מאת הרב אבינועם אהרוני

ויאמר ה' .. קח את מטך

הקדמת העורך
בפרשת השבוע מסופר אודות הפיכת מטה אהרון לתנין ולאחר מכן הפיכת התנין חזרה למטה:  "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.  יא וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן.  יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.  יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה."

ויש להבין: עם היות המופת הנ"ל מרשים ללא ספק, עדיין לא ברור: מה טעם יש במופת שבו הניצחון על פני החרטומים הוא כמותי ולא איכותי? שהרי המטה של אהרון היה אמנם "חזק" יותר, אך גם מטות החרטומים הפכו לתנינים? ואכן, במדרש רבה (וארא פ' ט') מוסבר כי ייחודו של מטה אהרון היה בכך שקודם שבלע את תניני החרטומים הפך חזרה למטה, ואף לאחר שבלע את מטותם נשאר דק כבתחילה, דבר השולל את האפשרות כי "ניצחון" מטה אהרון על מטות החרטומים היה טכני בלבד.

ואולם עדיין יש להבין: הרי מטרת מופת המטה הייתה לכאורה "לשכנע" את פרעה להימנע מעימות ולשלח את בני ישראל. ואם כן – מדוע לא נבחר מופת שמלכתחילה לא מותיר כל ספק בכוחו ואמיתותו? מופת שאף החרטומים יאמרו לגביו מייד "אצבע אלוקים היא"? ניתן היה לכאורה להסביר כי כל מטרת המכות היא "למען רבות מופתי בארץ מצרים" ואם המופת היה "חזק מידי" עד שפרעה נאלץ היה להשתכנע – הרי שהיה משלח את בני ישראל מייד ללא העניין של "רבות מופתי". אבל אם כך – מדוע לא הוחל מייד בהטלת עשר המכות על מצרים – מה הטעם במופת "מקדים" שאין בו הרתעה וגם "רבות מופתי בארץ מצרים" אין בו (שכן היה זה לעיני פרעה וחרטומיו בלבד)?

במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי מופת "המקל המתפתל" אינו חלק מ"משחק הורדת ידיים" שבו כל צד בוחן את כוחו של יריבו. אלא מסר חשוב ויסודי המבטא יותר מכל את השוני בין תפיסת העולם המצרית-פרעונית הרואה בעולם הגשמי את כל המציאות כולה, וב"אני" את נקודת המרכז. לבין התפיסה היהודית לפיה הגשמיות איננה המקור של עצמה – הגשמיות מתהווה ומתקיימת מן הרוחניות באופן תמידי.
 
ניצוצות של "תוהו" מלובשים בכלים של "תיקון"

"וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. " (שמות יב, לו), ואמרו רז"ל (פסחים קי"ט): "עשוה כמצולה שאין בה דגים". בפשטות הכוונה היא לכך שבני ישראל נטלו עימם את כל אוצרותיה של מצרים. אך מוסיף לכך אדמה"ז פירוש פנימי יותר: "שליקטו משם את כל ניצוצות הקדושה שנפלו שם בשבירת הכלים ולא נותר שם אפילו ניצוץ אחד".

כלומר: במאמר הקודם (פ' שמות מאמר "מי שם פה לאדם") נתבאר כי בעולם התוהו האורות מרובים מן הכלים ואילו הכלים הינם חסרי התכללות, ומתוך כך נשברו ורפ"ח (288) ניצוצותיהם נפלו לעולם התיקון (יצויין כי רפ"ח הניצוצות הם ניצוצות כלליים. ניצוצות כלליים אלו נחלקו במשך ה"נפילה" לריבוי ניצוצות פרטיים והם אלו שנתלבשו בעולם התיקון).

במאמר זה מסביר אדמוה"ז כי הכוונה בכך שרפ"ח הניצוצות "נפלו" לעולם התיקון הוא, שהם התלבשו בכלים של עולם התיקון באופן שאפילו הכלי שבו התלבש הניצוץ לא מכיר בניצוץ המלובש בו ומחיה אותו. וכל שכן שאינו מבחין במעלותיו וסגולותיו הרוחניות. גם הניצוץ עצמו "שבוי" כביכול בתוך הכלי כפרי השבוי בתוך קליפתו ללא יכולת להתגלות או לתקשר עם שרשו ומקורו. ולכן אנו אומרים כי הניצוצות הינם "שבויים" בידי ה "קליפה" הידועה גם בכינויה "סיטרא אחרא".

כדוגמא לכך ניתן להביא את נשמתו של האדם (אף שאינה מעולם התוהו), שכאשר היא מתלבשת בגוף הגשמי – אין הגוף מכיר כי הנשמה היא המחיה אותו ונדמה לגוף שהוא חי "מעצמו". כמו כן, הנשמה, עם היותה רוחנית, הרי שברבדים הנמוכים שבה, איננה מרגישה את רוחניותה אלא את התקשרותה בגוף הגשמי עד שהיו לאחדים ממש. וממילא אין בה את אותה תחושת הביטול לאלוקות שהייתה בה קודם התלבשותה בגוף הגשמי.

