ישראל פלר

הנרות הדולקים בביתה של נורית, סיפרו את ספורה של המשפחה כולה.
לצד הפמוטות הדולקים ניצבו להם בדד, בכל ערב שבת, עוד שתי נריות פשוטות. 
עשר שנים הם היו איתה, שבת-שבת. תחילה בהיסוס, אחר כך ברצון זועק אך ללא תוספות. רק אחרי כן הגיעה הפריצה בשעטה. יום אחד, היא שאלה את 'הרבנית' שמחלקת את הנרות ליד משרדה: 'תגידי, מותר לאשה לעשות קידוש בעצמה?', וזו ענתה בחיוך כי אין כל סיבה שלא. מכאן קצרה היתה הדרך לשמירת שבת, היא, האם החד-הורית ושני ילדיה בני השמונה והשלש עשרה שמשום מה התחברו אל הנקודה היהודית שהבהבה בביתם והמיסה את החלב שעל לב המשפחה, באיטיות, נרית אחר נרית, עשור שנים - - -

נורית לא יכולה לוותר על המפגש האישי עם 'הרבניות' כל שבוע, ולכן היא נוטלת מהן את הערכה "שעושה לי סדר בדברים". את עלותה, שני שקלים ומחצה, היא משלשלת לכיסן בחזרה. "לא זה העניין. אני זקוקה לנרות שלכן, לקשר הרציף איתכן".

היא הוזמנה לשבתות, וה'רבניות' הפכו כתובת לשאלות ולתשובות. מכאן הדרך לשמירת שבת, היתה קרובה.

ונורית - אינה היחידה. כמוה - ויש מי שהלכו בצעדים רחבים ומהירים יותר - עשרות אלפי נשים בישראל שחלקן הפכו ל'לקוחות קבועות' של מה שמכונה בפי העם 'שולחנות השבת'.

חמש עשרה שנה מאיר האור הגדול בבתים כה רבים. יוקד בלבבות חשוכים. אור השבת, למרבה הפלא, הגיח למרחב הציבורי שכה מרבים לדבר עליו ברחוב החילוני, וההדרה המדוברת מופרת במפתיע בנקודות כה רבות ברחבי ישראל.

מאות נשים יהודיות, שעוזבות את המטבח והילדים, את הבישולים לשבת ואת השעות הנוספות שיכלו לארגן לעצמן בעבודה, ובחרו להיות אחרות; הן ניצבות בחזית, בגשם וברוח, בשרב או בכל קושי-פיזי. וגם, גם בסערות תקשורתיות ובתקופות שבהן הן עלולות להיות מוקד להתקפות. דווקא אז, נרן יאיר מתוך חשכה.

שאלו את מי שניצבות שם.

שם, במרכז מסחרי כלשהו בחיפה, ניגש יהודי בן שמונים וכמה, שהתרגש למראה הנשים שניצבו בעין סערה שכמעט והעיפה את הנשים - עם שולחנן, והכריז: "אם גם השבוע באתן, אני הולך להניח עכשיו תפילין, בפעם הראשונה מאז המלחמה". אגב, נרות הוא לוקח מכבר, בקביעות. 

ויש את מי שתאמרנה "לא" נוקשה, אך תסבנה על עקבותיהן כעבור דקות, כשמסך הערפל התקשורתי יימחה. כשתיזכר לפתע בשולחן השבת של אמא או סבתא.

כשתבקש לנסות לפצח את הסוד של - "מה יש לנשים החרדיות הללו לעשות כאן במזג הזה", או - "אני נגד פעילות מיסיונרית, אבל אתן ממש לא נראות מי שמשכנעות אותי למשהו לא טוב". כמה יופי וזוך יהודי טמון מאחורי המשפטים הללו שנאגרים ונספגים בהמון רצון טוב וכנה מנגד, של יהודיות-טובות, המבקשות אך להאיר את תשומת הלב אל הטוב.

זה קורה שם, במרכז הרפואי איכילוב או במרכז הרפואי שיבא; שם, בקיבוצי הנגב ובצומת וולפסון בחולון, בצפון ובדרום, במרכז הצפוף ובירושלים על מרחביה.
זה קורה מול שולחן ערוך בהדר, ומפה לבנה בוהקת, וקורה גם מול שקית מרשרשת וחיוך מאיר.

שם, פוגשות הן את האור הצפון בלב כל יהודי. "אני לא מעשנת כל זמן שהנרות דולקים"; "בעלי לא רואה טלויזיה - גם אם יש 'משחק' - אם ה'נרות שלי' עוד דולקים".

משם, בהַדְרָתָן, שאינה מתבלטת אך בעלת נוכחות מספקת במרחב הציבורי - הן מספרות את הסיפור כולו.

סיפור - שמורכב מהמסר הפשוט, שלכל יהודייה יש חלק בכל מצווה, גם אם אינה משמרת שבת כהלכתה, או יודעת בכלל על אופן קיומן המיטבי של מצוות אחרות.
ואם יש 'גוררת'? עבודתן של ה'רבניות' אך נמשכת, בסיפוק מלא-חן.

מן המסד

חמש עשרה שנה של פעילות, שהחלה כ'גימיק' (רוחני!) ערב אחת ממערכות הבחירות והפכה למוטו של נשים, ושתים עשרה שנה של מיסוד הפעילות ואיגודה תחת הכותר 'הפצת אור השבת'.

