מספר הרב ירחמיאל גורליק מטיומאן שבסיביר:

לפעמים אנו נתקלים בתקלות בחיים, ולא פעם אנו שוכחים שבעולמו, הכל מגיע מלמעלה, והכל מתוכנן בקפידה עוד מששת ימי בראשית.

מזכה השי״ת ולפעמים גם רואים מיד את הכוונה הטמונה בתקלה כביכול. אתמול זה קרה לנו.

בד"כ שולח לנו בשר כשר השליח הרב זעליג אשכנזי מיקטרינבורג הפעם הזמנו מהשליח בצ׳ילאביסק הרב קירש עופות כשרים עבורנו ועבור עוד משפחה בעירנו. לא הרבה:בסה״כ כמה עשרות טובות של עופות קפואים.

שלחנו את העופות כמו בפעמים קודמות על אוטובוס הנוסע 12 שעות לטובולסק דרך עירנו טיומן, ולנו נמסר הזמן בו הוא יהיה אצלינו. במינוס 15 מעלות ויותר אין צורך כמובן במקרר כשיש מקפיא טבעי בחוץ..

כשהגענו לשם בשעה היעודה 19:30 התברר גודל התקלה.. האוטובוס כבר שעה וחצי קודם המשיך לעיר טובולסקה! נהג האוטובוס טעה בזמנים שמסר... הוא כעת אי שם באמצע הדרך כשאצלו ברכב עופותינו המסכנים...

כמובן שהמצפון מייסר מדוע לא בדקנו איכשהו שוב את השעה המדוייקת וכו׳,ובנתיים עושים נסיונות למצוא דרך להחזיר את העופות הבייתה.

העיר טובולסק במחוז טיומן שוכנת על התמזגות הנהרות טובול ואירטיש. עיר לא גדולה כמאתיים אלף תושבים בסה״כ. בזמנו הייתה טובולסק עיר ואם בין הקהילות היהודיות הסיביריות. שלושה בתי כנסת היו בה וקהילה יהודית גדולה. ביניהם הרבה יהודים שומרי מצוות. רובם ככולם היו ״סילני״. מגורשים.

יהודים שגורשו מסיבות שונות עוד מימי הצאר ואחריו בתקופת הקומוניסטים לערבות סיביר הקפואה. לחלק מיהודים אלו היה אסור להיות בקשר עם בני משפחתם עד שנות השמונים המאוחרות. ובבית הקברות היהודי ישנה תופעה מוזרה של מצבות חלקות וריקות, אלו הם מצבותיהם של ה״סילני״, המגורשים שאסור אפילו היה לציין את שמם אחרי פטירתם על מצבתם הם. במשך השנים חרבו בתי הכנסת ועמם הקהילה. יהודים רבים עזבו את העיר והיום היא מונה מתי מספר ממש.

ניסינו למצוא מישהו משלנו שיפגוש את העופות היקרים. גייסנו את הסוכנות כאן שהתקשרו לכמה מהיהודים אתם יש קשר אך אין מענה. כשנשארה חצי שעה למועד הגעתם, הטלפון הורם בטובולסק. זה היה וואלודיה יארקוב. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על התקרית. ללא שהיות ולמרות שהיה באמצע אירוע עזב היהודי הכל ונסע לתחנת האוטובוס שם בדקה האחרונה הספיק לפגוש את העופות.

דיברנו, והוא סיפר שהוא מהיהודים האחרונים שעוד נשארו. סיכמנו שנבוא בבוקר לטובולסק מרחק שלוש שעות נסיעה. מזמן כבר רציתי לבקר שם ולפגוש את מי שנשאר והנה נקרתה ההזדמנות.

הגענו לשם בשמונה בבוקר. וואלודיה פגש אותנו, יהודי חם בשנות החמישים לחייו עם ידע מועט ביהדות. על כוס תה שחור הוא מספר על העיר על היהודים על אימו עליה השלום חנה בת מענדל שכבר נולדה אף היא בעיר כשאביה כנראה גורש הנה עוד בזמן הצאר. קבענו יחד מזוזה בדלת הראשית הוא הניח בהתרגשות לראשונה בחייו תפילין שלא ידע כלל שיש דבר כזה.

כשבידיו הוא מחזיק את המזכרת היחידה שנשארה מהעבר המפואר, חומש ויקרא דפוס וילנא תרל״ב ששמרה אמא מהסבא מענדל, שכן, מצבתו אף היא חלקה וריקה. הוא לא הבין לגמרי מה הוא אומר אבל הוא אמר בחיות ״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״ כשנשמתו הזכה מחכה לקיום היעוד "ואתם תלוקוטו לאחד אחד בית ישראל".

נפרדנו מוואלודיה כשהוא מלווה אותנו בעיניים דומעות לרכב. מי יודע עוד כמה שנים הייתה הנשמה הזו מחכה עד שיוציאו אותה מהגדר של ״קרקפתא דלא מנח תפילין״ אם בכלל, ומי מדבר על קביעת מזוזה... לולי כמה עופות קפואים שטעו בדרך... תקלה אמרנו?