מאת חיים ברון

גלעד שרון, בנו הצעיר של אריאל שרון, שאין אדם קרוב אליו יותר ממנו, כתב על אביו ביוגרפיה מקיפה ומרתקת, המשלבת נקודת מבט אישית ואינטימית עם היכרות עמוקה של המאורעות המתוארים.

הספר כולל גילויים חדשים רבים בהתבסס על זיכרונותיו של גלעד, על מסמכים אותנטיים רבים מהארכיון האישי של אריאל שרון ועל שיחות עם אנשים שליוו את אביו לאורך חייו.

בסגנונו הייחודי יצר גלעד פורטרט משפחתי וציבורי של אביו, אשר משולבת בו אמירה אישית.

גלעד שרון הוא בנו הצעיר של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ואיש סודו. הוא רב סרן במילואים, בעל תואר שני בכלכלה ופובליציסט בעיתון "ידיעות אחרונות". הוא חי עם משפחתו בחוות שיקמים, אותה הוא מנהל.

***

COL מגיש קטעים מהכתבה באדיבות הוצאת הספרים:

אבא שלי חזר ממלחמת ששת הימים עטור ניצחון ותהילה, הוא חזר מהמלחמה עטוף באהבת העם. אני חושב שאז התחילו להישמע הקריאות שנמשכו שנים אחר כך, "אריק מלך ישראל". לפתע פתאום ההורים שלי מצאו את עצמם במצב שלא הכירו.
אבא שלי יצא מהאנונימיות, קהל גדול ואוהב הקיף אותו, והיה כמעט בלתי אפשרי לצאת לרחוב או לקולנוע.

למרות כל זה ובלי קשר, אמא שלי לילי תמיד אמרה שהוא חזר אחֵר מהמלחמה.
כל ההרג והשכול, הפציעות והכאב השפיעו עליו. הוא קשוח, אבל כמו שאמרתי, רגיש.

אחרי המלחמה אבא שלי הספיק לסייר עם גור באזורים שנפתחו לפתע בפני ישראלים, ונשארו בבית תמונות. אבל אז, כמו בטרגדיה יוונית, בא האסון.

ומאז, שנה אחרי שנה, בערב ראש השנה בשעה 10 בבוקר בדיוק, מתייצבים חברינו הקרובים בבית הקברות בקריית שאול. לא מודיעים לאף אחד, הם פשוט באים. הקהל הקטן שנאסף מדי שנה הוא סיפורם של חברינו ושל המשפחה שלנו. מה שעשו הזמן והאירועים למשפחתי ולחברינו, קיבל ביטוי בקהל, שכל פעם חסר בו מישהו נוסף.

בין הבאים היו סבתי וְיֶרה, שנפטרה ב־1988, משה לוין (קוֹקלָה) ואשתו לאה. קוקלה התגייס לצנחנים כשאבא שלי היה המג"ד. הוא התבלט מיד כחייל אמיץ והפך לקצין כריזמטי ונועז. הוא היה גדול וחזק. הוא בלט בין מקימי סיירת מטכ"ל, וזמן מה לאחר שחרורו התגייס למוסד והגיע לתפקיד ראש אגף המבצעים בארגון. קוקלה היה נון־קונפורמיסט, הוא לא התחנף לאף אחד ונודע כקשוח במיוחד, כלפי פקודיו ומפקדיו כאחד. איתנו הוא היה רך ומלא הומור. הוא נהג לקחת אותנו לים עם עוֹגי, כלב הבוקסר שלנו, בשנים הראשונות, כשהורי עוד היו מרוסקים.

מיד לאחר האסון הוא התייצב, שתקן כדרכו, ונשאר.

"יש לי כבוד לאנשים, אבל רק אל אריק יש לי יראת כבוד," אמר פעם לאשתו כשחזר מהצגת תוכניות לאחד מראשי הממשלה. אבא שלי לא היה בשום תפקיד בכיר אז, אבל זה לא שינה דבר.