"זו היתה פעילות התנדבותית, שאנחנו, כמה בעלי-בתים נטלנו על עצמנו, לבקשת ראשי ישיבות ואדמו"רים - למסד אותה", פותח עימנו בשיחה הרה"ח ר' יהושע הלר מבני ברק, לאחר אינספור הפצרות לשוחח עמו. הרב יהושע הלר הוא סרבן-ראיונות סדרתי, ורק לאחר שהובטח לו כי אין המדובר בראיון אודותיו, כי אם שיחת הכוונה כדי שהדברים יקבלו ביטוי ממנו דווקא, כמי שעסק בעיתונות לצד ה"ה ר' דוד זריצקי ור' יחיאל גרננשטיין ז"ל כבר בערב המלחמה העולמית השנייה, ובעיקר כמי שכיום עומד - בין יתר פעילותו הבלתי פוסקת כעסקן ציבורי - כיו"ר האגודה.

"ראה, אני משוחח עמך רק בשל היותך שאר-בשרי; שנינו מתייחסים לבעל התוספות יום טוב דרך אותו ענף", הוא אומר כשאצבעו מונפת לתמונת רפרודוקציה שצילם חתנו בצרפת מציור מדויק של בעל התוספות יום טוב במאסרו. מנגד נשקפת תמונתו של סבו, דור תשיעי לבעל התוספות יום טוב, שהדמיון החזותי ביניהם זועק למרחוק.

מי היו אלו שהוטלה עליהם המשימה על ידי גדולי ישראל?

"לצידי ניצבים הרה"ח ה"ה האחים החשובים לבית קאהן, ר' דוד הלר מחו"ל, ר' שלמה שפיץ, ר' ראובן ברגר ור' חיים פישביין; עד לפני כשנתיים היה גם הרה"ח ר' אריה רודיך ז"ל.

"אנו נקראנו אל הדגל, והחילונו בסיוע לפעילות הקיימת שר' יונה ארליך מאשדוד משקיע בה את נימי ליבו ונפשו ור' יוסף לוק מחיפה אינו מניח לה לשקוט. שלא תטעה", הוא מדגיש, "אין הכוונה כי אנו מממנים שולחנות שבת קיימים, שבדרך כלל העול הכספי נישא בגאון על ידי המפעילות אותו, המקומיות או האזוריות. מדובר בגיוס כספים מעבר לכך, וריכוז התרומות המתקבלות בגוף מסודר ופיזורו בקרב נקודות שבהם מתקשים בגיוס מלוא המשאבים לתפעול - שכאמור, ברובו המוחלט התנדבותי.

"תחילה חשבתי ליצור 'חמישים גיבורים' שיטלו שבת אחת בשנה ובכמה אלפי דולרים יזכו את נשמות הוריהם ויקיריהם בעשרות אלפי נרות שבת באותו שבוע שבו חל יום הזיכרון שלהם - אבל לצערי, עד היום לא מצאתי בכל העולם היהודי את המספר שהצבתי לעצמי. בהחלט ישנה היענות, אך לא כמו שציפינו. בינתיים אנו המוסד העליון של הארגון, אך הפעילות מתבצעת, בעיקר, בשטח.

"ככלל, כל הפעילות נעשית במסירות נפש על ידי מתנדבות - שלא על מנת לקבל פרס. אם אלו הן בנות סמינר שרנסקי שבכל יום חמישי אחר הצהריים אורזות ומכינות את הערכות לחלוקה, אם אלו מרכזי לוגיסטיקה של מתנדבות אחרות ברחבי הארץ, ועד למתנדבים המסיעים את המוצרים לתחנות החלוקה שם עומדות הנשים הצדקניות, בחזית".

מה כוללת כל ערכה שכזו?

"לצד שתי נריות השבת וזמני הדלקת הנרות, מוגשת חוברת של ממש, המביאה את אור הפרשה אל הבתים, סיפור שובה לב הלכות וגם, בערבי חגים, הכוונה למנהגי החג ודיניו". ואכן, מבט אל החוברת שצורפה אל הערכה המשולשת שחולקה בערב ראש השנה הנוכחי שנמשך שלשה ימים, וכלל דיני 'עירוב תבשילין' לצד הדלקת נרות השבת שלא על ידי הבערת אש ('נר-מנר'), מוכיח כי העורכים של הגיליון המצורף לכל ערכה, נטלו בחשבון את היהודי והיהודייה הרחוקים ביותר שיבקשו להדליק נר שבת וחג".

הבה וניגע בפן האקטואלי, כיצד מתקבלות המתנדבות ברחוב החילוני?

"ראה, בעבר הציבור החילוני נחשף אלינו יותר. היינו מעורים במשרדי ממשלה וכפקידים במוסדות ומשרדים מעורבים בשעה שהדבר היה אפשרי. הכל ידעו לשבח את החרדי המסור, היהודי שעובד מבלי לבזבז את כספי המעסיק וכו'. היתה זו התקופה שבה גם היה רווח השיח החילוני שטען "כי אם כל החרדים היו כמוך..."

והתשובה הקבועה שלי היתה: "אינך מכיר אותם, הם כולם כמוני". זו אינה התקופה שבה החילוני באמת רוצה להכיר. כיום, החילונים מכירים את הציבור החרדי אך ורק באמצעות עיני התקשורת, או נכון יותר: בעיני ההסתה התקשורתית.

