היווצרותו של יישוב יהודי

במשך  כל העת הופיעו באזורנו תושבים יהודים חדשים, מהערים שפונו מיושביהן בשל המלחמה. ביניהם היו גם כמה ממכרינו. כך נעשינו מוכרים בכל האזור.

מצד אחד נעמה לנו העובדה שהולך ונוצר יישוב יהודי כלשהו, אולם מצד שני החילונו להרגיש את השינוי במצבנו בכלל. ואכן, גם בגשמיות היה המצב בלתי-נעים בעליל. הכל השתדלו לסייע לנו, אולם עצם הצורך להיזקק לעזרה שכזו  אין בו משום הרחבת הדעת יתר על המידה.

הכבוד הגדול ביותר שרחשו לנו אנשים אלו התבטא בפשטות בכך שהם נהגו לבוא לבלות מעט במחיצתנו, לאחר שכבר שלא הורגלנו בכך זמן רב. מאחר שהגיעו לאזור משפחות הרבות, היו אנשים ונשים מגיעים לבקרנו, ומפעם לפעם היו באים להתייעץ אתנו.

כך הפכו חיינו להיות דומים יותר ויותר לחיים רגילים. אך הזמן שעבר השפיע רבות, ובחלל האוויר החלה לרחף המחשבה – ומה הלאה?

בינתיים הגיעו גלי-חום כבדים, ובריאותנו נחלשה. מהנעשה בביתנו היינו מנותקים לחלוטין בשל התלקחות המלחמה. רק מפעם לפעם הבקיעו את החומה מכתבים באמצעות נוסעים שנמלטו מעריהם למקומות רחוקים, ומכתבים אלו הזכירו לנו את חיינו בעבר עם ידידינו הטובים, לא בבדידות כחיינו היום.

ושוב: "מה נאכל?"

שאלת "מה נאכל" עמדה בפנינו במלוא עוצמתה. אין זה נעים להרבות לדבר על כך, אך כשאדם אינו אוכל לשובע זמן רב, ולעתים הוא אף סובל פשוט מרעב – הופכת בעיית המזון לעיקר מחשבת הקיום; מתעורר בו רצון להשקיע כוחות כדי שלא ללכת לאבדון, מתוך פחד מתמיד מיום המחרת.

נהגנו תמיד לחפש מקומות חדשים שבהם נוכל להשיג קמח כדי לאפות "לעפיאשקעס" – מין לחם שטוח שהיו אופים על בסיס שמרים או סודה [="סודה לשתייה" – חומר מתפיח המשמש לאפייה].

כדי לאפות לחמים אלו היינו מתרוצצים (בעיקר אני, שכן רציתי לשמור עליו מפני מלאכה זו) ומלקטים שיחים קטנים שהתייבשו בשמש הקופחת, או מיני עשבים עבים שהתייבשו כל-כך עד שהיו בוערים כקש. חומרי בערה אלה היו נשרפים תוך רגע קט, ולכן היה צורך ללקט תמיד עוד ועוד מהם.

ביום, תחת השמש היוקדת, לא ניתן היה לצאת ללקט; ואילו בלילה, כשנעשה קריר יותר – עקצו היתושים, וגם אז היה צורך למהר במלאכה, כלומר – למהר ולבחור את הזרדים היבשים יותר, ומיד לחזור אל החדר, שבו הכל היה סגור ומסוגר, כדי למנוע מהיתושים להיכנס פנימה.

סגולה נוספת לגירוש החרקים המעופפים היתה העלאת עשן סמיך. וכך, כשהתעורר בנו הרצון לשבת מעט באוויר הפתוח, לאחר היום הקשה – נאלצנו להבעיר מיני חומרים שאינם מפיקים אש (כדי שלא ייווצר אור שימשוך את החיידקים), אך מעלים עשן כהה. לעתים קרובות נושבות שם רוחות חזקות, וכשנשבה רוח תוך כדי ההבערה והעיפה את עשן הקש המעורב בבוץ היישר אל פנינו – היה זה טעם בלתי-נעים כלל וכלל. למרות כל זאת, העלאת העשן הועילה מאוד, שכן החרקים המעופפים הסתלקו בשל העשן. אלא שעם הזמן התנוונו איכשהו חושיהם של החרקים והם התרגלו לעשן. אז היינו צוחקים וממשיכים לחפש עצות כיצד להסתתר מפני אורחים בלתי-קרואים אלו...

כך נמשכו חודשי הקיץ. בעייתנו העיקרית היתה לספק לעצמנו מזון כדי שלא נצטרך לסבול רעב, ובכל פעם נאלצנו להשיג זאת בדרך אחרת. פעם השגנו גריסים לבישול דייסה, פעם – קמח, ופעם – "קוקוריזע" [=תירס] (מין קטניות טחונות). בזמנים שמצבנו הכספי היה טוב יותר – בישלנו אותם עם חלב וחמאה, והם היו טובים ומזינים.

אני זוכרת שנכנסתי פעם לאחד הבתים, גם זאת לשם סידור עניין מסויים, והיו שם על השולחן לביבות גבינה ומשקה קקאו לקינוח. בעלי-הבית היו יהודים עשירים, שהופקדו מטעם המרכז הממשלתי על אספקת מצרכי מזון לכלל הציבור. הללו כיבדו אותי לטעום מן המאכלים (ביתם היה בית כשר), אך אני – על-אף שזה זמן רב ששכחתי מה טעמם של מאכלים כגון אלה – התאפקתי ולא קרבתי לאף אחד מהמאכלים. כל זאת מתוך רגש של גאווה וכבוד עצמי – כדי לא לתת להם את האפשרות לחוש שהאכילו אשה רעבה. בצאתי משם, הייתי שבעת-רצון מאוד מכך שעמדתי בנסיון.