פיזור הניצוצות בעולם התיקון אינו בשווה. יש מקומות שנפלו שם ריבוי ניצוצות ויש מקומות שנפלו בהם פחות. יש מקומות שהניצוצות נפלו "בעומק" יותר ויש מקומות שפחות.  במצריים נפלו ריבוי ניצוצות ובעומק כל כך עד שלא היו ניכרים כלל – חושך גמור!

ניצול מצרים – בירור הקליפה

על פי רוב, אין נפילת הניצוצות לתוך עולם התיקון מחוסרת תקנה. ישנם שני אופנים לגאול את הניצוצות משביים ולהחזירם לשרשם ומקורם:
האופן הראשון הוא על ידי "בירור" הניצוצות, לדוגמא: כאשר אדם אוכל מאכל כשר לשם שמים, ומברך עליו בכוונה את הברכות שלפני ואחרי האכילה, וגם לומד תורה ומקיים מצוות בכח האכילה ההיא, אזי ע"י פעולות אלו הוא "שואב" את הניצוץ האלוקי שבקליפת האוכל הכשר (הנקראת "קליפת נגה") ומחבר אותו אל נשמתו שלו, ואזי מעלהו חזרה למעלה לשרשו ע"י הפעולות הרוחניות שהוא מקיים, כמו שכתוב: "לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח' ג'), כלומר דבר ה' הנמצא בלחם בדמות הניצוץ האלוקי.

והאופן השני לגאולת הניצוצות הוא על ידי "שבירה" של הקליפה, כמו שע"י שבירת קליפת האגוז ניתן להוציא ולהינות מהפרי שבתוכו. שבירה זו נעשית באופן של  "כפיה", אם ע"י עבודת האדם הכובש את נפשו הבהמית וכופה עצמו ללכת בדרך התורה, או "מלמעלה" ע"י הארת אור אלוקי בהיר ועוצמתי הממיס כביכול את הקליפה ושואב את הניצוצות החבויים בה.

וכך, לדעת הדמוה"ז, יש לבאר את המילים "וינצלו את מצרים" – "עשוה כמצולה שאין בה דגים", כלומר שבני ישראל ביררו מתוך קליפת מצרים הקשה, את הניצוצות הרוחניים שהיו חבויים בה. אלא –  שהאפשרות לברר את הניצוצות מתוך קליפה קשה כל כך כמו מצרים ניתנה לאחר שהקב"ה שבר את הקליפה הקשה הזו באמצעות עשר המכות. והאיר אור אין סוף ברוך הוא ששאב את הניצוצות וסייע להם להתכלל חזרה בשרשם ומקורם.

ירידת בני ישראל לארץ מצרים אם כן, לא הייתה מיקרית, ולא רק לשם כלכלת שבעים נפש יוצאי ירך יעקב. בברית בין הבתרים מבטיח ה' לאברהם: "יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל." (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד). זאת אומרת, שמהות הירידה למצרים הייתה בבחינת "ירידה לצורך עליה", על מנת שלאחר מכן יצאו "ברכוש גדול" שהוא ניצוצות הקדושה שהיו חבויים בקליפת מצרים.

תוקף האמת מול נפתולי השקר

זה מה שרמז ה' לפרעה באמצעות מטה אהרון: המטה מבטא את האור האלוקי המחיה את העולם כולו, כולל גם את מצרים. שכן המטה הינו בדמות קו פשוט מלמעלה למטה – בדיוק כמו האור האלוקי הנמשך מלמעלה (רוחניות – ריש כל דרגין) למטה (גשמיות – סוף כל דרגין). התנין מבטא את פרעה ואת מצרים "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו:  אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (מתוך ההפטרה, יחזקאל כ"ט, ג') כלומר שפרעה לא הכיר בחיות רוחנית כלשהי, או אפילו ניצוץ של חיות המחיה אותו, עד כדי כך שהיה נידמה בעיניו כאילו הוא עשה את עצמו. הפיכת המטה לתנין מציבה בפני פרעה את האמת כפי שהיא – הגשמיות איננה המקור של עצמה – הגשמיות מתהווה ומתקיימת מן הרוחניות. לפני פרעה עומדות אם כן, שתי אפשרויות:

האחת - להכיר בהתהוותו מאין ליש בכל רגע ואז תהיה גאולת הניצוצות באופן של "בירור".

והשנייה - גאולת הניצוצות באופן של "שבירת" הקליפה על ידי המכות. ועד שהקליפה עצמה תודה באמת (כפי שאכן קרה: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים." (שמות ט, כ"ז)).
פרעה רשאי אמנם לבחור את הדרך, אבל תהיה בחירתו אשר תהיה - התוצאה אחת היא: "עשוה כמצולה שאין בה דגים" – כל הניצוצות יתבררו וגם הקליפה תכיר באמיתת ה'.

דבר זה נרמז לפרעה בהפיכת התנין בחזרה למטה – רמז להכרת הגשמיות ברוחניות המהווה אותה עד להתכללות הגשמיות חזרה באור אין סוף ברוך הוא.

הכרה זו תגיע לשלמותה בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש שאז "ויידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמרו כל אשר נשמה באפו, ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכול משלה" (מתוך תפילת ראש השנה)