"עתה תאמר לי, מה מביא אשה חילונית לרדת מהמשרד הממוזג לחמש-עשר דקות של צעידה אל הרחוב ולא לרכוש לעצמה ב'סופר' חבילת נריות שתספיק למספר שבועות? התשובה ברורה: הן מבקשות את החמימות הכה-חסרה, את דמותה האבודה של האם-היהודייה.

"אנו מכירים את השיח עם ההורים: 'אמא מה נשמע, יופי, טוב תודה, תרגישי טוב, שלום'; אנו יודעים על הנתק גם מהילדים; שורר ריחוק ברחוב החילוני למרות שכלפי חוץ הכל סוער, הכל מותר והכל אפשרי.

"וכאן מצפה להן המזון הרוחני, החמימות הזו שכה חסרה להן".

ולא רק נשים הן 'לקוחות' של 'שולחנות השבת'... 

"אכן. גם גברים ניגשים, נוטלים וניצתים באור השבת. תתפלא שגם נהגי משאיות במסמיה לא יוצאים לדרך עד שהחלוקה מגיעה... די אם אספר לך על שופט תל-אביבי בדימוס שירד לקחת ערכה בכל יום שישי, כשהוא מתבטא לאחר מספר חודשים: 'לא ידעתי כי היהדות כה מאירה'. ולמרות שדבר, כלפי חוץ, באורחותיו לא השתנה, על הסערה שהתחוללה בליבו אנחנו בהחלט יכולים לקחת אחריות, גם אם הפעולה נראית לנו קטנטונת.

"והנה, אמור לי אתה: עלינו, שמקרבים יותר מארבעים אלף נשים בשבוע, דווקא באמצעות נשים המדברות אשה אל רעותה - עלינו אומרים שאנו 'מדירים' נשים?!"

שבעה מיליון נרות

7,000,000 נרות, לא פחות, יתווספו בקרוב - להפצת אור השבת. מי שעומד מאחורי התרומה הנכבדה הזו היא משפחת הלפרין, לזכר נשמת אביהם - הרב רפאל הלפרין ז"ל, שהשבת הייתה טבועה בפעילותו הציבורית בעשור האחרון.

לכל זכור הכנס הענקי שארגן ב'יד אליהו' ובו נטלו חלק כל גדולי ומאורי ישראל שליט"א, כשעוד במהלך האירוע ושנים אחריו הוסיף ותרם מאות מערכות כריזה (לא צופרים) המבשרות בזמר מחמם לבבות על כניסת השבת.

עם פטירתו נטלו בניו חלק בדרכו, והחלו בפרסום תשדירים (בתשלום) המודיעים על זמני כניסת השבת ויציאתה בכל ערב שבת (משמונה בבוקר בכל שעה עגולה בכל תחנות הרדיו בישראל, ובגלי צה"ל - ארבע פעמים במהלך יום שישי). כך, בהשקעה של קרוב למיליון שקלים, למשך שנה, החליטו בני הרב רפאל הלפרין - לזכרו - להעיר ולהאיר את אור השבת בנעימת 'לכה דודי' עממית, כשסמוך לכניסת שבת מבשרת תזכורת נוספת על כניסת שבת בעוד עשרים דקות...

בשיחה עם בנו, יעקב הלפרין, מבעלי אופטיקה הלפרין, הוא מדגיש את העובדה הזו. "השבת היתה חשובה ויקרה לאבא, שראה בה מנוף לאחדות המשפחה ומקור כח לעם היהודי.

"ראה, השבת איננה 'המצאה' שלנו, אבל אני יכול להעז ולומר כי אבא רק 'ניער' את האבק שכביכול כיסה את הודה בקרב מי שאינם שומרי תורה ומצוות..."

ומכאן הגעתם אל נרות השבת?

"האמת, שעל הנרות חשבה דווקא אמי שתחי', שראתה בהם כלי גדול לקירוב נשים ואמהות למצוות השבת. אמי רואה בכך 'קשר יהודי' הנרקם עם השבת גם אצל אשה שאיננה שומרת מצוות או אינה שומרת שבת כלל..."

ובניה של האם, שממשיכים את פעולותיו של האב, קיבלו על עצמם לבצע, וכדרכם - בגדול. שבעה מיליון נרות, שנבחרו בקפידה: "בחרנו מלכתחילה בנרות שידלקו שלש שעות, למרות שיכולנו להוזיל את העלויות - כיוון שרצינו שהנר ידלוק כמה שיותר זמן בבית ויעורר את הניצוץ השבתי שטמון בכל יהודי, גם אם הוא חילוני.

"עמדנו על כך שהנרות יחולקו בערכות המופצות בכניסות לקניונים, שווקים ומרכזי הומי אדם, ועמדנו על כך שיהיו אלו מקומות המיועדים לחילוניים בלבד - כדי להביא את אור השבת דווקא למי שלא יחשוב להכין לעצמו נרות".

יודגש, כי משפחת הלפרין אינה מכסה את הפעילות הקיימת כי אם מתגברת אותה, והביאה לתוספת משמעותית של נקודות חלוקה שזינקו מכ-60 מוקדים לכ-85 נקודות אור ברחבי הארץ. הוסיפו לכך את הניילוּן וההדפסה של החומרים המצורפים, וכר נרחב עוד נותר לפעילי אור השבת לחריש בקרב נדיבי העם.

אך בסך הכל נראה, כי בניו של האיש שחילק - חינם אין כסף - למעלה מ-2,000 פלטות שבת למי שיתחייב שלא לבשל בשבת, וערך עוד מיזמים רבים של שמירת שבת (כמו כרטיס אשראי 'שבת קארד' שאינו פעיל לעסקאות בשבת; הפיכת 'סנטר 1' לשומר שבת במלואו, ועוד) קשורים בשמו, צועדים בנתיב סלול ויצוק, ועם זאת מצליחים לחדש ולרענן את מעלת שמירת השבת בקרב עם ישראל.

