מערכת COL | יום א' שבט ה׳תשע״ב 25.01.2012

מתכוננים לשבת: בואו ללמוד מאמר מבואר מ'תורה אור' ● מרתק

לקראת כ"ד טבת, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד ובעל ה'תניא' וה'שולחן-ערוך', מרכז התקשורת החב"די - COL, השיק לפני שבועיים מדור חדש - 'אור בפרשה' ● במסגרת המדור, נביא מידי שבוע מאמר לפרשת השבוע מ'תורת אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן, מבואר ומוסבר בלשון ברורה ובהירה המתאימה לכל אחד ואחד, מאת הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד בעיר אלעד, מרצה בחסד עליון, הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● מיוחד למאמר המלא, פרשת בא
מתכוננים לשבת: בואו ללמוד מאמר מבואר מ'תורה אור' ● מרתק
(עיבוד: COL)
מאת הרב נועם אהרוני

בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים


הקדמת העורך:
בסיום פרשתינו מסופר אודות תחילת יציאת בני ישראל מארץ מצרים בתום עשרת המכות שהנחית הקב"ה על פרעה ועל עמו "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות י"ב מ"א).

הביטוי "צבאות ה'" המופיע בפרשתינו הוא יחודי ואינו מופיע באף מקום אחר בתנ"ך כולו. אונקלוס תרגמו כפשוטו "חיילא דה'" כלומר חייליו של הקב"ה. ביאורו של אונקלוס מעורר תהיה לנוכח דברי המכילתא על הפסוק "והמים להם חמה" (שמות י"ד כ"ט) המופיע בפרשה הבאה המבאר מפני מה נכתב בפסוק "חמה" (ללא "ו") ולא "חומה" (עם "ו"): "היו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדים עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים? ומנין שאף הים נתמלא חימה? שנאמר "והמים להם חמה" אל תיקרי "חומה" אלא "חמה) (ח נקוד צירה)". ואם כן – כיצד ניתן לומר על בני ישראל במצב שפל זה שהם חייליו של הקב"ה?

נדמה כי לכך כיוון המכילתא בהסבירו מיהם אותם "צבאות ה'" היוצאים ממצרים: "אלו מלאכי השרת", כלומר שאותם המלאכים הנמצאים עם בני ישראל בגלותם יצאו עימם ממצרים. אמנם, אין מיקרא יוצא מידי פשוטו. אך מדברי המכילתא הנ"ל עולה כי בנוסף לבנ"י ישראל, יצאו ממצרים גם מהויות רוחניות נעלות שעליהם רומז הכתוב במילה "צבאות". במאמר זה מבאר גם אדמו"ר הזקן כי הביטוי "צבאות ה'" רומז על גאולה רוחנית שהתרחשה בסמוך ליציאת מצרים, אך בהקדים קודם ביאור אחד מהשמות שאינם נמחקים "ה' צבא-ות" וכדלקמן: ה' צבא-ות.

לעומת הביטוי "צבאות ה'" המופיע פעם אחת בלבד, מופיע הביטוי "ה' צבא-ות" פעמים רבות בתנ"ך. בעיקר עשו שימוש בכינוי זה הנביאים האחרונים, ובפרט חגי, זכריה ומלאכי יותר מכולם. אבל, זכות היוצרים על השימוש בכינוי זה בתפילה שייך לחנה, כפי שמספרת הגמרא (ברכות לא:): "אמר ר' אלעזר, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקרא לקב"ה "צבא-ות" עד שבאתה חנה וקראתו "צבא-ות". אמרה חנה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מכל ציבאי צבאות (השמים) שבראת קשה בעיניך שתיתן לי בן אחד? כו'..". אמנם הביטוי "ה' צבא-ות, מופיע עוד קודם לכן (שמואל א א,ג): "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'" אך כאמור לעיל, השימוש בכינוי זה בתפילה מופיע פעם ראשונה בתפילת חנה הנ"ל.

מפשטות מאמר הגמ' הנ"ל עולה כי חנה השתמשה בכינוי זה על מנת "להטיח" כביכול בקב"ה דברי תוכחה, אך בפועל אומרים חז"ל כי הקב"ה נהנה כביכול מכינוי זה ואף הבטיחה: "עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה, כמו שאמר שמואל: "כה אמר ה' צבאו-ת פקדתי.." וכו'..". וא"כ יש להבין:

א. מהו מהות הכינוי "ה' צבאו-ת"?

ב. מהו ההבדל בין "צבאות ה'" – ל – "ה' צבאו-ת"?