אורי דן, שהיה עיתונאי וסופר בינלאומי, היה שם תמיד. הוא נשלח ב־1954 ככתב העיתון הצבאי "במחנה" לסקר את פעולות התגמול. אבא שלי שלח אותו לקורס צניחה. אורי, שבכל הקשור לעבודתו העיתונאית היה קיצוני ונחוש, כמו גם בשאר העניינים, עמד במשימה. הוא הצטרף לפעולות התגמול, צנח במיתלה ב־1956 בזמן מבצע קדש, הצטרף לאבא שלי במלחמות, צילם ותיעד. בהמשך הוא היה בקרבות בווייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד. יותר מ־50 שנה הוא ליווה אותו, והיה לידו תמיד.

מי שניהל את הטקס ביד רמה היה רֵיבּ שלמה מיידנצ'יק, ראש כפר חב"ד עם זקנו הלבן ועיניו הכחולות והעמוקות שזיק עליז וטוב תמיד ריצד בהן. מיידנצ'יק, שהיה נהג קטר גאה, לא נפרד אף פעם מכובע הקסקט של רכבת ישראל אותו חבש מעל לכיפה. הוא היה קם לעבודתו ברכבת לפני אור ראשון, ובסיום יום העבודה היה מתפנה לענייני השתדלנות. הוא הכיר את כולם, וכולם הכירו וכיבדו אותו, מפני שמעולם לא דאג לעצמו אלא לענייני חב"ד בלבד.

מיידנצ'יק עבד כנהג קטר עוד ברוסיה, לפני שעלה ארצה ולפני שהכיר את החב"דניקים וחזר בתשובה. שנים ניסיתי לחוקרו על הרפתקאותיו בפונדקים, לאורך המסילות הארוכות ללא קץ ברוסיה, אולם הוא לא הסכים לומר דבר. מבחינתו הוא נולד כשנפגש עם חסידיו של הרבי מלובביץ'.

גם בקרב חסידי הרבי היה מיידנצ'יק מהנחרצים ביותר. הוא האמין בכל לבו שהרבי הוא המשיח, וסירב להאמין שמת. "לא נראה לך שקצת הגזמתם עם הקטע הזה?" הייתי שואל אותו, והוא — כלא שומע.

בזכות הרבי גם הכרנו אותו. לאחר מותו של גור שלח הרבי מכתב לאבא שלי ובו נאמר בין השאר, "שאז נודע לתהילה שֵם מר [שרון] כמפקד ומגן על ארצנו הקדושה ותושבי[ה] ובעל תכונות נפש אצילות, והשם יתברך האיר פניו אליו והנחילנו הצלחה בפעולותיו ועד לניצחון לא ישוער." למיידנצ'יק זה הספיק, הוא לא היה צריך יותר מזה, הוא התייצב כמו חייל.

***

באזכרות היה לי קושי מיוחד, קושי לראות אותו בסבלו.

אמא שלי, אחיותיה ועוד חברה עמדו בצל הברוש הגדול שאיננו עוד, עמדו מימין לי ובאלכסון, מול הצלע הניצבת של חלקת הקבר. בתווך עמד מיידנצ'יק.

מאחורינו עמדו כל חברינו. פרקי התפילה נקראו ומזמורי תהילים של אותיות השם הוקראו על ידינו ועל ידי הנוכחים. מתוך ספרי תפילה קטנים אותם חילק מיידנצ'יק, הוא היה קורא בשמו של אחד הנוכחים ומוודא שהלה יודע היכן לקרוא.

אבא שלי קרא קדיש בקול בוטח. את הסבל ראיתי בעיניים ולא שמעתי בקול.

בתום הטקס היו כולם נשארים עוד זמן מה ומדברים.

מיידנצ'יק היה אוסף את ספרי התפילה ואת הכיפות שחילק.

אבא שלי לחץ ידיים לכולם בחום.

הייתי משקה עוד פעם את הפרחים וכולם הלכו לעבר החניה, שם היה מחלק מיידנצ'יק דבש הדרים מכפר חב"ד לכבוד ראש השנה.