נר לכל ילדה

לצד כל הפעילות הברוכה הזו, לא ניתן ואסור להתעלם מפעילות דומה שהחלה שנים קודם לכן, על ידי תנועת חב"ד כשמי שיזם, עודד ודירבן, היה כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע.

"זה היה בשלהי חודש אלול תשל"ד", משחזר באוזנינו הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד, את סיפורו של מבצע הדלקת נרות שבת שמבצעת חב"ד, מבצע, שלימים זכה לכינוי 'מבצע נש"ק'. "באותם ימים פנה הרבי מליובאוויטש במהלך התוועדות לחסידים, וקרא לחדש מנהג שהיה נהוג בבית אדמו"רי חב"ד ובעוד משפחות בישראל, שילדה שהגיעה לגיל חינוך היתה מדליקה נר שבת קודם הדלקת הנרות של האם. הרבי יצא אז בקריאה: "על כל ילדה להדליק נר שבת אחד". הרעיון העיקרי שאותו שזר בדבריו היה כי על ידי כך יתחנכו הבנות למצווה זו, ויוסיפו אור אלוקי בעולם.

"הקריאה היתה שהבנות ידליקו כבר מגיל שלוש - מה שהיה אז חידוש גדול. תחילה התחילו בנות חב"ד להדליק נרות, וכמה חודשים בלבד לאחר מכן החלו בחלוקה המונית של פמוטות הדלקה לילדות מכל החוגים", משחזר הרב ברוד. "מאז הוארו מיליוני בתים יהודיים בעולם באור השבת.

"תחילה שיגר הרבי מטבע מיוחד לכל בת שמקבלת על עצמה להדליק נרות. החלוקה בחו"ל פסקה לאחר זמן, ואילו בארץ הקודש חולקו המטבעות של הרבי לאורך כל השנים לכל מצטרפת חדשה למצוות הדלקת נר שבת.

"כך יצא 'מבצע נש"ק' לדרך: נשות ובנות חב"ד יצאו בימי שישי לחלק פמוטות לבנות קודם השבת, והפמוטות נתנו תזכורת ודרבון לבת על מצוות הדלקת הנר. עלוני הסברה על המצווה הופקו, וכמובן, הרבי עצמו הגיה את העלון הראשון.

"מעורבותו של הרבי הייתה גבוהה כל-כך", מספר ברוד, "עד שהביע את דעתו גם על הפמוט שעוצב. הרבי העיר שהפמוט גבוה וצר מדי, ויש חשש שהוא אינו בטיחותי, ולכן המליץ לעשות פמוט נמוך יותר. הרבי גם ביקש להוסיף לפמוט דבקית מאוירת בחלה ונרות שבת, שבה מקום לכתיבת שמה של הילדה.

"במשך שנים רבות שימש אותו פמוט, ש'עיצב' הרבי, סמלו הבלתי מעורער של 'מבצע נש"ק', והדגם הראשוני שימש מודל להזמנת כמויות ענק של פמוטות דומים מהמזרח הרחוק.

"כיום, מתבצעת חלוקה של ערכות מיוחדות שבהן נריות שבת, עם הברכות, בשל הפרקטיות שבהדלקתן, ובתועלת הרבה המופקת מכך אצל הנשים והבנות - שמקבלות 'ערכה' מוכנה לשימוש.

"אחת השאלות שחסידי חב"ד נשאלים, האם בת שבביתה לא שומרים שבת יש מקום שתדליק נרות שבת. הרבי השיב על כך, שכל מצווה עומדת בפני עצמה, ואי קיומה של מצווה אחת אינו צריך למנוע קיום מצווה אחרת. אבל בפועל חסידי חב"ד שמעו אלפי סיפורים איך על ידי הדלקת נר שבת של ילדה קטנה החלה המשפחה כולה להתקרב ליהדות, והנר הקטן הפך את הבית כולו".

כבודה - פנימה

חמש עשרה שנה הן עומדות שם. כחיילות על משמרתן.

עשרות ספרדיות, עשרות מהן אשכנזיות ליטאיות, כמה מהן תימניות ועשרות אחרות חסידיות משלל חצרות בערים שונות. כולן נקבצו באו לך, מתוך אמוני עם סגולה, שבת מלכתא.

משבצות זְהב-השבת בידן, וכבוד השבת מובא על ידן, בנות מלך, אל הלבבות הפועמים - פנימה.

כך זה נראה מבפנים

שבת שלום תל אביב, שבת שלום קרית גת:# כתבת 'משפחה' יצאה בעצמה כשהיא סקפטית לחלוטין - אל השטח, ומצאה את עצמה עוסקת בחלוקת נרות שבת לאלפי נשים

מרים רוזן

גם אני נקראתי אל הנש"ק.

למרות שנשי חב"ד (שאליהן נגיע בהמשך) החלו במבצע שנים רבות קודם לכן, לרגל מלאות חמש עשרה שנה לפעילות חלוקת הנרות על ידי ארגון 'הפצת אור השבת', הצטרפתי אף אני אל צבא החי"ר הקרבי האישי-שלנו - הפושט מידי שבוע על מחוזות בעלי אורנטציה ישראלית וזורע בהם את בשורת השבת.