אך להבין כל זה יש להבין תחילה ענין השמות בכלל ומהי מעלת ה' המיוחד שם הוי"ה ב"ה:

הוא היודע – או - הידע כגרזן ביד החוצב

בפרק ב' מהלכות יסודי תורה (הלכה י"ד) כותב הרמב"ם אודות ה' וזה לשונו: "הוא המדע והוא היודע וכו' ודבר זה אין ביכלת האדם להבינו על בוריו". למרות שמדיברי הרמב"ם עולה בבירור עיקרון אחדות ה' שהחכמה והוא (ה') זה היינו הך, הרי שהמהר"ל (בהקדמה לגבורות ה') חולק על כך נמרצות וקובע שאין לומר שהוא החכמה, שאם כן, מגבילים אותו לכך שהוא חכמה בלבד. והגם שהחכמה היא אין סופית, מכל מקום היא חכמה ולא חסד, ואם כן יש בזה הגבלה מסויימת וחלילה להגביל כביכול את הקב"ה! לכן קובע המהר"ל שהחכמה כלפי ה' היא כגרזן ביד החוצב, כלומר שהוא ית' לגמרי למעלה מן החכמה ומשתמש בחכמה ככלי, כמ"ש "כולם בחכמה עשית".

קבלת האריז"ל, ובפרט כפי שהיא מוארת במאור שבתורה זו תורת החסידות, מתווכת בין השיטות ומבארת כך:

א. אכן מהותו ועצמותו ית' הוא למעלה לגמרי מענין החכמה.

ב. כאשר הקב"ה משפיל את עצמו, כביכול, ו"מתלבש" בספירת החכמה (הכוונה היא לספירת החכמה שבעולם האצילות שהוא הנעלה ביותר מבין ארבע העולמות והוא אלוקי במהותו), אזי, כלפי התלבשות זו אנו אומרים כי "הוא המדע והוא היודע".

ביאור זה נכון גם לגבי שאר השמות והתארים שנמצאו שכינו לו ית' בתורה ובדברי הנביאים ובדברי רז"ל, כמו "חסיד", "רחמן" וכיוצא בהן. כי אם לגבי חכמה אנו אומרים שהוא מובדל והחכמה היא כעשיה אצלו כאשר הוא מתלבש בה, הרי כל שכן לגבי המידות שהם למטה מהחכמה (גם כאן הכוונה היא למידות כפי שהם בעולם האצילות). שהוא ית' נעלה לגמרי מכל המידות, וכמאמר "לאו מכל אלין מדות איהו כלל" (מתוך "פתח אליהו"). אלא, כמאמר חז"ל "במקום שאתה מוצא גדולתו כו' שם אתה מוצא ענותנותו". הקב"ה כביכל משפיל את עצמו להתלבש במידות ודרכם לפעול בעולם. ואז נקרא "חכם", "חסיד" וכיו"ב. וזה נקרא "גדולתו". כי באמת הקב"ה מצד עצמו אינו "גדול". שכן "גדול" הוא מונח יחסי (למשהו קטן ממנו) ואילו ה' אינו מיוחס לאיזה דבר שיהיה. והוא למעלה מ"גדול" גם כן. אלא אימתי אנו אומרים שהוא "גדול"? כאשר הוא מייחס עצמו כביכול לעולמות ע"י התלבשותו בעשר הספירות - חב"ד ומידות. ולכן "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענונותו", כלומר במקום שהוא עניו להשפיל עצמו להתלבש במידות שם הוא נקרא "גדול".

שמותיו של ה'

עשר הספירות שבעולם האצילות, מורכבים משני חלקים: כלים ואורות. הכלים פחותים במהותם מהאורות (שהרי כל תפקידם הוא להכיל את האור), אך שרשם גבוה יותר מהאור המתלבש בהם. עם כל זה, בעולם האצילות הכלים והאורות מאוחדים זה בזה.

שרש הכלים של הספירות שבאצילות הוא בשמות השונים של ה'. לדוגמא: שרשו של כלי החסד שבאצילות הוא של "א-ל". שרשו של כלי הגבורה הוא שם "אלוקים" ושרשו של כלי המלכות הוא שם "אדנ-י". אך בכולם מאיר אור אין סוף. כאשר שם הוי'ה הוא שהוא מחבר בין האור והכלי. הספירה המיוחדת שבכולם היא ספירת התפארת, אשר בה גם הכלי וגם האור הם בשם הוי'ה.

ולכן שם הוי'ה מצטרף לכל השמות, כמו שכתוב: "ביום עשות הוי'ה אלוקים ארץ ושמים", וכתיב "הוי'ה צב-אות" וכו'. מפני שבחינת שם הוי'ה הוא הממשיך את האור א"ס להתלבש בשמות אלוקים וצבא-ות שהם הכלים. שהוא הממוצע בין אורות וכלים ולכך הוא המחבר את האורות עם הכלים.

שם הוי'ה (הנכתב "י", "ה", "ו", "ה") רומז גם על המצות. כפי שנאמר בתיקוני זוהר על הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור" (שמות ג,טו) : "שמי עם י"ה שס"ה לא תעשה. זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה". כלומר שאור שם הוי'ה הוא בהתאחדות גמורה עם המצות כפי שהם מופיעים בתורה.

ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים

משה רבינו היה בחיר הנביאים, השגותיו הנבואיים הגיעו עד עולם האצילות ומשם הוא המשיך את התורה לבני ישראל. גם בני ישראל היו אז בדרגה נעלית ביותר ויכלו "להתחבר" (להרגיש, להפנים) לתורה רוחנית כל כך. כלומר משה רבינו המשיך לבני ישראל תורה שמימית ובני ישראל "עלו השמימה" מבחינה רוחנית על מנת לקבל אותה. ההתאחדות בין ה', התורה ובני ישראל היתה אז בשלימותה.

