דברים שרואים משם: מיהו הטפיל שנוגס בקופה הציבורית?
הרב יחיאל קוצר, אילת
המסורת מספרת על לואי ה-14 אחד ממלכי צרפת שייצג את השלטון המתנשא המנוכר והמנותק מהעם. באחת הפעמים בה ביקש הלה להטיל מס בפעם המי יודע כמה על המוני העם העניים, פנה אליו אחד מיועציו ואמר: אדוני המלך אבל המדינה לא תסכים! המדינה?! הוא צחק, המדינה זה אני!
אך לפני שנתיים הוא הקים בית נאמן בישראל. שנות הכולל עברו חלפו ביעף ופניו אל העתיד הנכסף: שליחות בצבאו של הרבי. הוא עוזב עם אשתו ומנדי הקטן את החממה החסידית למיצרים והגבולים המקומיים. קשיי התאקלמות ראשונים הם מנת חלקו בגדול, הן באופן הגשמי כלכלי ולא פחות קשיי התאקלמות רוחניים. אט אט הוא מסתגל למקום שליחותו החדש יוצר קשרים התחלתיים אך כולם מפנים אותו ליו"ר הישוב. אם תצליח אצלו הם אומרים אתה מסודר אבל תזכור הוא טיפוס קשה.
במפגש הראשוני עם היו"ר הקובע, ממושקף עם שיער שמלבין, הוא פוגש דעות קדומות על יהדות חסידות עליו ועל כל מה שהוא מיצג. אתה, אתה רק טפיל שנוגס בקופה הציבורית לא עושה צבא ומהדר ב"הדרת נשים". מה יש לך לחפש פה? נגמר המקום במאה שערים? יש פיצוץ אוכלוסין בבני ברק? סע, סע יא חביבי וחזור לך לבית המדרש הקטן!
"למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם". אבל רגע הוא אומר ומנסה לגייס את כל כח השכנוע, המדינה זקוקה לחיות רוחנית, למתן תורה ולשאיפה להגיע לארץ הקודש, והאיש הממושקף כמו לואי ה-14 מוריד באיטיות את משקפיו ואומר: המדינה?! המדינה זה אני!
מאפשרים לכם לקבל