היעד - לגבות, לתעד, להנציח ולייקר את העורף הלוחם, על עצם פעילותו, הרכבו, תפעולו ובכלל.

עוד מימי חלדי, כשהסלוגן "כל אישה ובת מדליקה נרות שבת" היה זרוע על גב כל סטיקר, נבטו בי ממדי הערצה ללוחמות ההרואיות, המוסרות זמנן, ממונן, עיתותיהן ועוד כמה אלמנטים מהזן הזה - ועומדות בקרנות קניון כשקול השם בפיהן ונרונים מרשרשים בידיהן.

משהו מהאומץ שלהן לעמוד מול כל העולם, הפליא אותי והעצים אותן באותה נשימה.
כך שלא היה מן הנמנע שכאשר נדרשתי אני להתלוות למסע, בחלוקת הנר האין ספור לבת ישראל באשר היא שם, נמלאתי יראה, פיק ברכיים, אסטמה קלה ועוד כמה תופעות לוואי על המשקל הזה.

עצם המחשבה שבתור מוהדרת, מודרת, מועדרת - (הוסף את הנעדר) אאלץ לעמוד במקום ציבורי, לעיני המדירים כולם, ולחלק להם אלמנטים בעלי ניחוח חרדי עז, גרם לי לפוביה בדרגה 7 בסולם ריכטר.

כאסטרטגית הגנה עצמית, בניתי לי מגוון תוכניות מגרה לכל צרה שמן הסתם אורבת לי.

התובנה המשכלת הראשונית הייתה להתחבא מתחת לדוכן החלוקה ולנסות לדוג חילופי מהלומות, או לחילופין, להסתופף בפינה רחוקה, לנופף בשלט 'לא קשורה לאירוע' ולפזול בהפוגות קלות על המתרחש.

מעודדת ומגובה בתוכנית העל, נסעתי מעודנות לעבר מוקד החלוקה.

אך כבר בדרך, האסטרטגיות שלי הוכיחו את עצמן יעילות לא פחות מאילו שנקט בהם קדאפי - טרם עבר אל מחוזות העבר.

שיחת טלפון מסגן העורך הבהירה לי כי המְחַלְקות הקבועות - שאחריהן התכוונתי להסתופף - לא תוכלנה להגיע בשל נסיבות אישיות, מה שאומר שעשיתי דרכי לתל אביב - לשווא.

בלי לחשוב אך פעם אחת, הצעתי את תרומתי למדע. כלומר הסכמתי להחליף אותן, לבדי.

כך, ללא ניסיון קודם, ללא היכרות השטח, נגררת אחרי שני שקי נרונים ארוזים ברשרשת, מנוילנים, מודבקים, מתויקים ועשירי אינפורמציה - מצאתי עצמי בצומת המרכז הרפואי איכילוב, בין קפה ארומה למיון הכללי, על ציר המעלית, מול הכניסה הראשית.

המוני אדם חולפים על פני ואני נדרשת לזַכות את כ-ו- ל-ן במצוות שבמציאות הישראלית לא ממש נחשבות לפוטוגניות.

מחד גיסא - ניסיתי לדלות מזיכרוני קטעי עיתונות, סיפורי נפלאות, מעשיות הרואיות - משהו, מכל אותם הגודשים אותנו בריטואל על הניסים שנמסכו בינות לנרונים, על זיכוי הרבות, היחידות והפרטים. על נרות לאחת ונרות למאות, עפעס, משהו.
ומאידך גיסא, העיתוי הפוליטי שבו בהינף נריה לא מתוזמנת, אני עלולה להיעצר על עוון מודרות בכפי...

כוח האינרציה מתברר כחזק משיקולים מנטאליים, ובעוד הדילמות במוחי מקבלות חיים משל עצמן, המציאות הכתיבה את הקצב.

נשים מגזרת 'עשי זו בעצמֵך', אך ראו את המטען, חפרו לי בשקית, נטלו לעצמן את ערכת השבת ובירכו אותי, את משפחתי, את מכרי ואת כל ישראל על הדרך בכל טוב והמשיכו הלאה. "לקוחות" קבועות שזה שנים רגילות לקבל את הערכה במקום הזה, בזמן הזה, דרשו את שלהן ולי לא נותר אלא לומר אמן.

כשעַדִי, אחת המחלקות המסורות, הגיעה לבסוף במפתיע, בשעה האחרונה לעמידתי שם, כבר הייתי אט אט, לפחות בעיני עצמי, בקיאה ורגילה.

נפניתי לכל האחרות, ההולכות וחוזרות ובאות וסובבות - ילידות רוסיה, יוצאות גאורגיה, פליטות ערב ושורדות מקומיות, שבחיוך, בתודה, בזיק בעיניים ואור באישון קבלו את הערכה בברכה.

אותן השמחות בבשורת יום חמישי - "וואלה, עוד פ'ם שבת הגיעה; קטע, אה?", אותן הקפוצות ב-"לא תודה", חלקן מ-"יש לי בבית"; הדוחפות לתיק; הקוראות את המלל; המודות; המסרבות; הלוקחות שתיים, שיהיה; או מזכות הרבים שנוטלות לאחות, לאישה, לשכנה וליתר ביטחון.

אף לא אחת - התנגדה; אף לא אחת פתחה בדיוני דת ומדינה. לכל הפחות, הנידו כתף והמשיכו למעלית.

