הרב שניאור חביב

כמות התגובות שקיבלתי בעקבות הטור הקודם שפרסמתי בו הבעתי את רשמיי מהאחדות ששררה בין השלוחים שהשתתפו בכנס מנהלי בתי חב"ד, גם בין אלו האוחזים בדעות שונות – הפתיעה גם אותי. ויותר משהפתיעה אותי כמות התגובות לטור, הפתיעה אותי הלעומתיות שהוא פיתח אצל רבים וטובים מחבריי הקרובים.

חברים ישבו לכתוב לי מיילים ארוכים ומנומקים. תמיד הערכתי מכתבים ארוכים (לא, אני לא מתכוון שתפציצו אותי עכשיו במגילות אסתר), כי כשאתה מקבל מכתב ארוך ומנומק, אתה מבין שמישהו ישב והשקיע. מישהו שאכפת לו. שהסיפור יושב לו על הלב, מישהו כאן כואב.

והאמת, שכאב הוא אולי המונח הרלוונטי ביותר בסיפור הזה. להם כואב, לי כואב ותאמינו לי שגם לאלו מן הצד השני של המתרס כואב. משום שכמו שאומר הפתגם המפורסם, כאשר מתנהלת מלחמה בין אחים, אין מנצחים ואין מנוצחים, ישנם רק מפסידים.

בעצם, אולי מנצח אחד דווקא יש. אותו אחד שחש לפני עשרים שנה ששעתו קרבה, שרוחו עתידה לעבור מן הארץ, החליט רגע לפני שפג תוקפו לצאת למלחמת מאסף וכמו חיה פצועה הסתער בשארית כוחותיו על ההזדמנות האחרונה שעוד יכלה להאריך במעט את פרפוריו, ומאז ועד היום הוא נופח בכל כוחו ללבות את האש הנוראה ממנה הוא נושם את נשימותיו האחרונות. עשרים שנה בהן אנחנו במו ידינו מפמפמים את המפוח במכונת ההנשמה. עשרים שנה של הארכת חיים מלאכותית.

ובמלחמה כמו במלחמה, האוויר מלא צדק, וצדקנות. התותחים רועמים וטונות של חומרי צדק מתפוצצים באוויר. מכל הסוגים. צדק זרחני, צדק קטלני וגם צדק בלתי קונבנציונלי. העיקר שכולם צודקים. אבל כשמסביב פזורים גופות, והרבה, אין דבר מביך ומעורר שאט נפש מהנפת דגל הצדק.

וכשכולם צודקים וכולם קדושים וכולם נלחמים בכלל על הכבוד של הרבי, נגד אלו אשר 'חרפו עקבות משיחך', נגד ה'הפקרות המשתוללת' ושאר ירקות עבשים ומעופשים – אזי גם אף אחד לא יכול לוותר. כי מי הוא החסיד הנאמן אשר יניח את נשקו במלחמה על כבוד רבו?

זה כואב, אין לי מילה אחרת להגדיר את זה. כי כשאין אמון, כשאין דיבור ישיר, פתוח וכנה, תרחישי קונספירציה מתחילים להשתרג כמו צמח מטפס וגורמים לתסביכים פרנואידים להיראות כעובדות מוצקות. כשהתיאוריות עובדות, אז מחד כל יציאה למבצעים או דרשה בבית כנסת הופכים מיד לטרור והשגת גבול, ומאידך כל מנהג או ענין חדש בהתקשרות הופך מיד להקצנה מטורפת ומסוכנת וכל מאמר תמים שבא להעביר תחושות אישיות, הופך להיות יריקה בפרצוף, בגידה ועריקה לשורות האויב במימון ישיר של הקרן החדשה לישראל או מדינות אירופה.

זוהי תוצאה ישירה של חוסר הידברות, של התבצרות מאחורי חומות גבוהות. רוצים להילחם? נהיה גברים, נצא החוצה, נביט אחד לשני בלבן של העיניים, נלחץ ידיים ואז נהלום. אבל למען השם, בואו נפסיק כבר לירות אחד בשני דרך אשנבי ירי.

לא שאני מעודד חילופי מהלומות, אבל כשנצא, כשניפגש, כשנדבר, אולי נוכל לראות שהחומות לא כל כך גבוהות, שהשני לא ממש רודף אותנו כמו שאנחנו חושבים, שהבחורים האלו דווקא די חסידיים והקיצוניות שלהם לא עד כדי כך מסוכנת, אולי נגלה שהפערים בין שני חלקי הקרחון, עבירים באיזושהי צורה.

כי הרי בסופו של דבר, כולנו אחים. כולנו נלחמים עבור אותו אבא, והדברים שאבא ביקש די ברורים וחדים, ובין השלוחים ואנ"ש אין באמת מחלוקת.

אז אם נשב יחד, למרות חילוקי הדעות. כן, צד אחד יישב עם אלה שלא מקבלים אותו, עם אלו שמסרבים להכיר בו, והצד השני יישב עם אלו שמפלסים דרך למלך המשיח שלש פעמים ביום. אם נשב יחד ממותגים וצהובים, ניקח יחד את סלע המחלוקת נגרד אותו, ננקה אותו, נקרצף אותו, נלבן אותו במסירות נפש במים ובאוּר, נגלה בסופו של דבר, כי הסרטון המאיים שחוזי שחורות ניבאו כי יוכל הוא לחורר את הספינה האדירה של רבותינו נשיאינו עשוי שכבות שכבות של ירוקת אזוב ואלמוג, של מוץ ורמץ ורפש שדבקו עם השנים לאבן אחת קטנה.

זה לא יגמר עד שנדבר.

!Now that we can. we must

לתגובות: [email protected]