יוסף-חיים בולטון

בדרכי מכינוס השלוחים העולמי, נזכרתי בזמן שבו עמדתי לפני כניסתי לישיבה קטנה.

ההתרגשות הייתה גדולה ולמרות הקשיים בקריאה ובלימוד ממושך, ישבתי עם אבי שיחי', ועם מורה פרטי שהוריי שכרו בעבורי, כדי ללמוד דפי גמרא ספורים במסכת קידושין.

אך, עם כל ההכנות, כשהגעתי למבחן רבני הישיבה כלל לא התעניינו כמה גמרא אני יודע אלא רק פתחו בפניי ספר תהילים ובקשו ממני לקרוא מילים כהוויתן. למרבה הצער, בעקבות קשיי הנובעים מדיסלקציה, לא הצלחתי לקרוא ברצף ובבהירות מהדף הפתוח לפני. ראיתי את תוצאות "המבחן" על פניהם של הנוכחים, ואכן, אחד הרבנים שאל אותי "עם רמה כזו אתה רוצה ללמוד אצלנו"?

ניסיתי להסביר שגם עם רמת הקריאה הירודה אני עדיין מצליח ללמוד, ואם הם רק יסכימו לבחון אותי על דפי הגמרא הנ"ל אוכל להוכיח להם זאת, אך הם לא שינו את עמדתם ושלחוני מעל פניהם.

עד היום אני זוכר את השבר שהייתי נתון בו אחרי המקרה הזה, עד היום עומד מולי עיניי הרגע שבו הוריי שמעו את התוצאה ואת פניהם הנפולות. לא שכחתי כמה הם ניסו לדבר על ליבם של הנהלת הישיבה שיקבלו אותי אך ללא הועיל. הסיפור עדיין מעביר בי צמרמורת כשאני יושב ומעלה על הכתב את אירועי הימים ההם.

הדבר הזכור לי יותר מכל זו תחושת חוסר האונים המוחלטת. אולי אני באמת 'אפס' כמו שאמר לי פעם אחד המורים. הנה ישבתי ולמדתי, באמת עבדתי, ולאף אחד לא אכפת. אז נכון, אני מתקשה בקריאה, זה הופך אותי לסוג ב'??

התחושה היתה שאני לבד ואין עם מי לדבר. כאב לי שהוריי היו צריכים לעבור את כל זה ללא שום תמיכה וסיוע.

כיום אני, ב"ה, בצדו השני של המתרס מלווה ועוזר לבני הנוער, בכלל, ולתמימים בפרט בכל דרך אפשרית.

אחד הדברים שמניעים אותי הוא משנה במסכת בבא מציעא, פרק ב', משנה י"א:

אבידתו ואבידת רבו - שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו - של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם [ שקול כנגד רבו ] של אביו קודמת.

היה אביו ורבו נושאין משאוי, מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו.

היה אביו ורבו בבית השבי, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו.ואם היה אביו חכם, פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

יש פה במשנה שלושה חלקים: אבידה, משא ושבי.

מאחר שכל דבר בתורה הוא מדויק צריך להבין למה המשנה כותבת דווקא את הנושאים האלה ולמה דווקא בסדר הזה?

עשוי, חלילה, לקרות מצב שבגלל שהשקענו יותר מדי בעבודה או בשליחות אנחנו מאבדים את אחד מילדינו. לפעמים המצב לא טוב עד כדי שהילד נהפך למשא, משא שהופך כבד יותר ויותר עבור ההורים, המורים והילדים עצמם, אם זה על ידי הידרדרות בגלל החברה חלילה, או בגלל חוסר היכולת שלנו לתקשר איתו ולהשפיע עליו. לעתים המצב מגיע עד כדי תחושה של אסיר הנמצא בחוסר אונים מוחלט, והרי ידועה הסכנה בישיבה בכלא שלכן אדם המשתחרר מבית האסורים צריך לברך ברכת הגומל כשספר תורה לפניו.

האתגר עוד יותר גדול כאשר מדובר בילדים מאנ"ש וכשיודעים עד כמה כל תמים ותמים יקר וחשוב לרבי נשיא דורינו, וההתעניינות וההשקעה של הרבי בכל אחד ואחד מהם.

אין ספק שהרבי הוא רבו של כל אחד ואחד מאיתנו וכמובן שהוא האבא האוהב והדואג של כולנו וברור, אם כן, שאנו מחויבים להחזיר לרבי את אבידתו, ולהוריד ממנו את המשא - כל תמים שנאבד ואיבד את דרכו שלו.

אמנם הרבי אמר שהוא לוקח אחריות על ילדי השלוחים, אך אל לנו להטריח את הרבי ועלינו לעשות כל אשר ביכולתנו למען לכל בחור ובחור.

זה לא משנה אם אנו שלוחים רשמיים או חסידים מן המניין, הרי אנו רוצים שכל אחד מילדינו יהיה מקושר לרבי וילך בדרך הנכונה, ואנו צריכים לגרום לזה לקרות ולהשקיע בנושא יותר מכל דבר אחר ושליחות אחרת ולדאוג בראש ובראשונה לילד שלנו שלא יהיה חלילה למשא על כתפיו של הרבי.

אני הקטן אשמח לעזור ולתרום בכל דרך שאוכל למען ילדיו של הרבי, אשמח אם תאפשרו לי להיות חלק בהחזרת האבידה לרבי ולהיות שותף אתכם בהקלת המשא מעל הרבי. אחרי הכל כולנו שליחים של הרבי ושלוחו של אדם כמותו, וזה מה שהופך את ילדינו לילדים של הרבי.

הכותב משמש כמאמן (בכיר) קאוצ'ינג