אבל השנים תכפו, הגלויות ארכו וירידת הדורות נתנה את אותותיה בעם ישראל, עד ששוב לא הרגישו את אותו ה"חיבור" אל התורה כפי שהרגישו דור המדבר. והסיבה לכך היא מפני שהאור האלוקי לא התחבר עם העולמות התחתונים כמו שהוא מחובר לעולם האצילות. בעוד בעולם האצילות האור והעולם הם מציאות אחת בלתי נפרדת, הרי שבעולמות התחתונים העולם הוא מציאות נפרדת כביכול. ואילו האור האלוקי, גם אם שורה בעולם ואף מתגלה בו, אינו מתאחד עימו אלא ההתגלות היא דרך המידות בלבד. ואז - מצד אחד הייתה התורה השמימית אותה מסר משה לעם ישראל נשגבה מהם, ומאידך היה קשה להתחבר לתורה שאין נרגש בה האור אלוקי.

במילים אחרות: בעוד בעולם האצילות ניכרים לא רק הכלים אלא גם האור שבהם, הרי שבעולמות התחתונים יותר (בריאה, יצירה ועשייה) ניכרים רק המידות. כלומר - ניתן לראות את חסדו של ה' בעולם או את גבורתו וכל שכן לראות בכל דבר את ההשגחה הפרטית, אבל ביחד עם זאת – ה"טבע" היהודי חפץ באלוקות עצמה ולא רק בגילויים שלה בעולם. צדיקים היכולים להתעלות לעולמות רוחניים נעלים יכולים לחוש אלוקות, אבל כל מי שלא הגיע למעלת הצדיק עדיין, יכול לחוש רק במידותיו של ה', ולא בו עצמו. הקושי לחוש חיבור "פנימי" יותר לה' שנגרם עקב "ירידת הדורות" גרם גם להתנתקות מן התורה.

את הקושי הזה פתרה חנה באמצעות גילוי האפשרות להשתמש בכינוי: "השם צבא-ות". אמר ר' אלעזר (ברכות לא): "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שקרא לקב"ה "צבא-ות" עד שבאת חנה וקראתו "צבא-ות". אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?" כלומר הכינוי "ה' צבא-ות" מחבר את ה' לצבא השמים ובכלל למציאות העולמות התחתונים. והחיבור הוא באופן של התאחדות, כמו שזה למעלה בעולמות העליונים. כלומר לא "ה' אלוקי צבא השמים" אלא "ה' צבא-ות" התאחדות מוחלטת. דוגמא להתאחדות זו הוא האדם עצמו המורכב מנשמה וגוף. אך כאשר אנו רואים אדם בא לקראתינו אין אנו אומרים "הנה בא גופו של פלוני עם נשמתו" אלא "הנה בא פלוני". כי הגוף והנשמה מתאחדים זה עם זה להיות דבר אחד. דוגמא נוספת היא החכמה. כאשר אדם קונה חכמה אנו קוראים לו "חכם" כי החכמה והוא נהפכים למציאות אחת. כך הכינוי "ה' צבא-ות" מגלה בעולמות התחתונים מציאות של התאחדות ה' והעולם כפי שזה בעולם האצילות.

לכך עשו הנביאים האחרונים שימוש נרחב בכינוי זה. כי על מנת לחבר את בני ישראל לה', היה צורך קודם לחבר את ה' עם העולם באופן של התאחדות עם העולם, שיהיה נרגש בעולם האלוקות שבו. החל מפי הנביא בעצמו, המשך בגידרי העולם וכלה בליבותם של ישראל. ואזי, מצד אחד - כל אחד יכול לקבל חיות רוחנית מהמקום הגבוה ביותר, וממילא ניתן גם לדרוש ממנו לממש חיות זו. ומאידך, גם התוכחה היא תוכחת הבורא ממש.

"ה' צבא-ות" מול "צבאות ה'"

בעוד "ה' צבא-ות" הוא כינוי לה' כנ"ל שבו ה' יורד ומתלבש ומתאחד עם ה "צבאות". הרי שהביטוי "צבאות ה'" רומז על ההיפך ממש – צבאות, כלומר העולמות התחתונים, או ליתר דיוק ניצוצות הקדושה החבויים בעולמות התחתונים, עולים ומתכללים בה'.

ובנוגע ליציאת מצרים – ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים למצרים ונתבררו שם ע"י עבודת בני ישראל בזמן גלותם (כמו שכתוב: "וינצלו את מצרים" [שמות יב לו], וכמו שכתוב אח"כ "וגם ערב רב עלה איתם" [שמות י"ב, לח] הרומז על ר"ב (202) ניצוצות קדושה שעלו איתם ממצרים) עלו ונכללו שוב בשרשם בתכלית הביטול, בשם הוי'ה ברוך הוא. ואין להם עוד מציאות ושם בפני עצמם. ואם כן, אכן בצאת ישראל ממצרים יצאו עימם גם מהויות רוחניות – ניצוצות הקדושה – ולכן נקראו אז "צבאות ה'".
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.