אינני מאחלת לאיש חווייה שכזו. כדי לעמוד בכך נדרשת מידה רבה של עוז-רוח. במצב שכזה נעשה האדם דומה לחיה, והאינסטינקט ליהנות מהמזון מתגבר מאוד. היו אנשים שלא יכלו לסבול זאת, והיו שהידרדרו לשפל כה עמוק, עד שלא התחשבו בשום-דבר, אלא פשוט הלכו וביקשו לחם ודברים דומים, ובלבד שיהיה להם מה לאכול.

מבעל אחוזה לחוטב עצים

בין המפונים ממכרינו היה יהודי מחרקוב, אמיד למדי. הוא רכש עגלה עם סוסים, והיה נוסע הרחק אל היער כדי לכרות עצים ממין "סאקסאול" [=עציון], הבוער היטב ומפיק אש טובה. הוא הפך עיסוק זה למקור פרנסתו. האיש הביא גם לנו עגלה מלאה עצים, אותם אחסנו בסוכה שבנינו בעצמנו. מאז הוקל לנו במקצת בנושא ההסקה.
לאחר שהעצים היו ברשותנו, החלה פרשה חדשה – חטיבת העצים. מומחים בנושא זה לא היינו. בעל-האחוזה מרומניה נזכר כיצד פועליו היו עושים זאת למענו בעבר, ומיד למד את תורת החטיבה וחטב את העצים בעצמו.

כך פתרנו לעצמנו עם הזמן קשיים שונים, אם-כי היינו יגעים מאוד בשל כך. ללא כוחות פיזיים הכל נעשה קשה יותר.

מניין לתפילות הימים הנוראים

בינתיים קרב זמנם של חגי חודש תשרי [תש"ד]. אם בשנה הקודמת [תש"ג] התפללנו בימים הנוראים כשאנו נעולים בחדרנו, מסתתרים כדי שאיש לא יראה אותנו – הרי בשנה זו שכרו כבר היהודים המפונים דירה באזור מרוחק בכפר (לא במרכז הכפר), וקיימו שם מניין לתפילות. ספר-תורה נשלח אלינו מעיר המחוז קזיל-ארדא. במניין השתתף ציבור רחב למדי – גברים ונשים, צעירים וזקנים, אנשים מכל הסוגים.
מטבע הדברים, בעלי הוא שהורה להם כיצד לנהוג בכל הפרטים, והם היו פונים אליו כל העת כדי להתייעץ כיצד להוציא הכל אל הפועל. אילו היה בעלי מנהיג את המניין בגלוי – היה הדבר מזיק לעצם העניין בכלל, ומאליו מובן שלבעלי היה הדבר עלול לגרום רעה. אולם בעלי לא התחשב בכך, והכל עבר בשלום.

לבבות שבורים ביום-הכיפורים

ביום-הכיפורים בשנה שעברה – זוכרת אני – ישבנו בחדרנו בשלושה (השלישי היה היהודי הגולה שהתארח אצלנו בכל יום-טוב). מחזור – הבאתי מביתי. את הטעם שהרגשנו אז בשעת התפילה – אין באפשרותי לתאר.

תוך כדי תפילה – זוכרת אני – הבחנו דרך החלון (על-אף שהווילון כיסה את החלון היטב, כדי שלא ניתן יהיה לראות דרכו) באדם צעיר המציץ אל תוך הבית. מובן שנבהלנו מאוד, שמא מדובר במרגל. האורח פחד להכניס את האיש הביתה, אולם בעלי ז"ל פתח את מנעול הדלת והורה לו להיכנס.

היה זה גולה צעיר מליטא. לאן התגלגלו הוריו – לא ידע; אותו עצמו גייסו ושלחו לשם לעבודת כפייה. פעם, כשנסע בעגלה במסגרת עבודתו, הבחין בבעלי, ומיד החליט שעליו לברר היכן הוא מתגורר. הוא ראה איכשהו בפניו של בעלי – כך סיפר – שבמחיצתו ייקל עליו לשפוך את לבו ביום-הכיפורים. הדבר היה שבוע לפני יום-הכיפורים, ובמהלך שבוע זה עלה בידו למצוא את כתובתנו.

הצעיר ידע תפילות רבות בעל-פה. עד השעה אחת-עשרה עבד, נוסע ממקום למקום בעגלתו. הוא פחד לבקש שישחררוהו מעבודתו ליום זה, ולכן עבד כמחצית היום, ובשעה שתים-עשרה כבר היה בביתנו, כשבגדי החול כבר אינם עליו.

כעבור מחצית השעה נכנסה לחדרנו יהודייה, כולה פחד וחרדה. היא הגיעה לכאן מניקולייב עם בעלה, ושמעה ממישהו שאנו מתגוררים כאן. מקום מגוריה היה במרחק ארבעה קילומטרים מכפרנו. בעלה טען שאם הקב"ה יכול היה לעולל כך לעם ישראל – אין הוא רוצה להתפלל אליו; האשה, לעומת זאת, טענה שדוקא עכשיו רוצה היא להתפלל יותר מבכל השנים, ולכן צעדה את המרחק הרב ברגל – כשהיא שרויה, כמובן, בצום, ובנוסף לכך חוששת לשאול לכתובתנו, שכן הליכה אל רב – ולא עוד אלא רב גולה – היתה מעשה שהצריך זהירות רבה.

בראותי התכנסות זו של מתפללים, איש איש עם תנאי חייו הקשים ולבו השבור – אינני יודעת מה עוד יכול לגרום שברון-לב כה גדול.