הביתה בכה בעלי מרות. הכפור חדר לעצמותיו עד כדי כך שגם לאחר שהיה בחדר חלף זמן ניכר עד שעלה בידו, באמצעים שונים, להתחמם ולחזור למצבו הרגיל.

שלושה שבועות לאחר-מכן קרה מאורע דומה לבעל-האחוזה הרומני, שנמנה על אלו שנהגו לבוא לבקרנו לעתים קרובות (היו מקרים קשים רבים נוספים, אך אין ברצוני עוד לתאר תמונות שחורות שכאלה).

במקרה בעל-האחוזה הרומני, בניגוד למקרה הקודם, היה על בעלי להשקיע כוחות רבים כדי להוציא אותו מבית-הרפואה, וכדי לקבל פתק מהרופא המאשר שהאיש מת מהתקף-לב – שכן אלו שמתו מטיפוס הבהרות היו צריכים להיקבר בקבוצות של מספר מתים יחד, סמוך לבית-הרפואה, וכמובן – ללא כל הבדל הקשור לזהותו הלאומית של המת.

כמה גדולים מסירות-הנפש והגבורה שבכוחם עשה בעלי כל זאת! הייתי מכנה זאת "גבורה שבקדושה". לא יכולתי להבין כיצד יכול היה להתרוצץ כך כדי לדאוג לכל הדרוש, על הקשיים העצומים שהיו כרוכים בכך, וכל זאת מבלי להתחשב בכך שכל פעולה שעשה היתה כרוכה בסכנה אמיתית עבורו, סכנה שאותה ידע היטב ופחד ממנה. למרות כל זאת, ברגעים אלה הוא לא ערך חשבונות כלשהם.

אולי ניתן לומר, שבזכות פעולותיו אלה זכה – בעיצומה של גלות כה קשה ובייסורים גדולים – לחיות את חדשי חייו האחרונים בכבוד גמור. לולא הכוחות הגדולים שהשקיעו בכך שני אחים, אברכים פשוטים – מתוך מדריגה של מסירות-נפש שאינני יודעת אצל מי עוד ניתן למוצאה – היה גורלו של בעלי זהה לגורלם של הנפטרים הנזכרים לעיל.

עתיד מעורפל

כך  חלף לו הזמן, כל יום דומה לחברו, עד שהחל להתקרב סופה של תקופת הגלות בת חמש השנים שנגזרה על בעלי.

המלחמה עדיין לא הסתיימה, ולגולים מסוגו של בעלי לא הותר לגור בערים גדולות. בעירנו  לא היה אפילו מי שיכולנו לעמוד עמו בקשרי מכתבים. מקרובינו לא נותר בעיר איש ב"ה , ועד היום  אינני יודעת מה נעשה עמהם. אחד מאחיו של בעלי  היה אף הוא אסיר במחנה עבודה.

להישאר לגור כאן – לא היו לנו עוד כוחות; ובכן – מאין יבוא עזרי? לפחות קיווינו לשינוי מקום. המקום נמאס עלינו כבר, ונעשה קשה לנו לראות לנגד עינינו שוב ושוב כל בקתה, ובוודאי – כל גוי שהתגורר שם.

המפונים החלו לחשוב על שיבה לערים שהתרוקנו מכוחותיו הנסוגים של היטלר. האזור נעשה רגוע יותר. אותנו, לעומת זאת, היה על השלטונות לחקור ולדרוש היטב על כל צעד שרצינו לעשות.

קול של בית

יחד עם כל זאת, מצד אחד הוקל המצב במקצת.

יום אחד הגיע אלינו מברק מטשקנט, ובו נאמר שבמשרדי ה"קהילה" שבעיר (הכוונה היא לקהילה היהודית של מוסקבה, שהשתכנה שם זמנית, ומשם השיבה לכל השאלות שהופנו אליה) נמצא מברק מבננו בכורנו , ובו הוא שואל: היכן נמצאים הוריו ואחי אביו? (אחי האב כבר היה אז בעולם האמת, אבל רק אני ידעתי על כך, ואילו
מבעלי העלמתי זאת).

מיד עם קבלת המברק הורינו להבריק אליו בחזרה את כתובתנו, ושם קיבלנו כעבור כמה שבועות מברק נוסף, ומיד כשהבחנו בחתימה המתנוססת עליו – "מענדל", "מוסיא" – אורו עינינו במידה רבה.

אולם רק את מלות החתימה יכולנו להבין; אשר לשאר כל תוכנו של המברק – לא ידענו את השפה האנגלית כדי שנוכל להבין מה נאמר בו. היו בסביבתנו אנשים שהשתתפו בקורסים במכון לשפות זרות, אולם איש מהם לא למד אנגלית. החיפושים אחרי מי שיוכל לקרוא עבורנו את המברק נמשכו שבוע שלם, והיה עלי ללכת לשם כך ארבעה קילומטרים, רגלי כמובן, עד שמצאתי מורה בבית-ספר, שהצליח, בקושי ומתוך מאמץ, לקרוא עבורי את המברק. סוף-סוף הצטלצל באוזנינו קול ביתי, קול קרוב, שכה חסר לנו.

כעבור זמן-מה קיבלנו כבר שתי חבילות מזון, ומבחינה זו הוקל מצבנו. אולם עיקר הקושי נותר במקומו – כבר היינו שבורים ורצוצים עד מאוד, והשאלה מה לעשות הלאה עמדה בפנינו במלוא עוצמתה. לא היה באפשרותנו לבוא בדברים עם איש.

הגיעה לאוזנינו שמועה – אם-כי לא ידיעה רשמית – שקיימת החלטה שלא לשחרר את הגולים ממקומות גלותם עד סוף המלחמה, ושגם לאחר-מכן יניחו להם לנסוע רק למקומות שאין בהם יישוב גדול של בני-אדם.

בשלב זה החל מעיין הסבלנות שלנו להתרוקן. כפי שהסתבר לאחר-מכן, נראה שכבר אז סבל בעלי מהמחלה שממנה הסתלק מהעולם. כוחותיו לא היו עמו עוד, ודוקא אז הוא היה זקוק להם כל-כך!

להורדה בפורמט PDF: לחצו כאן