ניסיתי ליצור סטריאוטיפ: את דמות הסרבנית הקלאסית, מודל המתנגדת הסדרתית ולא עלה בידי.

לרגע לא ניתן היה לנחש מי תקבל בברכה ומי תתעלם.

סיפורו של נר

מה הן חושבות לעצמן, ניסיתי להבין, למה הן לוקחות בשמחה כזו את הערכות - האם זה תוצר בת של התודעה הישראלית - 'נותנים לך - תיקח'?

האם הן חושבות, שאני מטעם עמותה למידור אנרגיה ושימוש במקורות תאורה קדמוניים, המקדמת אג'נדה לשימור האוזון? אולי בכלל נציגה חברתית הפעילה נגד העליה ב-30% של חשבון החשמל החודשי? או אושיה טובת לב שחפצה לאזן את יוקר המחיה ולהקל עליהן בסעיף הוצאות הסופר?

וכמו על פי המסורת הבדווית מגזרת ה-"אם לא תשאל איך תדע", צדתי לי כמה נשים אדיבות למראה והתניתי איתן מבצע: אחד תמורת אחד. קרי - ענו על השאלות וקבלו נרות.

הייתי חייבת לוודא, ומבפנים, למה ומדוע הן מקטלגות עצמן, קבל עם וקניון, כמדליקות נרות סדרתיות ועוד יוצאות עם ההוכחה המרשיעה שבידיהן לעיני ההמונים גם בלי שקית אטומה.

התשובות היו פשוטות. מהמסה המורכבת של השאלה - על הסקאלה של: "אימא שלי הדליקה", "סבתא שלי" - ועד ל- "ניסיתי, זה עשה לי טוב"; "זה ייחד לי את היום הזה"; "גיבש את המשפחה", "זה נותן אווירה חיובית", "זמן לתפילה", "מרומם את השגרה", "הילדים, הילדים רוצים". "פעם דחיתי את זה, אבל כשהתחלתי לא יכולתי להפסיק", ועד לאותן, שמקפידות לחומרה, להדליק רק את הנרות של החלוקה, בסגוליות שבעצם העובדה שהיה מי שחשב עליהן, רכש והדפיס וקיבץ לשקית וקודד וסגר וארז וחילק - לנריות אלו מימד אחר מאשר סתם נרונים מהסופר.

הערכות נמוגות וקרקעית השקית מתבררת כקלה ומרשרשת מתמיד. שלא ייגמר, אני מנסה לאיים. עוד קצת לטעום מהדבר הזה, מהחוויה הזו - והם נמוגים, נעלמים, נרונים-נרונים לבית נשותם.

וכמו כל דבר טוב, גם השקית הגיעה לתחתיתה. מלווה בתחושת החמצה קלה, סיפוק עצום ואמונה אמיתית בעם הזה, במקום הזה ובעתיד המאיר שנכון לנו כאן, אף על פי ובגלל זאת.

ואולי זה התקציר של הסיפור כולו - של עמישראל הרגיל, הלא פוטוגני הלא תקשורתי, היומיומי, שהולך ושב, רווי וטרוד ועמוס ומרוחק, ורק ניד ראש והנף יד ופתיחת רוכסן והטמנה בתיק - הם שמחברים אותו ואותנו בכבל הפתילות ובחלב הנרות ללהבה אּמתית מושלמת.

נווה תרצה במדבר הרוחני

אז מי בעצם אחראי על המערך הזה, על אינספור עמדות החלוקה שפועלות כמו מעצמן, על המתנדבות הזמינות, על הערכות המוכנות ועל הפעילים שנוסעים ונושאים? ובכלל מאיפה הכול התחיל?

מכוחה של אישה אחת. הגב' תרצה מנלה היא תושבת ערד, שהתנדבה - כמו עוד רבות אחרות - עבור המפלגה שנשאה אז לראשונה את השם: "יהדות התורה והשבת" בבחירות לכנסת, לפני כ-15 שנה. רק שבשונה מכל אותן רבות אחרות, היא לקחה את הדברים שחלפו באותה מידה גם ליד תנוך אוזנינו - ויצרה מהפכה גורפת נשים, שהשאירה את הבחירות הרבה מאחוריהן ואת הזכויות - לפניהן, בכל סוף שבוע.

מה גורם לה, לאימא למשפחה ברוכה, להקים תנועה, ליזום כנסים, להרצות בהם, להתראיין, לכַנס ולנכֵס את יומה, לילותיה ואפילו את חשבון הבנק שלה? מה גורם לה להיכנס להתחייבויות ענק, לחפש אחר תורמים ולהיאבק בקיום ובשגרה למען הפעילות?

גם לה אין הרבה הסבר מעבר ל"בקשו ממני לצאת לפעילות אז, בערב הבחירות, וזה 'תפס אותי', וכשנכנסתי לנושא וגיליתי את העולם התורני המופלא שמגבה אותו - לא היה ניתן להפסיק.

"עצם העובדה שגדולי הדור, שלחו אותנו, הנשים, לקיבוצים, לקניונים, לצמתים, לבתי חולים, לכל מקום שרחוק מהיומיום שלנו, הפליא אותי, והיה ברור לי שיש כאן הרבה מעבר למימד של 'לזכות יהודי בעוד מצווה' ".

ולמה באמת, דווקא נרות שבת?

"נכון שיש אינספור אפשרויות לזכות את ישראל, אבל בנרות שבת יש אלמנט שאין לו שני. הרי בעצם העובדה שאישה עומדת ליד הנר ומדליקה אותו בעיתוי הנכון, גם בלי תודעה עמוקה ביהדות, היא בעצם מצהירה בכך - "אני מאמין" - באלוקים שברא עולם בשישה ימים ונפש בשביעי.

"זהו חיבור לתהליך של אמונה והוצאתה מגדר הלא מאמינה. וכשיבוא גואל, היא תהיה בפנים, אולי לא ב-VIP אבל כחלק מהזכאים להיגאל.

"לנו, הנשים, יש את הכוח. בזכותנו נגאלו, ואותה הזכות תעמוד לנו ביכולת גם לגאול את העם. זה שפעמי גאולה עומדים למראשותינו אינו בגדר סוד, וכל משפחה שמאירה את הבית בנר היא עוד קשר בדרך לדבר האמיתי. כי זה לא נגמר שם. הנר יביא לקידוש, והקידוש לרצון ללמוד, והלימוד לידע והידע לפעולה, עד אין קץ. המציאות הוכיחה, מפרספקטיבה של 15 שנה, שמה שהחל בנר קטן - התגלגל לאור גדול".

כמה זה מורכב? הרבה מעבר למה שניתן לתאר.

"במהלך שנות הפעילות", משתפת תרצה, "היו לי תינוקות בבית, חיתנתי ילדים, היו אירועים ונסיבות שדרשו ממני נוכחות. ובכלל, כל ההערכות המוקדמת לשבתות והידיעה שילד חוזר לבית שבו אין אמא בימי חמישי ושישי - זו מציאות לא פשוטה, שיש לה מחיר יומיומי.

"נכון שאין סוף ברכות מורעפות על העוסקים למען השבת, אבל אף פעם לא הסתובבתי אחורה לראות את הצ'ק. אני מאמינה שאם הובטח זה בטח יגיע, אבל הפעילות השוטפת סחפה אותי עד כלות".

גם בקיבוץ מחכים

מעבר לארגון השוטף, תרצה עצמה יוצאת מידי יום חמישי לבית החולים 'סורוקה' ובימי שישי לקיבוצי השומר הצעיר שבתחומי הדרום.

איך מעכלים אותך שם?

"ההתחלה הייתה איומה. דחיפות וצעקות מגזרת - "לכי למאה שערים", "מיסיונרית" ועוד. היום, אנו בקשרים טובים, הן מוזמנות לחתונות ילדיי ושומרות על קשר יומיומי. מחכות לנו בחדר האוכל ואני אוהבת אותן בכל ליבי. גם בתקופות מורכבות פוליטית וחברתית כמו בשבוע האחרון - כשיש שאלות לא קלות על הפרק, הכול נאמר ובאווירה טובה של נכונות להקשיב.

"ולפעמים כשקשה, כשאין תקציבים ונראה לי שהסיפור הזה מסתיים, אני מדמיינת אותן מחכות לי ולנרות ויודעת שאי אפשר לקחת להן את זה.

"נכון שהן יכולות לקנות לעצמן נרונים במכולת. אבל הצורך, התלות שלהן בידיעת הזמנים, בנוסח הברכה, בחומר התורני המצורף... הן צריכות את הגב, את ההדרכה. את ה'אל תשאלי מה קרה לי בזכות, בגלל, אודות ועל אף'..."

מתנגדים לך?

"כיום, כמעט ולא. בתחילה, כשלא הכירו אותנו, הייתה התנגדות קשה. אבל היום, אנחנו חלק מהריטואל של יום שישי. ניתן לראות בחוש את ההבדל דווקא במקומות שלא הגענו אליהם. כאשר אני מחלקת נרות בצומת שוקת, נקודת רענון לתיירים ישראלים מכל רחבי הארץ, דווקא אצלם אני נתקלת בחשדנות ובדחייה. וזה רק מחדד לי את שהפסדנו".

איך את מסכמת 15 שנות פעילות?

"בקושי כלכלי עצום. וזה מתסכל כי לא מדובר בכסף גדול. כמה עולה לתחזק ישיבה? הון. להרים סמינר עם הרצאות? סכומי עתק. וכמה עולה נר? אולי 50 אג'? לו רק כל אישה שהייתה מדליקה נרות שבת היית תורמת נרות עבור עוד 20 נשים, בעלות כוללת של 10 שקלים לשבוע, לא יותר, יש לך מושג על גודל המהפכה שהייתה מתחוללת כאן בארץ? רק הכסף הוא שמפריד בינינו לבין היכולת להפיץ את האור הזה בכל נקודה וישוב".

את באמת מאמינה שנר יכול לשנות חיים?

"גם אם לא היום, זה יגיע, יום אחד זה יגיע וייפתח. אלף פעם יאמרו - 'לא', ובסוף זה יקרה.

תראו את הקיבוצים - החיים שם השתנו - חלקם הכשירו את חדרי האוכל, וסוגרים אותם ביום כיפור, יש מודעות לחמץ בפסח ופתיחות ונכונות לפעילות המשך.
"הסיפוק הוא עצום והקושי - עוד יותר ממנו. אבל כשקשה - סימן שאתה דורך ליצר על היבלת הנכונה, אם הוא מאוים - הוא מקשה עליך יותר, אתה יודע בוודאות שאינך מאבד אנרגיות לשווא. ועצם העובדה שכל כך קשה לנו - היא הוכחה כי אין נכונה יותר מהפעילות זאת".

36 שנות אור

יום שישי בקרית גת - רפובליקה דומיניקנית בגזרה ים תיכונית. כל נגזרי התרבות מהחצי המערבי והמזרחי של הגלובוס התייצבו ובאו לכאן.

מתנדבת קבועה מחכה לי בכניסה לקניון העירוני, נושאת איתה 36 שנות חלוקה שבועית, כן מה שקראתם: שלושים ושש שנות התנדבות שבועית. מהרגע שיצא הרבי מחב"ד בהכרזתו על מבצע נש"ק - חלוקת נרות שבת ועד לפאתי שישי עכור עננים זה.

ללא הבדלי מזג אוויר, נסיבות אשיות, משפחתיות ובכלל, היא כאן, על משמרתה, חבושה בציוד, ערוכה למערכה.

שלושים ושש שנה.

את הערכות, תודה ששאלתם, היא מכינה בעצמה ואפילו מממנת - במידה ואין תורם, גם כן בעצמה.

כעת, בניגוד לאתמול, אני מחופה. היא בראש, אני מאחור, היא מתקדמת, אני נסוגה. היא שומרת לא לפספס אף אחת ואני בעיקר שומרת מרחק. וככל שהזמן חולף והערכות נגוזו - המרחק מצטמצם עד שבשלב מסוים אני שוקלת להגיש בקשה לצו ירושה. העוצמה שבנתינה, ההארה שבתגובה, הידיעה כי את עושה בפועל, למעשה, משהו טוב עבור כלל ישראל ומפיצה אור במשמעות הכי בסיסית של המילה, דבק בך ומושך אותך לעוד.

יש לה מסלול רב נתיבים, תחילתו אצל שומר הקניון, המשכו בסופר פארם על עשרות עובדותיו וסופו במדרגות הנעות, במעליות, בחנויות ובסובבות.

"חיכינו לך", הם אומרים, "רק לך חיכינו. ישבנו בקפה, אמרנו, לא הולכים עד את באה" (כך במקור); "איחרת היום, מה?"

והם לוקחים ערכות כפולות, משולשות, לשכנים, לדודה.

"את רואה את הקבוצה ההיא, שם בצד", היא מספרת, "הם ארגנטינאים. כל יום שישי הם יושבים כאן. שנים הם לא הסכימו לשמוע ממני, אבל לאט לאט נסדק משהו. היום - אין לי סיכוי לדלג עליהם".

"רק את הנרות האלו אנחנו מדליקות", הסבירו לי אחרות. "יש משהו בסגולה של הרבנית ובתמונה של הרבי, אנחנו מאמינות בזה. יש לנו נרות בבית אבל שווה לחכות לה".

בכל חנות, בקופה, ממתינות ערכות כמספר המוכרות ויש, כמה מפתיע, כאלו שמחזירות את הדפים מהשבוע שעבר - לגניזה.

"כפרה-עליה-הרבנית", מסבירה מישהי, "הכניסה אור לחיים. כל שבוע אני כאן, מחכה, מחכה".

"האמת", משתפת היא עצמה, "חששתי לצאת היום. ה'עליהום' התקשורתי השבוע גרם לי לחשוש מהתגובות, אבל את רואה, אף אחד לא אומר מילה".

את יכולה לנחש מי תסרב?

"לא. וזה מפתיע בכל פעם מחדש: דווקא אלו שנראות לי הכי 'מאיימות' - לוקחות בשמחה. אי אפשר לדעת על אף אחת דבר, וכל אחת היא פוטנציאל. בעבר, היה יותר קשה אבל היום, המודעות גדלה. היו נשים שנמנעו לקחת כי הן נוסעות בשבת, התהליך של ההסברה שאין קשר בין הדברים, והמצווה נשארת בגדר מצווה שלהן, גם אם אחר כך הן עושות דברים קוטביים - ארך זמן. זה תהליך של הטמעה. לחלק גדול מהנשים הקבועות יש את מספר הטלפון האישי שלי, פה שאלה, שם עניין הלכתי. זה סוג של כתובת".

כמה אחוזים מסרבות לקחת?

"אולי 5%, ואפילו לא. וגם לא תמיד את יודעת למה הן מסרבות, לחלקן יש בבית ואין להן את הסבלנות להסביר".

יכול להיות שהן לוקחות נרות שיהיה, להפסקת חשמל או לחימום אורז בסגנון סיני?

"ממש לא. נרות שבת זה סוג של הצהרה, אף אישה שלא מעוניינת להדליק נרות, לא תיקח סתם ותדביק על עצמה תדמית כזו".

נתקלת בתגובות קשות?

"פעמים מעטות בלבד: האשימו אותי בכל תחלואי החברה הישראלית, כולל השמצות אישיות מטעמי דת וגזע. יש חנויות שאני מדלגת עליהן, לא נכנסת לשם - לא רצו - ואני מכבדת, לא מחפשת עימותים".

***

השקית אוזלת, נשארו ערכות יחידות. "אותן אני אסיים באוטובוס", היא אומרת.
באוטובוס? לעיני כולם, כך לעבור בין המושבים? מביך, אבל לשליחות יש קודים משלה, וכשאת נכנסת לתוך זה, שום דבר לא עומד בפניך.

ובקרית גת כמו בכל נקודה אחרת על הגלובוס, מחולקים באותה עת ובאותם עיתוי ושעה, מכוחה של אותה בקשה קדומה, אינספור ערכות, שונות אך במקצת במראן אך זהות לחלוטין בתוכנן. כי השלהבת כמו רק בשלהבת - עולה, מאירה ומתרבה מאליה.